בס"ד                                                   ערש"ק                                                               כ"ב   בטבת   התשע"ג

                        אור- לי - בפרשה – שמות

" ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וּבֵיתוֹ באו "(א, א)

בחר הבורא יתברך לפתוח את חומש שמות שמדבר על תחילת הגלות של בנ"י במצרים דווקא בציון שמות השבטים

למרות שכבר מנה אותם בחייהם בפרשת ויגש. והטעם לכך להורות שאיש לא יעדר מפריעת שטר החוב של הגלות

לא הם ולא זרעם שנאמר: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה(בראשית יג). ועל פניו

נראה שהמילה שמות מיותרת שיכל לומר אלה בנ"י וכו'. וצריך להבין למה אמר הבאים לשון הווה בעוד שהוא מונה

אותם במיתתן. וכן למה נאמר מצרימה ולא מצרים. ומה משמעות התוספת את יעקב איש וביתו. ומעל הכול נשאלת

השאלה למה חזרו השבטים חזרה למצרים לאחר שקברו את יעקב אבינו ע"ה במערת המכפלה שהרי שעלו איתם גם

רכב וגם פרשים ויהי המחנה כבד מאוד ויכלו בגבורתם לכבוש בנקל את ארץ כנען ע"פ מה שמצינו במדרש שהכינו

עצמם למלחמה על כל מצרים(ב"ר צ"ג, ח).

ואיתא(פרד"א מח) שבעבור ג' דברים נגאלו ישראל שלא שינו: שמם, מלבושם ולשונם כל אותו זמן של גלות מצרים.

ולכאורה הדבר קשה כי אמרו רז"ל כשמת יוסף הפרו ברית מילה(שמו"ר פ"א, ח) וכי בעבור ג' אלו דברים שנראים כביכול

סממנים חיצוניים נגאלו. ולכן ננסה בסע"ד לשפוך קצת אור ולבאר את העניין.

ודע, ששם האדם יש לו משמעות עליונה והשפעה על מעשיו העתידיים ולכן ראוי לשים לב לשם שנותנים לילד כי הוא

יהווה נקודת פתיחה טובה לילד לעלות במעלות הקדושה. כי שמו של האדם הוא שורש נשמתו העליונה וזה שנאמר

(קהלת ז): שם טוב משמן טוב דייקא משמן כי ממנו מדליקים את הנר בחינת נשמה כמו שכתוב(משלי כ):נר ה' נשמת

אדם וזה שכתוב נפש חיה, היא שמו(בראשית ב). מכאן רואים ששמו של האדם זה לא רק דבר חיצוני אלא יש לו

משמעות והשפעה רבה על הנשמה ושינוי השם ללא גורם מוסמך יכול לגרום לפגיעה בשורש נשמתו העליונה ואף

אולי לעכב את הגאלה חס ושלום כמו שרדרשו רז"ל כל השבטים על שם גאולת ישראל נקראו(תנחומא ג).

ומלבושם הכוונה אולי לבני ישראל שהם בני המלך שהם בחינת(אסתר ו): לבוש מלכות אשר לבש בו המלך והוא

מתלבש בתוכם דכתיב(שמות כה): ושכנתי בתוכם, ודרשו רז"ל(של"ה תענית ס): בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. נמצא שכל

אחד מישראל הוא לבוש בתחתונים למלך מלכי המלכים ברוך הוא וברוך שמו היושב במרומים ושוכן שחקים.

ולשונם הכוונה ללשון הקודש שהיא מורכבת מצירופי אותיות מא' עד ת'. דהנה ידוע כי יש בתורה הקדושה יש

שישים ריבוא אותיות כנגד שישים ריבוא נשמות ישראל. עולה מכאן שיש קשר ישיר בין האותיות שהם לשון הקודש

לנשמות בנ"י. ולכן גם נקרא החומש שמות שהוא ר"ת שמם מלבושם ולשונם תמיד לרמוז לג' דברים המוסברים

לעיל שנשמרו ע"י בנ"י תמיד כל זמן שהיו בגלות מצרים.

וזה 'ואלה שמות' ודרשו רז"ל ואלה - מוסיף על הראשונים(שמו"ר פ"א, ב) רצה לומר מוסיף על הגוף את רצון הנשמה

לקבל עליה את ייסורי גלות השעבוד שהרי השבטים היו כבר במצרים וחזר ומנה את שמותם אותם במיתתן הכוונה

כי השמות הם בחינת הנשמות כנ"ל. ולכן אמר בפסוק 'בני ישראל' ולא בני יעקב כי השם ישראל מורה על רוחניות.

ותפס לשון הווה במילה 'הבאים' מלשון התהוות רצה לומר שטרם נשלמו ענפי האילן שהוא יעקב שמכוחו יצאו

שבטי י-ה ומהם אמורים לצאת שישים ריבוא נשמות ישראל שהם בחינת ואלה שמות.

וזה שפירש רש"י ז"ל להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים וכו' שנאמר(ישעיהו מ): המוציא במספר צבאם לכולם בשם

יקרא. חיבה הכוונה אהבה. רצה לרמוז אולי שזו הסיבה שהשבטים לא כבשו את ארץ כנען וחזרו למצרים כי הבינו

שהם הם צריכים לפרוע את שטר החוב וגאולת כלל ישראל תלויה בהם. וזה בזכות יעקב אבינו ע"ה שדאג  דאג

כל ימיו לחנכם בדברי תוכחה ומוסר. וזה(משלי יג): חושך שבטו שונא בנו וגו' שהרי שכל המונע בנו מן המרדות

סוף בא לתרבות רעה ושונאהו וכו' וכל המיסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו וכו'(שמו"ר פ"א, א),

עד שיצאו כולם צדיקים כמותו (שם ב). ומובא במפרשי התלמוד(ברכות ה, הפני יהושע) שכאשר צדיקים מקבלין עליהם

את היסורין באהבה הם ממרקים את עוונותיהם של ישראל. ומזה יוצא לנו עוד הסבר לקיצור התקופה מארבע

מאות שנה למאתיים ועשר שנים כמניין רדו(=210). כלומר השבטים היו מוכנים לקבל את ייסורי הגלות בחיבה

היינו באהבה וחזרו למצרים מרצונם וע"י כך מרקו העוון של זרעם אחריהם ולכן קוצר השעבוד.

והטעם שכתב מצרימה ולא מצרים יובן ע"פ מה שאמרו חז"ל שכל מקום שגלו בנ"י גלתם עמם השכינה. ולכן,

הוסיף את השם הקדוש י-ה בתוך מצרים לרמוז שהכול היה בהשגחה עליונה מדוייקת להפליא לתקן את שורש

החטא בשמותם היינו בנשמתם כנ"ל כמו שכתוב(תהילים קיח): מן המצר קראתי י-ה. וכך תמצא שבכל גזירה שגזר

פרעה תמצא השגחה פרטית של הבשפ יתברך ויתעלה. למשל עינו אותם בבניית פיתום ורעמסס כדי לבטלם

מפריה ורביה(שמו"ר א, יג) והתוצאה כאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ שנעשה להם שם נס כפי שמפורט בילקוט

שמעוני(סימן קסד, ע"ש). ועוד שגזר על המיילדות העבריות, תומכות לידה, שפרה ופועה הרי הם יוכבד ומרים: כל

הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון. אך אל אפו וחמתו של פרעה עם ישראל פרו וישרצו ויעצמו במאד

מאד. זאת ועוד שמושיען של ישראל משה רבינו ע"ה גדל אצל פרעה בבית והוא בכלל לא יודע.

וזה שנאמר 'את יעקב' ולא עם יעקב לרמוז לך על השישים ריבוא נשמות ישראל שהם בחינת אותיות מא' עד

ת' כנ"ל. וזה שהוסיף איש וביתו כלומר מצוות נר חנוכה שהיא נר איש וביתו(שבת כב:) שאותו צריך להדליק בפחות

מעשרה טפחים כידוע, רמז לשכינה שנקראת י-ה שירדה מתחת לעשרה טפחים במצרים כי מצרים קליפה קשה

וחשכות גדולה והייתה צריכה להוריד דווקא שם את השמות היינו נשמות בנ"י כדי להביאם לתיקון הראוי. ולכן

המשילם לכוכבים כי צריך להדליק נר חנוכה בצאת הכוכבים דייקא כדי לפרסם את הנס שהיה כי אין נס יותר

גדול מזה שהייתה השגחה פרטית להפליא בתוך גלות מצרים.

               פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כל אחד מישראל יש לו בחינת מלכות וממשלה לפי בחינתו, יש שהוא שורר בביתו, ויש שהוא מושל ביותר וכו'; וצריך

כל אחד לזהר ביותר לבלי להשתמש עם המלכות והממשלה שיש לו להנאתו ולצרכו, כי אם לעבודת השם יתברך לבד,

שהינו להזהיר ולהוכיח את כל הנכנעים תחתיו, להשיבם אל ה', אם מושל בביתו לבד – צריך להזהיר ולהוכיח את

בני ביתו בעבודת השם, ואם יש לו ממשלה יותר כל אחד לפי בחינתו – מטל עליו להזהיר ולהוכיח יותר ויותר אנשים,

כל אחד לפי הממשלה שיש לו. וכשאינו נזהר להוכיחם ולהזהירם כראוי, הוא נענש עליהם, ונתקצרין ימיו חס ושלום,

ועליו נאמר: אוי לרבנות שמקברת את בעליה; אבל כשמוכיחם ומזהירם בעבודת השם כראוי, ע"י זה ממשיך חיים

ואריכות ימים(סימן תוכחה, אות ז).

                                                              "נר ה' נשמת אדם"

מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

          ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה