יש עסקה יותר מוצלחת מזו?

   קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים (ל"ב י"א - י"ב).

   בפרשת השבוע התורה שוטחת בפנינו את הכנותיו של יעקב אבינו לקראת המפגש עם עשיו אחיו - מפגש שהיה מסוכן עד מאוד הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, ובשתי המישורים הללו יעקב הכין את הקרקע ומיצה את כל ההכנות האפשריות עד כמה שהשיגה ידו - בבחינת 'השתדלות' למיגור ומִזְעוּר הנזק.

   כמובן שיעקב לא הסתפק רק 'בהגנות גשמיות' - הוא הפעיל באופן מושלם גם את מערך ההגנות הרוחני שמבוסס בעצם על 'תפילה', אלא שמי שמעיין בפסוקי הפרשה רואה שיעקב אבינו פתח את תפילתו במילים 'לכאורה' מאוד משונות ותמוהות ולא קשורות, מילים 'שלכאורה' עלולות להזיק לו ולמנוע ממנו את ההצלחה בעתיד, ולמרות זאת יעקב אבינו אמר אותם מתוך ידיעה ברורה שזו הפתיחה הטובה ביותר לתפילה ולבקשת ישועה. מה כוונת המשורר?

   כולנו יודעים שאדם שזקוק לטובה אישית מאיש שררה או בעל הנהגה בכירה, אזי הוא מתאמץ מאוד להראות 'שהטובה מגיעה לו' והוא משכנע את בעל השררה שלא ישיב את פניו ריקם. כל אדם שמוחו פעיל ושכלו יעיל מבין שאסור באותו זמן לשדר מסר של חולשה - וכל שכן שלא לרמוז שמדובר בטובה שהיא על בסיס 'מתנת חינם', שבעצם היא כלל לא מגיעה לו. שהרי אם האדם מודה שהוא חפץ בטובה שלא מגיעה לו, מה פתאום שהצד השני יענה לבקשתו?

  אך למרות ההבנה הברורה הזו, התורה מגלה לנו שכאשר יעקב פנה אל הבורא וביקש את עזרתו - הוא נהג ההפך, ואמר לה' כך בתפילתו:

   קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ... ריבונו של עולם, מאז ומעולם השפעת עלי חסדים נפלאים והרעפת עלי מתנות חינם עד אין קץ, למרות שזה לא הגיע לי. אבי שבשמים אני רוצה ממך עוד מתנת חינם אחת, הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ.

   וכאן הבן עומד ותמהַ ושתי שאלות מבצבצות ועולות וממריאות במוחו, שאלות אדירות שאין ספק שהן דורשת מענה נאה והסבר יאה:

   א) יעקב הצדיק! אם רצונך לשכנע את הבורא שיטיב עימך - מדוע לא תספר לו על מסירות הנפש שלך למענו כל הזמן, על עמל התורה העצום שעמלת 14שנה בבית המדרש של שֵם ועֵבר ללא שינה, על שמירת המצוות בדקדוק גמור ודביקות מלאה במידת האמת - למרות נתוני השטח העקומים והפגומים שהיו לך אצל חמיך לבן הנבל וכו', למה אתה לא מנסה לשכנע את ה' שהעזרה שאתה מבקש בעצם 'מגיעה לך' על פי דין? מדוע אתה מכריז בפה מלא שלא מגיע לך כלום?

   ב) אם אתה בטוח שלא מגיע לך שה' יעזור לך, למה בכלל אתה פונה אליו? מדוע אתה מצפה שה' יחלק לך 'מתנות חינם'?

   התשובה על שאלות אלו מאוד רחבה והיא אוגרת בתוכה נקודה דקה ועדינה רמה ונשגבה כאחת. אך למרות דקוּת הדברים ומורכבותם ננסה להעלות אותם לבמה ולהצהיר עליהם ביד רמה וזרוע נטויה שהרי הם משורשי הדת ומיסודי התורה וחובתו של כל יהודי לדעת אותם, וכדי למצות את הבנת העניין בצורה נכונה ולהגיע למצב של 'עיכול ללא בלבול' - נחלק את הדברים לחמישה יסודות בעזרת ה':

   א) אחד מיסודי האמונה שאין עליו ערעור ופקפוק, זו הידיעה שעבודת ה' שהאדם עושה במשך כל ימי חייו - אינה מטיבה עם הבורא ובעצם הוא לא זקוק לנו כלל, וכל מטרת המצוות נועדה אך ורק להיטיב עימנו - ולא עם הבורא חלילה.

   במילים יותר ברורות: בורא עולם שלם ומושלם לפני שנברא העולם 'בדיוק' כמו שהוא שלם ומושלם לאחר שהעולם נברא, ובריאת העולם לא קידמה את הבורא ולא שיפרה אצלו שום דבר חלילה, ואפילו לא בפרט הכי קטן.

   ב) למרות שהמצוות נועדו להיטיב עם האדם כדי ליצור לו אפשרות לקבל שכר בעולם הבא, אין זה סותר שהאדם אמור להביט על המצוות בצורה אחרת.

   אל לו להסתכל על המצוות כמו 'ביזנס רוחני' ולנהוג בשיטה של 'תן וקח' - כביכול למלאות את רצון הבורא ומצוותו רק כדי לקבל את התמורה שהבורא הבטיח, אלא על האדם לשמוח בעצם הזכות שנפלה בחלקו לעשות לפני ה' נחת רוח ולהתבטל לרצון ה' כמו עבד המתבטל לאדונו, מתוך התעלמות מוחלטת מהשכר המגיע לו.

   משום כך אנו אומרים בתפילה בכל יום ברוך אלוקינו שבראנו 'לכבודו', לעשות רצונו מתוך התבטלות מושלמת - והתעלמות מעניין השכר. כמו כן אנו מודים לה' בתפילה בברכת 'מודים' 3 פעמים ביום על כל הנסים הנפלאות והטובות שהוא עושה עימנו ואנו מצהירים שם בפה מלא שהכל זה 'טובות וחסדים', שהרי בעצם זה לא מגיע לנו.

   נציין רק שגם על עצם האפשרות להודות לה' - גם על זה אנו מודים לו בכל יום, כפי שסידרו לנו חכמינו בנוסח 'מודים דרבנן' שחותם במילים 'על שאנו מודים לך'. כן כן, גם על האפשרות להודות - גם על זה אנו מודים לך ריבונו של עולם, שהרי אפילו הדבר הזה זו מתנה נפלאה שיש מלאכים שממתינים לה הרבה זמן - ויש מלאכים שזוכים לה רק פעם אחת ולאחר מכן מסתיים תפקידם, ואילו אנו יכולים להודות לה' ללא הגבלה.

   ג) על האדם לחיות מתוך הכרה שה' לא חייב לו כלום - וכל מה שהוא מקבל מהבורא כאן בעולם זו מתנת חינם, ובלשון חכמנו זה נקרא 'משולחן גבוה זכו' (מנחות ו' ע"א).

   ד) ככל שהאדם מתקרב אל ה' יותר בעבודתו הרוחנית, כך הא מבין יותר את מוגבלותו ואפסיותו מול שלימות הבורא, והוא מבין בעומק נשמתו את כל מה שראינו עד כאן. אך ככל שהאדם מרוחק יותר מהבורא - כך הוא אוחז יותר מעצמו וממדרגתו, והוא צועד על הגשר המפורסם שנקרא 'אני ואפסי עוד'.

   ה) החיבור המושלם עם ה' מבוסס על 'התבטלות' לבורא. וככל שהאדם מתבטל לה' יותר ואוחז שכלום לא מגיע לו, כך הוא זוכה לקבל יותר שפע. ומה ההסבר לכך?

   אם האדם עומד לפני ה' 'ודורש' ממנו דבר מסוים בגלל שמגיע לו בגין מעשיו הטובים, אזי בודקים את זכויותיו למעלה אם באמת הם מושלמים - ויש מקום למידת הדין לקטרג אחריו ולבדוק אם בעבודת ה' שלו יש חסרונות. כמו כן אם יבדוק האדם מה הוא נתן לה' - ומצד שני כמה חסדים ה' הרעיף עליו עד היום, יתברר לו שהוא נמצא 'במינוס' מפני שה' כבר פרע לו בעבר מעל ומעבר (רד"ק תהלים קט"ז י"ב) וברור שלא מגיע לו כעת 'תוספות', ומשום כך אין לאדם להתפלל בנוסח של 'מגיע לי'.

   מצד שני אם האדם מתבטל לה' ומודה שלא מגיע לו כלום ובעצם הוא מבקש להישען על רחמי ה' הרבים ולקבל מידו הרחבה 'מתנת חינם', אזי מידת הדין לא יכולה להפריע לו. שהרי מה היא תגיד, שלא מגיע לו? האדם כבר הקדים אותה ואמר זאת בעצמו, אלא שלמרות זאת הוא ביקש ישועה דרך צינור שנקרא 'מתנת חינם', שהרי ה' אינו מוגבל.

   שורה תחתונה: ככל שהאדם טוען יותר חזק 'מגיע לי', כך הסיכויים שלו לקבל - פחותים יותר. אך ככל שהאדם מבטל את עצמו כלפי ה' ומכריז 'לא מגיע לי' אלא אני מבקש מתנת חינם, כך יש לו יותר סיכויים שתפילתו תתקבל.

   את כל הנקודות הללו אנו מוצאים ביעקב אבינו, וממילא התמונה מתבהרת ומסתדרת והקשויות שהיו לנו על תפילתו של יעקב כבר מתפוגגות ומתאדות.

   עד כאן ניתחנו את המסתתר מאחרי נוסח תפילתו של יעקב ולמדנו ממנה יסודות כבירים ופרטים נפלאים בעבודת ה', ואין ספק שכל יהודי המחזר אחר השלמות ודרכי האבות הקדושים - מוטל עליו לנהוג בצורה הזו ולאמץ את צורת התפילה של יעקב, מתוך ענווה מופלגת והתבטלות מוחלטת לבורא [ולכל יהודי].

   וכבר לימדונו חכמנו ז"ל ששלושת סימניו הקדושים של עם ישראל הם 'ביישנים רחמנים וגומלי חסדים' - ואין פלא שהסימן הראשון הוא ביישנים, שהרי בלי זה - לא ניתן להתחבר לה' ולהתבטל אליו.

   ולמרבה הצער העלבון והיגון היום ההשקפה היא אחרת, והאבל הגדול ביותר הוא על כך שיש המתפארים בריבוי החוצפה הנפוץ בדורנו ועושים זאת עטרה לראשם, כפי שהיה בכנס הישראלי HLS 'כנס הבינלאומי לביטחון המולדת' (בתאריך 13/11/12) שהשתתפו בו למעלה מ-2000 איש מ-25 מדינות בעולם, ואחד הנכבדים שם נעל את האירוע עם המשפט המרעיש הבא:

"אני עומד כאן כאב הגאה בילדיו וגאה בעמי, אנו עם יצירתי עם חוכמה, תעוזה וחוצפה ישראלית, שהם השילוב המנצח להובלה וחדשנות".

   אותו חכם בעיניו אוחז 'שחכמה + תעוזה וחוצפה' הם שילוב מנצח כלשונו, אלא שהתורה חולקת עליו והיא רואה בזה עלבון ותעודת עניות, ואוי לנו שיש בדורנו החושבים אחרת ואף מתפארים בכך.

   סיפור נוסף קרה עם משפחה שעברה דירה ובגין כך בנם נאלץ לעבור בית ספר, ולאחר תקופה קצרה שהילד עשה בבית הספר החדש מנהל בית הספר ניגש אליו ואמר לו כך:

   ידידי היקר! מאז שהגעת ללמוד בבית ספרנו שמתי לב שנפשך שקטה ועדינה. אך אני חפץ שתצליח ומשום כך אני רוצה לתת לך 'צידה לדרך' שתקדם אותך הרבה בחיים, ורצוני לגלות לך את 'המתכון מנצח' להצלחה המסחררת, שהוא בעצם מורכב משלושה יסודות. חוצפה, וחוצפה, ועוד פעם חוצפה. אלו שלושת היסודות לשרוד ולהצליח, ומי שמתעלם מהם עלול לפספס את ההצלחה במו ידיו.

   לצערנו זו ההשקפה שרצה היום ברחוב וזו השיטה והגישה שמככבת בבתי הספר של אותם הרחוקים מהתורה ומצוותיה, ועל כך עיננו בוכייה וגדול כאבנו ודווה ליבנו, אך למרות הנתונים הקודרים אנו שואבים מהמציאות הזו מעט עידוד. מדוע?

   מפני שלפני קרוב ל2000 שנה גילו לנו חכמי המשנה במילים הכי ברורות ואמרו לנו שבאחרית הימים לפני שיבוא המשיח החוצפה תתרבה ותהפוך לשיטת חיים (סוטה ט' ט"ו), וכיוון שנתקיים בנו הסימן הזה אנו יודעים שהמשיח כבר בפתח וכל רגע הוא עלול להתגלות [מחמת שכבר הגיע זמנו ולא בגלל 'אחישנה'], והידיעה הזו נוסכת בנו כוחות להתגבר על היצר ולהבין שעוצמתו ולחציו עומדים בכל רגע להיפסק - והמלחמה הארוכה שלנו מולו עומדת לקראת סיום.

   ובדיוק כמו שרבי עקיבא חייך כאשר יצא השועל מבית קודש הקודשים למרות הנתון הנורא הזה שהרי זה סימן לסיום הגלות - ומבואר בגמרא שחכמים הודו לו על כך ואמרו לו 'ניחמתנו' (מכות כ"ד ע"ב), ממש כך גם אנו שואבים עידוד וכוחות מחוצפת הרחוב ואנו מבינים שהמשחק עומד להסתיים ובכל רגע המשיח אמור להפתיע אותנו ולגאול את בזיון התורה וחוסר כבוד שמים וצער וגלות השכינה. האם זה לא מעודד?

   יהודי יקר! גם אם עד היום זרמת עם היצר ולא ניסית להתמודד מולו מחמת שחשבת שהמלחמה מולו חזקה ממך, ואפילו אם נהגת כך רק בפרט אחד והתרת את הרצועה רק בנושא אחד, כדאי לך כעת לאזור כוחות ולהילחם על שלמותך הרוחנית ולהפעיל כנגד היצר את כל הכוח ולומר לו 'לא' על פיתוייו וניסיונות ההכשלה שהוא מפעיל כנגדך.

   זכור! המשיח כבר בפתח והמלחמה מול היצר אמורה להסתיים בכל רגע, ואם ברגע הגאולה תיתפס בצד של הקדושה ותקבל פלומבה של 'ירא אלוקים' - הרי שהרווחת נצח נצחים וזכית במדרגה הנפלאה של 'יש קונה עולמו בשעה אחת' (ע"ז י"ז ע"א).

   האם המאמץ לא שווה? וכי יש עסקה יותר מוצלחת מזו?