הסוד הגדול של החרדים

   וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים... וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד... וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי... וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו... לָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה: (בראשית כ"ה כ"ז).

   בפרשת השבוע רבקה אמנו יולדת שתי ילדים תאומים בעלי נשמות גדולות, אחד הוא יעקב אבינו עמוד האמת שנשמתו חיזרה אחר מורשת בית אביו ובחרה בדרך אברהם ושרה הקדושים, והתאום שלו הלא הוא עשיו הרשע המפורסם שנשמתו חיזרה אחר מורשת בית אימו הלוא הם לבן ובתואל וחבורתם, אוהבי הפשע והרשע וכל הבלגאן (צרור המור כ"ה כ"ז).

   וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים... בסך הכל שתי מילים תמימות שלכאורה לא כתוב בהם משהוא מיוחד, אך כולנו יודעים שעולם ומלואו טמון בהם.

   יעקב גדל והתעלה לגובהי מרומים ועשיו אחיו גדל והתאדה וצלל לדיוטא תחתונה ושפלה ביותר, ואפילו בזמן הכי עדין - זמן אֵבל על הסבא אברהם, בִּזמן שיעקב מתעסק בענייני האבל עשיו מתעניין באוכל 'באדום האדום הזה', ואין לו בעיה לבעוט בכל הערכים ולעשות צחוק מהבכורה היקרה, מהזכות לעבוד בבית המקדש.

   אך בל נטעה אפילו לא לרגע! נשמתו של עשיו הייתה גבוהה מאוד והיה לה כוח גדול ועוצמה רבה, סוף סוף הוא בנם של קדושים ויצא מגזע תרשישים והיו לו את כל הכלים להפוך למלאך אלוקים, אלא שהוא בחר להיות מלאך חבלה.

   ומדוע אנו מעלים את הנושא הזה לבמה ומתמקדים בו ביד רמה? כיצד הפרשייה הזו קשורה אלינו לחיי היום יום?

   ברוך ה' זכינו וקיבלנו מאלוקים ממתק ענק השווה יותר מכל הון וממון שבעולם הלא הם ילדינו היקרים, וגם אותם ילדים מתוקים בהגיעם לגיל מצוות נפגשים עם המציאות של וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים - והם עומדים בפני שתי הדרכים הנ"ל, דרך אחת זכה סלולה וצלולה - דרכו של יעקב אבינו, והדרך השנייה קלוקלת ומלוכלכת ומושחתת - דרכו של עשיו הרשע.

   אין ספק שאלו הבוחרים בדרכו של יעקב אשריהם ואשרי חלקם, שהרי חובתו ותכליתו של כל אדם להידבק בקדושי האומה וללמוד מהם איך לעבוד את הבורא. אך למרבה הצער התוגה והיגון יש גם נערים הבוחרים בדרכו ומשנתו של עשיו - ובגיל שלוש עשרה הם משנים זהות ופורקים עול, והם לא מודעים לנקודה מאוד מעניינת. אך לפני שנדוש באותה נקודה ונגלה את המטען המעניין הטמון בה, נקדים הקדמה קצרה:

   אין זה סוד שכל יהודי נשמתו קדושה עד אין קץ והיא חלק אלוקים ממעל, וגם אם הוא נשבה בידי יצר הרע וחיילותיו והוא נמצא בדיוטא השפלה ביותר - עדיין נשמתו קדושה וטהורה ויקרה לבורא עד מאוד, ואם אותו אדם יעשה לעצמו 'מקלחת רוחנית' מה שנקרא 'תשובה' והוא ינקה את עצמו מרפש וזוהמה של עבירות ומידות רעות, באותו רגע כל העבירות שלו יהפכו למצוות - וכל המינוס יהפוך לבונוס וצדיקים גמורים לא יוכלו לעמוד במחיצת מדרגתו, מפני שעבודת ה' שלו מלווה במלחמה מתמדת מול היצר - הרבה יותר משל הצדיק.

   [הצדיק הוא בבחינת 'נייר חלק'. אומנם גם לו יש מלחמה עם היצר והוא מוסר נפש בעבודת ה', אלא שלבעל תשובה יש מלחמה כפולה! א) יש לו את הניסיונות בעבודת ה' בדיוק כמו שיש לכל צדיק. ב) יצר הרע מנהל נגדו חזית נוספת ומפעיל עליו כל הזמן את המציאות של 'חוזר ונֵעוֹר' ומזכיר לו את ההנאה של העבירה שהייתה לו בעבר, והבעל תשובה אמור לכבוש את עצמו ולהמשיך לדבוק בבורא. וכבר לימדונו חכמנו 'שטוב אחד בצער ממאה שלא בצער' (אבות דר"נ ג' ו'), ואכמ"ל].

   אלא שיצר הרע מעלים את הנתון הזה מהנושר והמתדרדר והוא אומר לו שבמצבו הנוכחי הוא שנוא על הבורא ואין לו דרך חזרה, וגם אם הוא יחזור לחיי תורה מקומו יהיה מאוד רדוד - וחבל להשקיע על כך אנרגיה. ואם עולם הבא אין לו, לפחות שינצל כהוגן את העולם הזה ויתיר את הרצועה ויעשה כל העולה על רוחו, בבחינת 'אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת' (ישעיה כ"ב י"ג).

   ואותו נושר ופורק עול נשאר בדרכו הקלוקלת מתוך תקווה לנצל כהוגן את העולם, אך זה 'סוד גלוי' שהאושר לא מנת חלקו והנחת והסיפוק הפנימי לא מלווים אותו כלל, והמפורסמות אינם צריכות ראייה.

   ואם ישאל השואל, לא נכון! הרי המציאות בשטח מראה שאותו נושר אוכל ושותה ורוקד ונהנה וטס וחוגג ומבלה ומתבלה, ואיך ניתן לומר שהוא לא מאושר? היש שקר גדול מזה?

   אין ספק ששאלה זו יפה, אלא שהתשובה על כך יפה הרבה יותר. אך מחמת דקותה ועדינותה נשתדל בעזרת ה' לפרוס את הדברים בצורה קצת רחבה כדי לעכל נכון את הדברים, ונפתח עם ההכרזה הבאה:

   מה כוונת המשורר?

   רבים וטובים ומתוקים וחמודים מגשרים ומקשרים בין ההנאה לבין האושר והם בטוחים שמדובר באותו מוצר שיש לו שתי שמות, והם אינם יודעים שיש הבדל תהומי בין האושר להנאה. מהו ההבדל?

   "הנאה" זה דבר חולף. לדוגמא: אדם שאוכל פיצה או גלידה באותו רגע הוא נהנה - אך אחרי עשרים וארבע שעות שימחתו פגה, וגם אם הוא יזכור שהוא אכל גלידה ופיצה זה לא יועיל לו ולא יוסיף לו כלום. מצד שני...

   "אושר" זה דבר מתמשך, וגם אחרי הרבה זמן הזיכרונות מעוררים את השמחה מחדש. לדוגמא: אדם שזכה להציל יהודי ממוות - האושר ממלא אותו עד גדותיו, וגם אחרי שנים הזיכרונות הללו מחממים את ליבו וגורמות לו לחוש אושר, והוא שואב מכך סיפוק ועידוד רב.

   בואו נעמיק קצת יותר ונעלה כאן שאלה מעניינת ומפליאה עד דלא ידע, שאלה שאין עליה שום תשובה, רק תשובה אחת:

   איך יתכן שציבור שומרי המצוות רגוע ומחונך ומאושר, יותר מהציבור האחר?

   הרי הציבור הזה לא זכה לטוס לקניה ולהצטלם עם קוף על הכתף, גם לא לישון למרגלות עצי קוקוס ובננות בחוף נידח במזרח הרחוק, וגם לא לנסוע על גשר ברוקלין. ולמרות כל החֵסֶר 'הנורא' הזה, איכות חייהם הפנימית מרקיעה לשחקים.

   הנוער ללא אלימות, אחוזי הגירושין זעומים, האלכוהול וכו' רחוקים מהם, בבתי הספר המורים לא חוששים מהתלמידים - שעות הלימוד לא מבוזבזות על חוסר משמעת - אין צורך במאבטחים סמויים למניעת פשע בין התלמידים - אין בעיות סחיטה ואיומים - המשטרה לעולם לא מבקרת במקום - ניתן גם להשאיר אופנים לא קשורות ליד בית הספר ללא חשש, יש כבוד להורים ולזקנים, אין מתאבדים וכו'. [נ.ב. איננו טוענים שאין אפילו מקרה שלילי אחד אצל שומרי המצוות, אלא מטרתנו להדגיש שגם אם פה ושם יש איזו מקרה שמופיעה ברשימה הנ"ל הרי שזה שואף לאפס ביחס להשוואה בציבור השני, וכל מי שעיניו תקינות רואה ומודה בזה].

   מצד שני בציבור שאינו שומר מצוות ההנאות הרבה יותר גדולות ועמוקות ולמרות זאת המצב שונה ומידי שנה המשטרה מודיעה שאחוזי הפשע בעלייה, והמפורסמות אינם צריכות ראיה. כיצד זה יתכן? [אלו 'שנהנים' לא מאושרים, וחייהם מאוד מורכבים וטעונים. ואלו 'שלא נהנים מספיק', מאושרים וחיים בעולם יותר רגוע וזוהר].

   אך השאלה מתעצמת וגודלת, מחמת שמתברר שחוץ מזה שבני התורה חוֹוִים פחות הנאות ותענוגות מהציבור האחר, גם במה שהם כבר כן נהנים - הם נעולים בתוך מסגרת תורנית, ואין להם יד חופשית.

   מתעניין בפלאפון? שיהיה כשר. זקוק לאינטרנט לצורכי עבודה? תעשה חסימה כהלכה. רוצה להחזיק אייפון ולצעוד עם הקידמה? הרבנים פסקו "לא" מחמת אפשרות מכשול רוחנית, ועליך להישמע להוראתם. צועד ברחוב? שמור את העיניים. בין הזמנים הגיע וארגנת מסלול טיול ליום הבא? תצמצם את התוכניות ותשאיר זמן ברווח לתפילה ולקביעת עיתים לתורה, כמו כן אל תיכנס למקומות שיש בהם תערובת ואל תאכל במסעדה שאינה כשרה.

   בקיצור מתברר ששומרי המצוות נהנים פחות - וגם מה שהם כבר כן נהנים  זה מדוד במידה במשקל ובמסורה ובהתאם לתורה וחכמיה, והם לא פועלים מתוך ניווט חופשי.

   אם כן איך יתכן שציבור שומרי המצוות רגוע ומחונך ומאושר יותר מהציבור האחר?

   השאלה הזו מעסיקה את כל העולם, והתשובה עליה היא אחת, רבים לא מצליחים להבין את התשובה עליה, אך מקודם כבר גילינו את הסוד הגדול:

   ואת הפרט הזה יצר הרע לא מגלה לנוער הנושר! יצר הרע אומר להם שלא כדאי לשמור מצוות כי הם יפספסו את תענוגות החיים, והיצר לא מגלה להם שהוא מרמה אותם - מפני שהוא נותן להם עולם של 'הנאות' (במקרה הטוב), אך הוא מונע מהם את 'האושר הפנימי', את הסיפוק האמיתי.

   אך אם אותם נערים יקרים ימליכו את השכל על הרגש ויפנימו את מה שראינו כעת, הם ירוויחו בכִּפלים. סייעתא דשמיא תלווה אותם והם יזכו לחוש 'הנאה' בעולם הזה עם 'אושר' שמחה וסיפוק פנימיים, ובנוסף לזה הם ירוויחו גם את העולם הבא. נדגיש רק שזה שייך אצל כל אדם, אפילו למי שמצבו מאוד מורכב. מהיכן הביטחון לומר זאת?

   בימי חיי זיכה אותי הבורא במשך תקופה ארוכה למסור שיעור במרכז הארץ לציבור יקר מאוד שהיה מורכב מיהודים רחוקים שרצו להכיר את היהדות, במשך הזמן הציבור נהיה יותר מגוון והשתתפו בו גם נוער נושר, כאשר השיעור היה על משניות מסדר 'נזיקין' העוסקות בנושא 'משפטים'. ומדוע בחרנו דווקא את החומר הזה?

   כדי לראות את העומק העצום וצורת החשיבה הנפלאה של חכמנו ז"ל בנושא כל כך מורכב וסבוך, איך שהם הכריעו בסוגיות הכי סבוכות בדיני ממונות וקלעו לפסגת האמת במילים ספורות, אמת שהשכל הישר לא מסוגל להמריא עד אליה, וזה בעצם הייתה המטרה. לפתוח צוהר לעולמה של תורה ולמתיקות והערבות שבה, ועל ידי זה להתרומם הלאה בעבודת ה'. אך למרות שבאופן רשמי השיעור נועד 'לימוד משניות', בפועל חלק גדול מהזמן הוקדש לליבון השקפת חז"ל במגוון נושאים, נושאים שעלו תוך כדי הלימוד והיה טמון בהם עולם ומלואו.

   וכעת הגענו לנקודה המרכזית: אומנם לא כולם זכו להיות עקביים בשיעור, נער אחד התגייס ונהיה שוטר, השני התחיל לעבוד בחנות ירקות, אחר עבר דירה וכו', אך מי שכבר כן נשאר והתחזק והתקדם, בסופו של דבר כולם הודו במה שראינו לעיל שיש הבדל בין 'אושר' 'להנאה' - ומי ששומר מצוות ומתבטל לתורה ולומדיה איכותו המוסרית והשמחה הפנימית והסיפוק שלו ממריאים לגבהים עצומים, גם אם נתוני השטח שלו לא מזהירים. אלא שהחותמת על כך הגיע אלי באמצעות נער נושר בעל סיפור מאוד מורכב, וכדלהלן:

   הוא התייתם מאביו בגיל העֵשְׂרֶה, כעבור זמן מה הוא חזר בתשובה ואף נכנס לישיבה, אך הוא היה ללא יד מכוונת - וכעבור שנה הוא נשר ולמרבה הצער הוא התדרדר לדיוטא מאוד רדודה, ומפאת כבוד הקוראים לא ניכנס לפרטים.

   הנער הזה הגיע לשיעור וכעבור זמן מה נהיינו חברים, יום אחד נוצרה שעת כושר ונפגשנו במקום צדדי, דיברנו על קשקושים ושאר ירקות, לפתע הנער נפתח ושאל כל מיני שאלות שהעסיקו אותו, ובסוף הוא סיכם את דבריו במשפט אחד:

   אני מקרה אבוד, הייתי בשתי המגרשים, גם בישיבות וגם ברחובות, לא נראה לי שיש לי סיכוי. מה כבר תגיד, שיש אלוקים? אני יודע. שצריך ללמוד? גם את זה אני יודע. שיש שכר ועונש? אין לי ספק. שהיהדות זה דבר טעים? הייתי שם ולא ראיתי שזה ככה. מה גם שכעת אני עמוק בתוך הזוהמה ואפילו אם ארצה כבר אין לי אפשרות לחיות חיי משפחה תִקניים. אם כן למה שאשקיע? לאן זה יקדם אותי?

   אני זוכר שהשיחה לא הייתה קלה, היו בה פרטים רבים שהוא דרש עליהם הסבר, אך בסופו של דבר הוא הודה שהוא נכנס לישיבה שגדולה עליו בכמה מידות - כאשר הוא טרי בדרכו וללא הדרכה וצביון בהשקפה ובלי רב מלווה ותומך, ואין פלא שהוא מעד.

   אך למרות שהוא הודה בכך והמציאות הזו הייתה ברורה לו, הוא לא היה מוכן להודות שאם הוא יכנס לישיבה שנועדה למצב כמו שלו - אזי הכל ישתנה, ויהיה לו טעם רוחני וסיפוק גשמי. ובסוף...

   תהילות לאל עליון, לאחר סדרת וויכוחים בנוסח 'ראש בראש' הנער הסכים לחשוב על הדברים ובסופו של דבר הוא נכנס לישיבה שמתמחה בקירוב לבבות והחשיבה שלו השתנתה, וכאשר פגשתי אותו אחרי כמה ימים הוא ציין באוזני בהתרגשות גדולה שראש הישיבה הוא כמו 'אבא' המשדר חמימות ועמוס ברגישות ורצון לתת, הוא סיפר על האושר הרוחני שהוא חש ועל המתיקות בלימוד, ככל שהזמן חלף הוא התקדם עוד ועוד, ובסוף הוא זכה להקים בית ולהתחתן.

   עברו ימים חלפו שנים, יום אחד אני צועד ברחוב ולידי עוצר רכב, הנהג מזמין אותי פנימה ושואל 'לאן אני צריך'.

   ברגע הראשון לא הבנתי מה המחווה המיוחדת הזו, הרי לא כלל ניסיתי לעצור טרמפ. אך כאשר הסתכלתי על הנהג זיהיתי אותו מיד והתעלומה נפתרה. זיהיתי שהוא זה הנער שהיה בישיבה ונשר וחזר, הנער שטען שמצבו אבוד ואין לו סיכוי, וגם אם הוא יחזור למקורות - לאור נתוני השטח הוא לא יוכל לחיות חיי משפחה תקינים.

   נכנסתי לרכב, ולא הפסקתי לחייך! איזו עדינות של אברך משי, בעל משפחה, אב לילדים... התברר שהכל נפלא וברוך ה' כל תחזיותיו השחורות היו ללא כיסוי... הנהג ראה את החיוך והבין בדיוק מה רץ לי בראש באותם רגעים - וגם הוא חייך, והוא סגר את הנושא בשתי מילים 'תודה רבה', ועברנו לשוחח על נושאים אחרים.

   הסיפור הזה הוא 'מסמך חי' רשמי שמעיד שאפילו במצבים הכי קיצונים, יהיה מי שיהיה - ואפילו אם האדם בטוח שיש עליו חותמת של 'אין סיכוי', גם עליו נאמר:

   דוד המלך טוען שמי שטועם מתמגנט למתיקות, ודוד לא אומר שזה תלוי בנתוני השטח.

   ואם דוד המלך חותם שמי שטועם את היהדות מיד חש מתיקות, האם זה פלא שבעולם בני התורה יש אושר וסיפוק ושמחה ואיכות ופנימיות?

   נכון, אין להם הנאות בלתי מוגבלות, הם גם נעולים במסגרת קדושה שנקראת 'דעת תורה', אך דווקא בזכות הצעידה אחר הבורא ותורתו והטעימה הקדושה הזו הם זוכים להבטחה של טַעֲמוּ - וּרְאוּ כִּי טוֹב ה', ויש להם טעם נפלא בחיים.

איך אפשר לחשוב אחרת?