וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה... וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים... וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: (בראשית י"א כ"ח).

   כל מי שמעיין בפסוקים ובפרטים שהתורה פורסת בפנינו בפרשה - מרים מיד גבה או שנים, ומי שיש לו שלושה גבות מרים את שלושתן. מדוע?

   כל זאטוט ואיש וילד וקשיש - יודעים בידיעה עמוקה וברורה שאברהם אבינו היה מלאך אלוקים וקודש קודשים ומושלם ביראת שמים, והוא התעניין ברוחניות ועבודת ה' בלבד. הנתון הזה חד וברור כראש הגפרור, ואין עליו שום פקפוק וערעור. אלא שבפרשת השבוע אנו מגלים זמירות אחרות ומאוד תמוהות, הדורשות ביאור ובירור מקיף. היכן?

   בפרשת השבוע התורה מספרת לנו על הרעב הכבד שהיה בארץ ישראל - ועל כך שלא נותרה בידי אברהם אבינו ברירה והוא ירד למצרים, מחמת ששם היה ניתן עדיין להשיג אוכל. אלא שהתורה הקדושה מרחיבה את היריעה בנושא והיא פורסת בפנינו פרטים רבים ממסעו של אברהם, ואחד הנתונים שהתורה מגלה לנו זה הפרט המעניין הבא:

   אברהם נוטל תרמיל ומקל ויוצא את ביתו וצועד עם כל משפחתו למצרים, ומעט לפני סוף המסע - לפני הכניסה למצרים, פונה אברהם לשרי ואומר לה: אשתי היקרה, אני יודע שאת אישה מאוד יפה - ואני חושש שהמצרים יתנו בך עיניהם ויחרימו אותך לטובת פרעה מלכם, וכדי לטהר את הפשע הגדול הזה ולהפקיע ממך את איסור 'אשת איש' - הם יהרגו אותי. משום כך אני פונה אליך כעת, ומבקש ממך טובה גדולה. אנא! תגידי שאת אחותי - ואל תתני להם להבין שאת אשתי, ועל ידי זה תגרמי לי תועלת מאוד גדולה בשתי מישורים.

   א) אני אקבל מתנות, כסף זהב, כבוד, סוף סוף אני אהפוך לגיס של פרעה... (עיין רש"י י"ב י"ג) ב) חיי ינצלו, שהרי כבר לא תהיה להם סיבה להרוג אותי.

   שמעתם? אברהם מודיע שהוא בסכנת חיים והוא מבקש משרי שתשתף עימו פעולה כדי למנוע את הריגתו, ומה הדבר הראשון שהוא מודיע לה שהוא ירוויח מכך? כסף ומתנות!!!

   היעלה על הדעת? זה מה שאמור לעניין את אברהם אבינו - ועוד בזמן כל כך מסוכן ורגיש? האמת היא שהתמיהה מתעצמת ומתגברת עד דלא ידע - מפני שבעוד כמה פסוקים כאשר מלך סדום מציע לאברהם מתנות על ההצלה הגדולה שהוא הביא לעמו, אנו מגלים פתאום שאברהם מצטנע וממאן לקבל אפילו מתנה קטנה וזעומה, ואפילו חוט ושרוך נעל. אם כן איך יתכן שבמקרה שלנו אנו רואים שאברהם מתכנן על כסף ומתנות? מה ההסבר לסתירה הגדולה הזו?

   האמת היא ששאלה זו נידונה בספרי הראשונים ומפרשי התורה, והם כתבו על כך תשובות נפלאות ומגוונות. אלא שעל פי דרך 'הרמז' יש תשובה נוספת שטמון בה עולם ומלואו והדרכה חשובה לאדם היהודי, ולהזכיר לו שעליו לאחוז כהוגן בסולם המידות ודקדוק ענייני 'בין אדם לחברו' - גם בזמנים הכי עדינים ורגישים. מה כוונת המשורר?

   לפני שנתעמק בכוונת המשורר - נקדים רגע הקדמה מעניינת:

   כעת החידה נפתרת והתמונה מתבהרת. שהרי בפרשתנו אברהם כלל לא התעניין במתנות עבור עצמו אלא עבור אשתו - והתורה חקקה זאת במילים חדות וברורות, שהרי אברהם אמר לשרי אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, אני מבקש את המתנות אך ורק בַּעֲבוּרֵךְ ובשבילך, למען נוחותך ואיכות חייך הגשמיים.

   ואברהם הקדים את נושא המתנות לפני המילים של  'וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ', כדי להדגיש בפני אשתו היקרה שנוחותה וטובותיה נמצאים אצלו בעדיפות ראשונה, ורק אחר כך הוא חושב על עצמו, על ההצלה שתיגרם לי בזכות זה שהיא תדגיש שהיא 'אחותו' ולא 'אשתו'.

   כך חי יהודי עם רמה רוחנית ואיכותית, ואת המצב הזה אנו פוגשים בתלמוד בשידור חוזר אצל התנא האלוקי 'הלל' שהיה נשיא הסנהדרין בדורו, והגמרא (יומא ל"ה ע"ב) מספרת עליו את הסיפור הבא:

   הלל היה עני ודל ועמל קשה כדי להביא טרף לביתו. בכל יום הוא היה יוצא ליער לחטוב עצים, לאחר מכן היה נושא את הגזעים על גבו אל השוק ומוכר אותם במחיר של מטבע, חצי מטבע היה נותן לאשתו עבור מחיית בני הבית - והחצי השני היה נותן לשומר בית המדרש, בכדי לזכות ללמוד תורה בישיבת שמעיה ואבטליון.

   [לא יאומן! הלל עני כל כך גדול, אין לו אפילו לחם בבית, ולמרות זאת הוא עבד קשה והשקיע חצי משכורת עבור לימוד תורה. מכאן אנו למדים עד כמה צריך האדם למסור נפש עבור התורה - ולא להתנחם בנתוני השטח של אין לי וקשה לי וכו', והגמרא מודיעה לנו שלאחר פטירתו של האדם - אלוקים ישאל אותו למה הוא לא למד מהסיפור הזה עם הלל, את הנקודה של 'מסירות נפש לתורה', לשיעור תורה, ולקביעת עיתים. נקודת חן למחשבה].

   ובכן, יום שישי אחד הלל לא הצליח לארגן את המטבע היומי, ולא היה לו כסף לשלם לשומר בית המדרש. מה עשה אותו צדיק?

   עלה על גג בית המדרש וניסה להאזין לדברי התורה דרך הארובה של התנור, ומרוב דביקותו בתורה הגוף שלו לא הרגיש בקור ובכפור האופף אותו ובשלג הכבד שיורד עליו, והגמרא מעידה שהשלג נערם מעליו בגובה מטר וחצי והלל נשאר מתחתיו מבלי יכולת וכוח לזוז, עד שבריאותו נטשטשה מהקור והכפור וכוחו תש והוא הגיע למצב של סכנת חיים ואף אחד לא ידע מכך.

   בינתיים השבת פרסה כנפיה, שמעיה ואבטליון סיימו את סעודתם ושבו לבית המדרש להגות בתורה כל הלילה, ולפתע הם מבחינים בדבר פלא. למרות שהשחר כבר הפציע ועלה - האור לא האיר את בית המדרש, והדבר היה בעיניהם כחידה.

   הם נשאו את עיניהם הקדושות אל הגג כדי לנסות לאתר את סיבת הדבר, ומה הם מגלים? דמות אדם נמצאת על הארובה, וזה מה שחוסם את האור.

   מיד עלו שמעיה ואבטליון אל הגג ופינו את השלג מעל הלל ורחצו וסכו אותו בשמן והושיבו אותו ליד המדורה, והצילו את חייו ברגע האחרון.

   עד כאן מספרת לנו הגמרא על מסירות נפשו של הלל למען התורה - מתוך עוני גדול וחוסר כל, ואין ספק שמדובר בסיפור אדיר עם מוסר כביר.

   מצד שני אנו מוצאים בתלמוד (כתובות ס"ז ע"ב) סיפור תמוה שקרה עם הלל - שמתנגש עם המסר של הסיפור שראינו כעת, ומעשה שהיה כך היה:

   הלל הזקן היה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו - ודאג לו בכל יום לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה 'סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו'. פשוט לאיש הזה היה חסר הכבוד הרם שהיה מנת חלקו בימי עושרו נוחו עדן, והלל הצדיק דאג להשלים לו את הַחֵסֶר הזה מידי יום].

   יום אחד לא מצא הלל עבד שירוץ אחרי אותו עני ויובילו על הסוס, והגמרא מגלה לנו שהלל בעצמו רץ אחרי האיש והרכיבו על הסוס, מרחק עצום של שלוש מיל!

   לא יאומן! הלל הפשטן והפרוש, זה שחי על חצי פרוטה ורבע פרוסה וביתו ריק ודל, אותו קדוש עליון עובד קשה מידי יום כדי לדאוג לאיזה עני לחתיכת כבוד - וכאשר נוצרה בעיה ויום אחד לא היה שייך לספק לעני את הכבוד הגדול, הלל השפיל עצמו וביצע את הרְכַּבת הסוס בעצמו.

   והשאלה מיתמרת ועולה וזועקת וממריאה עד לב השמים: הלל הלל! מדוע אתה טורח כל כך לכבד את העני? למה אינך מחנך אותו קצת ליסודות של פת במלח ומים במסורה וחיי פשטות ללא גינוני שרד - כמו שאתה בעצמך חי? מפני מה אתה מתאמץ ומוסר נפש למען נוחותו הגשמית? מה גם שזה ביטול תורה ענק, והרי כל חייך מושתתים על מסירות נפש למען התורה. אם כן איך יתכן שאתה מפקיר כל יום מזמנך היקר למען פרויקט כל כך תמוה?

   הלל הקדוש ידע את כל הקושיות הללו - ולמרות זאת הוא נהג כפי שנהג ויצא מגִדרו למען אותו עני, מפני שהוא חי את היסוד של אברהם אבינו שראינו מקודם, והוא חיזר אחרי שלמות העולם הבא שלו, ואחרי שלמות העולם הזה של זולתו. משום כך 'עבור עצמו' הוא דרש את הפשטות והפרישות, מתוך מסירות נפש ונשמה למען לימוד תורה עד כדי קיפאון בשלג. מצד שני 'עבור הזולת' הוא חיזר אחר השלמות המלאה, כולל כבוד ושאר ירקות.

   האמת היא שאת הרגש הנפלא הזה לענייני בין אדם לחברו מצאנו אצל גדולי ישראל בכל הדורות - והמפורסמות אינן צריכות ראיה, ולמען חידוד ההבנה נזכיר כאן שרבי חיים פלאג'י כתב באחד מחיבוריו שהוא מתפלל לפני הבורא שיעזור לו לקיים את הדקדוק והשלמות בענייני 'בין אדם למקום', לפחות באותה רמה שהוא מקפיד ומדקדק בענייני 'בין אדם לחברו'.

   שמעתם איך מתבטא אדם ענק בתורה וביראת ה'? בענייני בין אדם לחברו הוא מושלם ללא שום כתם, והוא מבקש מה' שיעזור לו להיות מושלם ככה גם בענייני בין אדם למקום. כך חי אדם גדול, שיראתו קודמת לחוכמתו. ומה קורה איתנו?

   לא נעים להיכנס לנושא, אך המציאות מעידה שאצל רבים וטובים ומתוקים וחמודים - ענייני בין אדם לחברו נראים כמו אחרי הפצצה אווירית, ולא רק שאנו לא מתמסרים למען הזולת - אלא אנחנו גם רותמים את הזולת למען קידום עבודת ה' שלנו, וברשות הקוראים החביבים נעלה לבמה שתי דוגמאות שימחישו לנו את עומק מצבנו, דוגמאות שעיני חזו - ואינם רק משל בעלמא.

   לפני שנים התארחתי עם עוד חבר אצל ידיד, איש נכבד עם זקן מכובד שהיה לו מידות מושלמות כמו של תנא קמא - וקדושה נפלאה כמו של הגולם מפראג - ודקדוק במצוות כמו של בר בי רב - ודקדוק בהכנסת אורחים כמו של בר בי-קיו, וכאן בעצם טמונה הבעיה.

   האיש הזה קיים בנו 'הכנסת אורחים' מעל ומעבר ודאג לנו לכל טוב מצרים, אך לשם כך הוא הפעיל איזו משרתת על טורבו - הלוא היא ביתו הזאטוטית.

   שושי [שם בדוי], תביאי לאורחים עוד שתייה... תדליקי להם את המזגן, תפני את הצלחות ותנקי מסביב ותשפכי את הזבל... תביאי את המנה אחרונה... תכיני סלט פירות... תשטפי את הכלים... צריך להפוך את הצד של הקלטת... זו רק רשימה חלקית מתוך מבול המטלות שאותו מארח העמיס על ביתו הקטנה לכבוד האורחים.

   ואם ישאל השואל מה 'הוא' עשה בזמן הזה? אזי נגלה לו שאותו מארח היה עסוק עד מאוד, כי הוא אכל, ואכל, ואכל... ובין ביס לביס הוא חילק פקודות והוריד הוראות כמו איזה רמטכ"ל בשעת הקרב, וכאשר ביתו החלה להתעצל במלאכתה - הוא נאם לעברה בחרדת קודש. את לא מתביישת? כך מכניסים אורחים?

   בימי חיי הייתי עד למעשה נוסף מהסדרה הזו, כאשר צלצלתי לקופת חולים לקבוע תור לרופא - ומשום מה לא היה מענה בטלפון, למרות שהשעה הייתה אמצע הבוקר וברור שהקופה מאוישת. בלית ברירה יצאתי מהבית והלכתי לקופת חולים ללא תור, ומה רואות עיני?

   הפקידה נמצאת על מקומה והטלפון רום על ידה ללא הפוגה, ו... היא עסוקה בקריאת מזמורי תהילים, על חשבון החולים וזמן העבודה.

   הסיפורים הללו הם רק דוגמיות, ולמרבה הצער הם לא בודדים. יצר הרע מדרבן את האדם לעבוד את ה', להכניס אורחים ולקרוא תהילים ולעזור לנזקקים וגלמודים וכו', אך היצר רוצה שנעשה זאת על חשבון הזולת... וכאן נפלו גיבורים.

   בפרשת השבוע בורא עולם מצוה את אברהם אבינו ואומר לו 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ... והמילים לֶךְ לְךָ הם בגימטרייה 100, ויש כאן רמז לאדם היהודי:

   החכמה היא ללכת בהר ה', אך בו זמנית להקפיד ולשמור על 100% שלימות. לא רק בענייני בן אדם למקום, אלא גם בענייני בין אדם לחברו. ומי שרומס את הזולת ורותם אותו למען עבודת ה' שלו, לא נעים לומר, אבל לא כך היא דרכה של תורה, וברור שמעשיו אינם עולים בקנה אחד עם התנהגותם של אברהם אבינו והלל.

   נציין רק שהנושא הזה רמוז גם בפסוק הראשון של התורה:

   בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים - עולם ומלואו והוא הציב את האדם בראש המפעל הזה, והוא נתן בידיו שתי מטלות חשובות:

 אֵת הַשָּׁמַיִם - להקפיד על ענייני התורה והמצוות, על התחום של 'בין אדם למקום'.

 וְאֵת הָאָרֶץ - להקפיד על העניינים הארציים והגשמיים, הקשורים לתחום של 'בין אדם לחברו'.

   את שתי הנקודות הללו ברא ה' ועל שתיהן הוא מצווה בו זמנית, והוא מבקש שלא נעשה אחד מהן על חשבון השני. בורא עולם רוצה שנקפיד כהוגן על ענייני 'בן אדם למקום', ובאותה רמה נדקדק גם בענייני 'בן אדם לחברו'.

   מה דעתכם על הנקודה הזו?