" כי תצא…וראית בשביה…"

אותן שערות מגונדרות שהיא נסתה לפתות בן את לוחמי ישראל… הצפורניים ושמלת הפאר שהיא אמרה להפוך אותם מלכודת לגיבורי ישראל, הפכו עתה להוות נושא של יופי דוחה עבור אשת יפה התואר שנפלה בשביה…

הצפרניים מגודלות עתה והשמלה והשער הוסרו.. והיופי שנשקף קודם לכן מפניה. עתה נתנוון ונתנוול בבבואה בוכיה על אביה ועל אימה…(רש"י) ירח ימים היא מבכה אותם, וממש כמו שאור הירח פגום הוא מול אור השמש, כן פגומה היא עתה ומאוסה מול בנות ישראל. לכן אומר הכתוב ירח ימים ולא חודש ימים.(בעל הטורים)

כל הירא ורך הלבב בשל עוונותיו וחושש שיד הקרב תפגע בו, חוזר מהמערכה ורק הצדיקים וחסוני הנפש יוצאים לקרב. הכיצד, אפוא, הופך יופיה של נכריה שפגע בה אותו צדיק לנושא שהתורה מגלה בו ענין ולמקור של חשיקה עבור האיש הישר???

הכיצד חומד הוא וחפץ בנוי שלה, שהוא ,למעשה,מהווה נשק אויב מסוכן עבורו, המאיים על גורל חייו הוא???(נישואין כאלה מובילים ללידתו של בן סורר ומורה ולכן סמוכות שתי הפרשיות) מדוע היא מכונה:"אשת" (בסמיכות) ליפת תואר ולא נאמר אישה יפת תואר? רש"י מבאר שאישה זו יכולה להיות אף אשת איש.

יופי על-פי החסידות

החסידות זורה את קרניה הבהירות על הנושא ומבהירה את עומקן של הרעיונות המובאים כאן. הסמלים של אישה יפה וכל הפרטים הכרוכים כאן, כגון הסרת שער ושמלה וצפורנים מגודלות ובכי של ירח ימים, למעשה, מהווים הוראה לחיי עבודת ה' של היהודי המתבטאת ביחוד בימי אלול, בימים הנוראים ובעשרת ימי תשובה. הכיצד??

יופי הוא מהות המהווה השלכה של קרני אור מפציעות הזורחות על גוף העצם שלו. הן מפארות אותו בזיו וזוהר והדר והוא נעשה קורן וזורח…

יפת תואר היא נשמת היהודי המכונה כנס"י וכלה כי היא כונסת בקרבה אורות אלוקיים המוסיפים לה הוד והדר והם נכללים (כלה) בתוכה בהרמוניה שעוד מוסיפה לה תפארת…נשמה זו קשורה למקורה בשמים ומקיפה את היהודי ומכונה "מזל" כי היא ממשיכה ומזילה (מזל) הארה לנשמה בגוף המכונה :"אשת יפת תואר" כי היא משולה לאישה בשל היותה המקבלת. 

המושג "אישה" מופיע בצורה של סמיכות (אשת) היות וקיים פה מצב של תלות הנשמה בגוף במזלה ממנו היא מקבלת את הארותיה.

הנשמה האלוקית נמצאת בגלות בשעבוד לגורמי הרע, משום שגם היא מעורה בטרדות הפרנסה וכוחות השכל והרגש שלה מתעסקים בהבלי העולם הזה וההארות שלה מתפשטים, מתפזרים ומתלבשים בכוחות הרע..

המלחמה היא על האויב. יש להתעלות מעלי השורש של הרע, (הדבר מתאפשר כשהיהודי מעורר את הנקודה הפנימית והעמוקה שבנשמתו כי היא מגיעה לאותו רמה ששורש הרע אינו מגיע לשם.) להכניע אותו ולשחרר ממנו את אותם ניצוצות הקודש שנפלו בשביה. הניצוצות האלה מתגלמים ביופיה של האישה בשבי והצדיק בצאתו למלחמה מגלה את הניצוץ השייך אליו והשבוי והוא "חושק" בו.

הניצוצות האלה נפלו בתחבולותיו של השכל להתחכם ולהשיג שפע כלכלי שלא נועד עבור היהודי, ובשל נסותו להערים במרמה על האמת ועל מידת היושר ולזכות בטוב, הוא הפסיד אף את מה שהיה זכאי לו… ("אל תתחכם פן תיורש")

הניצוצות האלו גם נפלו במידות הרגש שנטו וסטו ממידה של תום ואין כאן חסד הנובע ממידה של ענווה, אך יש כאן מצב בו האדם נתפס כנדיב ואדיב במידת הטוב שלו, אך למעשה השפע שהוא מזרים לזולת נובע מנסיבות וגורמים של יהירות והתנשאות ואלו עוד גוררים אותו לפזר הון רב עבור תאוות והבל נפסדים בשל תחושה של רחבות בליבו ללא גבולות ומדידה…ויש ומידת ההקפדה שלו מופרזת אף היא ופוגעת קשות בחפים מפשע…

ניצוצות אלו עשוי היהודי לשחרר משבי קליפתם והם יכולים להוות עבורו כוח מניע עצום המעורר את החשק ואהבת האין סוף שלו לאלוקיו. התחבולות בלבוש של מרמה ועורמה, מהוות סמל למותרות המוחין, שהרי המוח מנוצל כולו להטיב לאדם וממותרותיו יונקים החיצוניים ומנצלים חיות זו למידה שהיא הפך של אמת וצדק.

רגש היהירות, הקפדת יתר וחשק עז לחמוד תאוות מהווים אף הם תוצאה של יניקת החיצוניים מהציפורניים הצומחות ממותרות החיות שבידיים, ובהם נמשך הרגש מהלב תחילה וניתן לראות זאת בסיפוקן של ידיים ובמחיאתן לאות של צהלה ובהתראה של אצבע לאות של אזהרה לסכנה וכו'..

"עשיית הציפורניים מסמלת את המלחמה בחיצוניים שהשתלטו על כוחות חיים אלה. הצפורניים והשער, אכן, מהווים מקור לטומאה, היות ומותרות שאינן נשמרות מזינות את הרע, ולכן יש על האישה לכסות שערה שלא ימשיך אליה גבורות ודינים מחמת החיצוניים וכן יש לטול צפורניים שלא תצטבר שם חציצה ותשמש חלילה מקור אחיזה לרע.

שמלת השביה שהיא מסירה מסמלת כוח מקיף ועוטף (כשמלה) המעורר באדם נטיה לרע כשנופלים בו לפתע הרהורי חטא..שמלה זו משמשת בתור גוף חוצץ ומפסיק בין האדם ואלוקיו והוא חופה על המוח מבלי שהאדם חש בו, וממנו נמשכות התחבולות לרע…שמלה זו היא גוף חוצץ המונע מהאור הנמשך ליהודי ע"י קיום המצוות ולימוד התורה לחדור לפנימיותו של האדם ולעורר את הנקודה הפנימית שבו.

הסמל שבנישואין

החסידות רואה את ישיבת אשת יפת התואר בבית היהודי כהתיישבות של קביעות הנקודה הפנימית והיהודית בביתו של היהודי, הוא הנפש שלו.

הבכי שלה מבטא התעוררות של יהודי מהכיוון שנע מלמטה למעלה..בכי זה מבטא קשר המגיע לשיאו בנישואין והדבר מתרחש בבכי של יו"כ כשעבודת התשובה מגיעה לשיאה אחרי ירח ימים של בכי ותשובה בימי חודש אלול. 

בימי הסליחות מנצנצים י"ג מידות הרחמים ואז מתגלה ליהודי פנימיות האלוקים החודרת לקרבו בעבודת המצוות ובלימוד התורה. הדבר מעורר את הנקודה הפנימית שלו ומתחילה עבודת התשובה.

עבודה זו מתבטאת בחשיקה לאלוקים המביאה עימה חתירה אחר הניצוצות שנתפשטו, נתפזרו ואבדו בשבי בגוף של קטיגור שיצרו בעצמם ועתה הוא מנגד להם.

ע"י עקירת הרצון ממעשה הרע, הם הורגים את נפשו של הקטיגור וע"י הגיית המילים שבווידוי, הם מבטלים את גוף הקטיגור שנוצר ממילות הרע או מגוף המעשה.

אח"כ מתחילה ההתעלות מלמטה..ככול שהיא עמוקה ופנימית יותר, היא מגיעה מעלה יותר, וכהחיצוניים מנסים להתעלות ולהגיע לשם, מסמאים אותם המקיפים העליונים. מקיפים אלה מגינים אל הנקודה היהודית מפני החיצוניים ושתהיה לה ישיבה של קביעות בנשמתו.זהו סמל של נישואין.

אשת יפת התואר היא סמל לנשמה. היא כנסת ישראל הכונסת לקרבה אורות של הדר המפארים אותה, ובשל היותה כלה, נכללים ומתמזגים בה האורות והדבר מוסיף לה הדר. ההזדככות של הניצוץ מגוף מעלימיו והיטהרותו משווים לו חן של שושנה בין החוחים... כי החן אכן ניתן לנשמה בשל היותה שוכנת בין חוחים של העוה"ז, אבל ההזדככות מהדרת אותה מאוד, כמו ההדר שמוסיפים החוחים לשושנה השוכנת בינותם.

האיש הצדיק היוצא במלחמה על האויב, מחפש אחר ניצוצות הקודש שנטשוהו... הוא יוצא במסירות נפש נועזת שלא ליפול בשבי אשת יפת התואר, אך בחשיקה עזה באלוקים לשחרר את הניצוץ מג' קליפות הטומאה שנפלו בה. ימי הסליחות של חודש אלול מביאים את התעוררותו בגלל ניצנוץ י"ג מידות הרחמים וע"י התשובה הוא מתנשא לאותה רמה אליה אין החיצוניים מגיעים, אך הם מתבטלים שם. זהו הסמל שבנישואין שביום הכיפורים.