לכבוד יום ההילולא ההוא גברא רבה, רודף צדקה וחסד, טוב לשמים ולבריות,רבי משה בן טוב זצוק"ל זיע"א, מייסד מוסדות דור ודור אשר הגדיל והגביר והרבה את גבול החסד והקדושה והטהרה בישראל, יהי רצון שיהיה מליץ יושר עלינו ועל כלל ישראל ונתברך בגאולה שלמה במהרה בימנו אמן.

http://dorvador.org.il/about_us/about_harav/

ביוגרפיה

הרה"ג המקובל רבי משה בן-טוב זצ"ל, נודע בכינוי "צדיק המזוזות". הרב ראה למרחקים, סייע בעצה והדרכה לכל הפונים אליו, פעל ישועות, הביא מזור לחולים ולנזקקים, פקד עקרות והשכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו.

אל הרב פנו מכל קצוות העם, דתיים ושאינם דתיים, ספרדים ואשכנזים, אח"מים ועמך ישראל, כולם, מצאו ברב כתובת לברכה, ישועה והצלחה.

הרב בן טוב זצ"ל נולד בעיר ווארז'אז'את שבמרוקו אשר בהרי האטלס בשנת תר"צ (1930). שמו ניתן לו בגלל חלום שחלמה אמו ע"ה, בו נגלה אליה הצדיק ר' דוד ומשה זיע"א, שנפטר לפני 850 שנה והיה מלומד בניסים, והורה לה שהבן שייוולד לה ייקרא על שמו משה. הוריו זכו להיות הגבאים, התומכים והמחזיקים של ציון קברו של הצדיק ר' דוד ומשה, הנמצא בכפר אגויים והם שבנו את בית הכנסת שעל מקום ציון קברו.

בהיותו בגיל 5 שנים עברה משפחתו של הרב בן-טוב להתגורר בקזבלנקה ושם הושיבוהו הוריו בין ברכי תלמידי חכמים להתחנך בתורה ויראת-שמים. הוא למד בישיבת "אוצר התורה". כבר בצעירותו התחבבה עליו מלאכת בדיקת המזוזות.

לאחר קום המדינה, עלה הרב לארץ והתגורר בעיירת העולים קריית שמונה, ואחר-כך בבאר שבע, שם נולדו לו עשרת בניו ושלוש בנותיו שיחיו ושם עוצבה דמותו כפעיל מרכזי לזיכוי הרבים וכמפיץ קדושתו ותורתו של ר' דוד ומשה זיע"א. עוד בהיותו במרוקו, ואחר-כך בבאר שבע, היה קרוב מאוד למורו ורבו, הצדיק המפורסם והמלומד בנסים ה"בבא סאלי", רבי ישראל אבוחצירא זיע"א.

עם השנים התפרסם שמו של הרב בן-טוב זצ"ל כ"צדיק המזוזות" וכפועל ישועות וההמונים החלו נוהרים לפתחו. בשנת תשנ"ג (1992) הקים הרב את "מוסדות דור ודור", הפועלים בכל רחבי הארץ להרבות טהרה בעם ישראל, להגדיל תורה ולהאדירה ולסייע לנזקקים.

ביום ה' באב תש"ע, בעיצומו יום ההילולא של האריז"ל הקדוש, עלתה נשמתו של הרב זצ"ל השמיימה. הרב זצ"ל נטמן בהר המנוחות וציונו הקדוש הפך לאבן שואבת להמוני בית ישראל הפוקדים את המקום לתפילה ובקשה. רבים רבים מהם מספרים על ישועות אישיות שחוו בזכות התפילה על ציון הרב.

תולדותיו

בית של חסד
בהיות הרב בגיל ארבע, עזבו הוריו את הכפר תָאמָסִינְט ועברו לגור בעיר הגדולה קזבלנקה. האב עסק לפרנסתו במסחר בדגנים, אותם היה מגדל ומוכר, וכן ניהל מפעל לייצור שקי יוטה. פרנסתו הייתה בריווח והוא נחשב לאיש עשיר, וזו גם הסיבה והמקור לשפע החסד שהיה משפיע. במהלך השנים, אחיו של הרב, ר' שמעון, ניהל את העסק, והרב סייע לו.
בית הוריו של הרב היה, כאמור, בית של חסד, תורה וקדושה. נסים סויסה (מאשקלון) שהכיר את המשפחה עוד בקזבלנקה, מספר: "אין יהודי בקזבלנקה שבא לבקש עזרה ולא נענה בחיוב! הם היו מכניסים כסף למעטפות ומחלקים לנזקקים בערבי שבתות ובערבי חגים".
לבית הוריו בקזבלנקה, היו מגיעים תמיד להתארח ולהשתכן רבנים רבים. משפחת רבני אביחצירא, שבאיזור מגוריהם, ארפוד, היה חם מאוד בקיץ, היו אף הם נוהגים להתארח בקיץ בבית משפחת ביטון בקזבלנקה. הם היו מתארחים שם חודש או חודשיים, כאשר כל כלכלתם ניתנה בשפע על ידי הורי הרב, מתוך כבוד והערכה. הרבנים: רבי מכלוף אביחצירא; בבא סאלי; רבי מאיר אביחצירא; רבי שמעון ורבי אליהו אביחצירא – בניו של רבי שמואל (נכדו של רבי יעקב אביחצירא); רבי יוסף אביחצירא (רבה של קולומבשאר) ועוד, היו אורחים קבועים. הם הרגישו בבית הורי הרב כבביתם.
בקרבתו לצדיקים וחסידים שהשתכנו בביתו, גדל הרב, תוך שהוא רואה הנהגות של קדושה, תורה ויראה.
סיפר הרב יוסף עזראן זצ"ל – רבה של ראשון לציון: בילדותי נסעתי עם קבוצת יהודים ממראכש לקזבלנקה. הגענו בשעה 2.00 בלילה עייפים ורעבים. אבי – שהיה מראשי החבורה – פנה אלי ואמר לי: "עכשיו תראה כיצד היה נראה ביתו של אברהם אבינו עליו השלום". הגענו לביתם של רבי מסעוד ואשתו איטו למשפחת ביטון, דפקנו על דלת הבית ונכנסנו. על אף השעה המאוחרת כאשר כבר שכבו כל בני הבית זה מזמן לישון, התקבלנו במאור פנים ובשמחה. בעלת הבית הגישה לנו אוכל חם, כאילו זה עתה בושל לכבודנו. לאחר שסיימנו את הסעודה, ראינו כיצד כל בני הבית קמים ממיטותיהם כדי לפנות לנו מקום לשינה. בעלי הבית – רבי מסעוד ואשתו איטו – פשוט העירו את הילדים באמצע הלילה כדי שיהיה לנו, האורחים, מקום לישון.
בבית זה גדל הרב. משם ספג אהבת חסד ואהבת ישראל.
הורי הרב בארץ ישראל
הרב שמעון ועקנין מירושלים מספר: לאחר שעלו הורי הרב לארץ ישראל, גרו בבאר שבע בשכונה ו', קרוב למקום מגוריי, ותמיד ראיתי אותם הולכים יחד, לקופת חולים, או לסידורים אחרים. עליהם נאמר: "בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ"! (שמ"ב א, כג). אמא אִיטוֹ נהגה לומר תמיד לבעלה רבי מסעוד שהיא תיפטר מהעולם אחריו ולא לפניו. ואכן בערב חג הפסח, כשהיתה מאושפזת בבית החולים סורוקה והיתה ללא הכרה, נפטר לבית עולמו בעלה רבי מסעוד, והיא נפטרה מיד אחריו, ביום ראשון של חול המועד באותו הפסח – זכרם לברכה.

נערות
הרב למד בילדותו בתלמוד תורה בקזבלנקה, וקיבל תורה בישיבת 'אוצר התורה' מחשובי הרבנים שלימדו שם.
כבר בהיותו בן 16 שנים, שם הרב מול עיניו לרומם ולגדל את מצוות המזוזה, ולהחדיר את גודל ערכה. לשם כך החל הרב ליצור קשר עם מעבדי עורות וסופרים, ובכספו היה מממן קניית קלפים, ומשלם שׂכר לסופרים שהיו כותבים לו מזוזות. הוא נהג להסתובב בין בתי היהודים בעיר, לבדוק את מזוזות הבתים, ואם נמצאו פסולות היה מחליף אותם על חשבונו. היה זה 'מבצע מזוזות' שקדם לפעילות חב"ד בשנים מאוחרות יותר.
היכולת של הרב, מתנת שמים, להביט במזוזה ולגלות צפונות – היתה מנת חלקו עוד בנערותו. כבר אז היו ניגשים אליו יהודים בקזבלנקה שבמרוקו עם מזוזות ביתם, ומבקשים ממנו שיביט בהם ויחווה את דעתו על מקור בעייתם ועל פתרונה.
סיפר הרב: בעודי נער, במרוקו, תוך כדי הליכה ברחובה של העיר קזבלנקה, בא ערבי וסטר לי על לחיי. לא התמהמהתי וניגשתי מיד לחדר הדלקת הנרות שבבית הורי, שם הדלקתי נר לכבוד הצדיק רבי דוד ומשה זיע"א, ואמרתי לו: "אני קרוי על שמך, ואם כן איך ערבי זה יסטור לי ואתה תשתוק...?!" הרב ממשיך לספר: לאותו ערבי צמח פתאום בכף ידו פצע שגדל וגדל... הוא רץ לבית החולים, ועוד בטרם 'זכה' לטיפול כלשהו בחדר המיון – נפל ומת...
בהיות הרב בן עשרים חלה במחלת השחפת, שבתקופה ההיא הפילה חללים רבים. אביו, רבי מסעוד, השקיע כמעט את כל כספו ברופאים ובתרופות כדי שיחלים ממחלתו.  ואכן בחסדי ה' חייו ניצלו, והוקדשו על ידו למשך למעלה מששים שנים לעם ישראל.

עליה לארץ ישראל
באותן שנים, בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים – כשנאסר על יהודים לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל – פעלו מספר גורמים שהבריחו יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי. גם הרב פעל במסגרת תנועת בית"ר, וסייע רבות בהוצאת העולים ממרוקו בדרכם לארץ ישראל. לעיתים נזקק לשם כך להתחפש ולשנות את דמותו, ומתוך מסירות נפש פעל למען אחיו.
מספר חודשים לאחר נישואיו, עלה הרב באופן עצמאי לארץ ישראל. הוא הגיע קודם לצרפת, וב-י"ב אלול תשט"ז (19.8.1956) זכה שעמדו רגליו על אדמת ארץ ישראל.
לאשתו הסביר מדוע מיד לאחר נישואיו מיהר לעלות לארץ ישראל: "אני רוצה שכל הילדים שיוולדו לנו, ב"ה, יוולדו בארץ ישראל, ארץ הקודש". לאחר ניסיונות התיישבות קצרים בקרית שמונה ובצפת, התיישב הרב בבאר שבע, ואכן כל ילדי הרב, שלושה עשר בנים ובנות, נולדו בעיר האבות.

כך הכל החל

היה זה בשנת תשל"ז (1977), יום אחד הגעתי לחנותו של הרב. בחלקה הפנימי של החנות היה וילון, שם ראיתי את הרב מסתודד עם אדם מסויים ומתבונן במזוזה שהלה הביא עמו, הם התעכבו שם ושוחחו. כנראה שהבעיה שאדם זה בא בגללה לא היתה פשוטה. ואני המשכתי להמתין בחוץ. כשיצאו שמעתי אותו אומר לרב: "איך ידעת, רק אני וה' יודעים על כך!" הרב אמר לו: "אל תדאג, יהיה בהצלחה..." במעמד זה התחלתי להכיר לראשונה את אחת הזויות המרכזיות של הרב – רואה המזוזות.
כך הכל החל
מתי החל הרב לקבל קהל ולהעניק מברכותיו? כאמור במספר מקומות בספר זה, מתנת שמים זו ניתנה לו עוד בהיותו נער במרוקו. אולם הרב הסתיר זאת ונמנע מלהשתמש בכוח רוחני זה. אולם משמים חשבו אחרת, ובעקבות מעשה שהיה החל הרב לקבל קהל ולהעניק מברכותיו לזקוקים לישועה: אישה אחת, מבאר שבע, שלא זכתה לפרי בטן, הגיעה אל הרב עם מזוזת ביתה. הרב התבונן בה והבטיח לה שתוך שנה תלד בן. אישה זו, בתמימותה, קיבלה את הברכה והלכה לדרכה. באותה שנה נולד לה בן, והיא ראתה לעצמה זכות להזמין את הרב להיות סנדק. הרב הגיע לברית וזכה גם לשמש כסנדק לנימול. בסיום הברית עמדה האישה וסיפרה את כל סיפורה לכל הקהל שנכח בברית. סיפור זה נישא על כנפיים ושמעו הגיע במהירות לכל קצוות תבל. רבים רבים נסעו לבאר שבע בתקוה להתקבל אצל הרב עם מזוזותיהם. כך החל הרב לשרת את עמו, בניו של הקב"ה. מני אז ועד לפטירתו – זכו מאות אלפים לברכותיו בהם ראו ישועות.
קבלת קהל
כשהחליט הרב לנצל את הכוחות הרוחניים שניחן בהם מבורא העולם והיכולת הפלאית שלו להתבונן ברזים הנגלים במזוזה, לתועלת קירובם של עם ישראל לאביהם שבשמים ולקיום תורה ומצוות, הוא החל לקבל ציבור – להדרכה, הכוונה, ולברכה – בחנותו הקטנה, בה היה מוכר תכשיטי זהב. חנות זו נקראה בשם "ירושלים של זהב". מידי יום ביומו היה משׂתרך תור ארוך של אנשים אשר בידיהם מזוזות בפתח חנותו, תוך שהם ממתינים ומצפים לרגע המיוחל בו ישמעו מפי הרב פתרונות לבעיותיהם הרפואיות והכלכליות, ויקבלו עצה בנושא שידוכים, ילדים, פריון, שלום בית וכדומה. מידי יום היו מתווספים עוד ועוד אנשים – מכל רחבי הארץ – ששמעו של "הרב בן טוב" רואה המזוזות בבאר שבע, הגיע לאזניהם. אנשים רבים היו מקדישים שעות רבות לנסיעה באוטובוסים מכל רחבי הארץ, עד שהיו מגיעים מותשים לחנותו של הרב. כשראה הרב שהשעות אותן הוא מקדיש לציבור בחנותו אינן מספיקות, הוא החל לקבל קהל גם בביתו עד לשעות המאוחרות בלילה. ספסל וכסאות היו בפתח ביתו, עליהם היו יושבים אנשים ונשים ומצפים לתורם. הרבנית היתה מציעה מיני מאפה ושתיה לבאים, ומשתדלת להקל עליהם את ההמתנה.
במקביל היתה גם קבלת קהל בחדר צדדי בבית הספר "יסודות". מנהל בית הספר אישר שימוש קבוע באחת הכיתות, בבוקר לפני שהתלמידים היו מגיעים, ואחר הצהריים, לאחר שהתלמידים היו חוזרים לביתם.
כדאי לציין נקודה חשובה מאוד: באותן שנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, היה שבר גדול בקרב העם, היו הרבה אלמנות, יתומים ועגונות. ובנוסף לכך היו גם בעיות כלכליות ורפואיות, ולא היה מי שיעודד, יכוון, ידריך ויעזור לפלח רחב מאוד מכלל העם. הרב, באהבתו הגדולה לעמו, תוך שהוא משתתף בכל ליבו בצערם, החליט להקדיש את חייו לטובת הציבור. כל אדם מהנכנסים אליו התקבל במאור פנים, בשלווה וברוגע – דבר שהקל באופן מיידי על הנכנס. לאחר מכן היה הרב משמיע את מוסרו הטהור לשיפור העניינים שבין אדם למקום (טהרת המשפחה, שבת וכיוצא בזה) ולעניינים שבין אדם לחברו (שלום בית וכדומה). לבסוף היה מציע לפני האדם את הפתרון לבעיה, מעודד אותו ומברכו בכל ליבו. ברכותיו תמיד עשׂו פרי, ושמו של הרב נישא בפי רבבות יהודים בכל רחבי העולם.
הרב היה יושב מידי יום בקבלת הקהל שעות רבות. הוא היה נשאר עד לשעות המאוחרות בלילה, כדי שאף לא אחד מן הממתינים ישוב ריקם ויחזור לביתו מאוכזב. באותן שעות רבות לא היה הרב שותה ואוכל. הוא היה חש את צערם של הנכנסים אליו ולא היה מסוגל לטעום מהמונח לפניו. כמו כן נוהג היה הרב להסיר את העניבה שלבש,  לפני שהחל לקבל קהל. וכשהתבקש להסביר את נוהגו זה, ענה: "כיצד אוכל לשבת לפני אנשים המצויים בצער ואני יושב מולם ענוב בעניבה?...".
לאחר בדיקת המזוזות, אם נמצאו שאינן כשרות, היה הרב מורה לרכוש מזוזות חדשות וכשרות. וכשלעתים רבות וקרובות לאנשים לא היה כסף לרכישת מזוזות, היה הרב נותן להם כסף למטרה זו, או מזוזות חדשות ללא כל תשלום. [כך נהג הרב במשך כל שנות חייו].
באופן זה השפיע הרב בעקיפין גם להחדרת מודעות גבוהה לחשיבות כשרות המזוזות, ולברכה המתווספת למהדרים במצווה חשובה זו.

הרואה והמזוזות

הרב הצדיק, רבי משה בן טוב זצוק"ל, נתפרסם בעולם כמי שרואה דרך המזוזות את עברם של אנשים, את המתרחש עמם בהווה ואת עתידם. אין ביכולתנו להסביר תופעה זו או להבינה, אך מאידך גם אין באפשרותנו להכחישה, שהרי קיימים אין ספור סיפורים ועובדות המצביעים על אמיתותה, ועדיין חיים איתנו רבבות אנשים ברחבי העולם שנחשפו אליה, ומוכנים להעיד כיצד ראו עין בעין את יכולת הרב לראות נסתרות...
עם זאת חובה לציין שמתוך מאות סיפורים ועובדות שהצטברו  התברר שהרב בעצם לא היה זקוק להתבוננות במזוזה כדי לקבוע הערכת מצב רוחנית, רפואית או כלכלית. פעמים רבות הגיעו אל הרב אנשים ללא מזוזות והרב ניתח את בעייתם וקבע את הפיתרון. פעמים רבות הסתכל על האדם – ללא מזוזות, באקראי –וכבדרך אגב פרש לפניו את תולדות חייו על עליותיהם ומורדותיהם.
בהתבוננותו במזוזות היתה לרב מטרה: להעצים את ערכה של המזוזה; לגרום שאנשים יתייחסו אליה בחרדת קודש, כפי הראוי למעלתה. הוא סבר שכשיראו וישמעו שבאותיותיה נרמזים כל הקורות אותם, יקפידו יותר על כשרותה והידורה – דבר שבסופו של דבר יקרין גם על איכות חייהם, כפי שאכן הוכח הדבר אין ספור פעמים!
במובנים מסויימים – כך ניתן לומר – היתה המזוזה הסוואה לראייתו הרוחנית של הרב. הוא השתמש במזוזה כדי לצמצם את ההתפעלות מהשקיפות בה נראו לפניו בני האדם. היה כאן מעשה הסתר של כוחות נדירים ויחודיים.
ואף על פי כן, לא בכדי נבחרה המזוזה לכלי שדרכו פעל. הרב היה מודע לכוחה של המזוזה, והעביר זאת בכל דרך. הוא נהג לומר: "תנו לגוי להחזיק בידו מזוזה למשך זמן, ואל תתפלאו אם אחרי כן יבוא להתגייר..".
גם בארץ ישראל המשיך הרב לטפל במזוזות פתחיהם של עם ישראל. כשבתקופה מסוימת– בשנה שנתיים הראשונות לאחר שעלה לארץ ישראל – עסק ברוכלות, נהג להסתובב בבתים להציע את מרכולתו, ותוך כדי עבודתו היה פותח בתי מזוזות 'חשודים' ובודק את המזוזות. כשנמצאו שאינן כשרות – היה מחליפן, גם בלי ידיעת הבעלים. מצווה זו בערה בכל איבריו וגידיו, וכל חייו היו מסכת אחת שלימה של פעולות שתכליתן להרים את דגלה הרם של מצווה זו.
לעיתים, בשל מצבו הרוחני הירוד של האדם שישב מולו, היה מופיע מסך-מחיצה בין הרב לבין אותו אדם, ובגללו לא היה מצליח הצדיק לקלוט שום הארה. במקרה כזה נהג לסתובב עם כסאו לאחור, היה עומד ואומר ווידוי, ומקבל על עצמו תשובה, ואז היתה חוזרת לרב ההארה והסיעתא דשמייא לגלות דברים ולעזור לאנשים.
כשסיים הרב לומר לאדם שישב ממולו את הוראותיו, היה גם כותב את הדברים בכתב ידו, ומוסר את הפתק לאותו אדם. כשבמשרדי המוסדות הציעו לרב לערוך מסמך קבוע ובו כל ההוראות הרגילות של הרב, ואז לא יצטרך אלא לסמן את ההוראות המתאימות לאדם היושב מולו, וזאת על מנת לחסוך בזמן, סירב להצעה זו והסביר: "אצל משה רבנו כתוב: "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (שמות ט,לה), וכי כיצד אפשר לדבר ביד? אלא שעל ידי שאני כותב, מתגלים לי דברים נוספים על ידי טעויות שנעשו משמים בכתיבתי, וזאת הכוונה "דיבר ה' ביד משה"...".
סיפרת לרב על החיים שלי?
חיים בצלאל מספר: עליתי עם חבר אל הרב. חבר זה היה רחוק משמירת תורה ומצוות. כשראה אותו הרב אמר לו: "אפילו לחם לא יהיה לך לאכול...". החבר נכנס ללחץ, נצמד אל הרב וביקש לדבר איתו ביחידות. משנענה הרב לבקשתו התיישבו שניהם בפינת האולם, רחוקים מהסובבים אותם, ואז נתן לו הצדיק סקירה קצרה ומדוייקת על כל שאירע איתו במשך עשרים השנים האחרונות, שלב אחרי שלב. לאחר מכן כשהתיישבנו כולנו לאכול, לא היה חברי מסוגל להזיז את ידיו, להרים מזלג או כוס, הוא היה פשוט המום. דרך אגב שאל אותי: "תגיד לי, סיפרת לרב על החיים שלי?...".
עובדה זו העסיקה את מוחי
נסים סויסה מאשקלון מספר: היינו קבוצה של חברים, ונהגנו להתאסף פעם בשבוע בביתו של אחד החברים על מנת ללמוד יחד. אשתו של בעל הבית שמעה על הרב וביקשה מבעלה להסדיר לה תור אצל הצדיק. היה זה כאשר הרב קיבל קהל בירושלים ברחוב בר אילן 25. היא סיפרה: "חיכיתי בתור, ולפניי הכניסו מישהו, אף על פי שעדיין לא הגיע תורו. עובדה זו העסיקה את מוחי: מדוע אדם זה נכנס לפניי? כשנכנסתי אל הרב והתיישבתי, עוד בטרם פתחתי את פי אמר לי הרב: "את יודע מדוע האדם שהיה פה נכנס לפנייך שלא על פי תורו ועקף אותך?..." הוא פשוט קרא את מחשבותי! מרוב הלם ובהלה רציתי לקבור את עצמי במקום...
חזרת מחוץ לארץ
קבוצה של יהודים יוצאי גרוזיה מאשקלון נסעו אל הרב לירושלים. אחד מהם מספר: "מיד בכניסתי שאל אותי הרב: "חזרת מחוץ לארץ?" איך שהוא אמר לי משפט זה מיד החוורתי, והייתי לבן כמת! איך ידע הרב שבדיוק אז חזרתי מחוץ לארץ?...".

פעלו

ייסוד בית הכנסת "יסודות" וסעודה שלישית
בתחילת שנות השמונים, לאחר מלחמת יום הכיפורים, נבנו אלפי יחידות דיור בבאר שבע, כגון הבניינים ברחוב "דרך מצדה" ועוד. שם קניתי דירה, ומכיוון שהשכונה היתה חדשה, עדיין לא נבנה בה כל בית כנסת. נהגנו ללכת להתפלל בשכונה הסמוכה, שכונה ב'. הרב היה גר אז ברחוב רבי עקיבא (בין שכונה ב' לשכונה ד' ליד בניין 'מרכז הנגב').
לרב לא היה מקום תפילה קבוע. הוא היה מאוד פעיל, והסתובב בכל בתי הכנסת בעיר: היה מוסר דברי תורה וחיזוק, מעורר נגד גיוס בנות, חילולי שבת ועוד, ומגייס כספים לשיעורי תורה ולפעילות תורנית לנוער [ראה עוד להלן בענין זה].
תושבי השכונה החדשה, שהתקשו להגיע לבתי הכנסת שבשכונה ב', החליטו להתארגן ולפתוח בית כנסת בשכונה. באזור פעל בית ספר שנקרא בשם "יסודות". אח אשתו של הרב, רבי דוד בניפלא ז"ל, היה גר בבניין בו התגורר מנהל בית הספר – מר רפאל אמזלג, יהודי צעיר, וקרוב לכל דבר שביהדות. רבי דוד ביקש מן המנהל רשות להקים בית כנסת בחדר האוכל של בית הספר, שבו כבר היה ארון קטן לספר תורה. המנהל אישר את הבקשה, ואנו התחלנו להתארגן לפתיחה רשמית של בית הכנסת.

בית הספר "יסודות" בבאר שבע
חשבתי אז שמן הראוי שתגיע אישיות רוחנית ידועה, כדי שאנשים יגיעו לכבודה, וכך יוכר המקום ויתפתח, ולא היה אדם מתאים לכך יותר מהרב. ממחשבה למעשה – ניגשתי אליו ביום חמישי כדי לספר לו על ההתפתחויות, וביקשתי ממנו שיבוא להתפלל איתנו כדי לחזק את המניין החדש. הסברתי לרב שהקהל האמור להגיע הוא ציבור של צעירים ויש צורך בדמות שתקרין ותעודד. הרב הסכים מיד ואמר "אני בא". באותה פגישה הוציא כסף מכיסו ואמר לי: "כסף זה מיועד לסעודה שלישית. מכאן ואילך, כל יום חמישי תבוא אלי ותקבל ממני כסף למימון הסעודה השלישית שתתקיים בבית הכנסת. אך, בבקשה, תקנה רק דברים טובים ומכובדים, כגון: דגים, נקניקים, סלטים, פשטידות, עראק, יין, שתיה ועוד".
כדברי הרב עשיתי. היתה סעודה שלישית מפוארת ועשירה, עם שירים ודברי תורה. הרב הגיע, אמר דברי תורה וחיזק את הקהל.
שנה אחת היה חסר לנו שופר. כשסיפרתי על כך לרב, הוציא מיד כסף מכיסו והורה לי: "קנה שופר", ואכן כך עשינו.
ביום הכיפורים של השנה הבאה מנה בית הכנסת כבר כ-400 מתפללים. בית הכנסת הפך להיות בית הכנסת המרכזי.
כאמור, בבית כנסת זה התפללנו שלוש פעמים ביום. כל בוקר הייתי הולך לבית הרב, לוקח אותו ברכבי למקווה, ומשם לתפילה בנץ החמה. לאחר התפילה היינו לומדים "חוק לישראל", כשהרב היה מסביר קטעים מן הזוהר או מן הגמרא שלא היו מובנים, ולפני כל אחד היה מונח כוס תה ודברי מזונות. גם בין מנחה לערבית היה מתקיים שיעור בספר "בן איש חי".
בלילות שבת היינו הולכים ביחד לבקשות, שהתקיימו לעתים בבתי כנסת מרוחקים. כך במשך שנים רבות באופן מסודר וקבוע.
הרב נהג להתענות "תענית דיבור" פעמיים בשנה – בתקופת השובבי"ם ובימים הנוראים. היינו נשארים באותו יום בבית הכנסת, קוראים תהילים ואת כל סדר התענית [הנהגה זו הנהיג הרב לראשונה גם בפריז שבצרפת].
מן המפורסמות הוא שהרב היה מתענה על צרותיהם של אנשים. ימים רבים במשך השנה לא היה מגיע אוכל אל פיו. כשהייתי מביא לו בבוקר כוס תה, היה – פעמים רבות – רומז בידו להחזיר את הכוס, ואז הבנתי שהרב בתענית.
כמו כן היה הרב עורך "תיקון כרת" מספר פעמים בשנה, ובמוצאי שבת שלפני יום הכיפורים היה עורך "תיקון כרת" ברוב עם. אז היה עורך פדיונות, מקריא את שמות החולים והזקוקים לישועות ומברך, כשכל הקהל עונה "אמן" אחר ברכותיו.
בתפילות הימים הנוראים היה הרב נוהג לבכות בכי רב וגדול. פעם הזמנו חזן שיתפלל את תפילת המוסף של יום הכיפורים. סיפרתי לרב על כך, אך משום מה, כנראה שכח, ופתאום עלה הרב להתפלל את תפילת המוסף. ניגשתי אליו והזכרתי לו שסיכמנו עם פלוני שיעלה, והוא חזר מיד למקומו תוך שהוא מתנצל, ואף הודה שהודיעו לו שקבעו עם החזן... כך מתוך ענווה, פשטות וצניעות.
הרב הגאון הרב מיכאל מישאל אדהאן זצ"ל – רבה של באר שבע – היה נוהג להתפלל בבית הכנסת של הרב. מקומו היה בסמוך לתיבה של בית הכנסת, ואילו הרב, כדרכו, היה יושב בכסא צדדי.

בתי הכנסת בשוק
הרב היה מודע לצורך בהקמתם של בתי כנסת במקום עבודתם ופרנסתם של יהודים רבים. ולכן פתח בית כנסת בשוק הפירות והירקות, במרכז העיר העתיקה בבאר שבע. בשוק זה היה גר יהודי מבוגר, בשם רבי חנניה, מוכר תבלינים. בביתו שבשוק, בחדר צדדי ובהסכמתו של ר' חנניה, פתח הרב בית כנסת למוכרים ולקונים הרבים המצויים בשוק. הרב גם דאג שבין מנחה לערבית יימסר שיעור לקהל המגיע להתפלל. גם שיעור זה היה ממומן על ידי הרב, כאשר לעתים היה הרב מגיע ואומר דברי תורה, ולעתים רבי חנניה בעצמו היה דורש לקהל דברי תורה וחיזוק [בבית כנסת זה היה מתפלל מנחה באמצע היום הרה"ג הרב מרדכי אליהו זצוק"ל כאשר שימש כדיין בבאר שבע].
גם בשוק החדש, ליד המשחטה, פתח הרב בית כנסת במבנה שנועד במקורו לחנות. בית כנסת זה פעל כבר בשעות הבוקר המוקדמות – תפילה שנועדה לסיטונאים שהיו באים מוקדם עם סחורתם. וכמובן התקיימו תפילות מנחה וערבית, כשביניהם שיעור הלכה בספר "בן איש חי". הרב היה משלם את השכירות של החנות וכן מממן את הניקיון, החשמל והתחזוקה הרגילה והקבועה. הוא היה מוכן לשלם כל סכום לכל מי שיקבל על עצמו פעילות תורנית, "רק תגיד שאתה רוצה לפעול ואני אשלם" – נהג לומר.

בתי כנסת לעדת הגרוזינים
במחצית הראשונה של שנות השמונים, הגיעו לארץ רבבות יהודים מגרוזיה. המדינה לא דאגה לבנות להם בתי כנסת, תוך מגמה מכוונת לנתק אותם מכל זיקה לדת. ואכן רבים מןהצעירים של עדה יקרה זו זנחו את מסורת אבותיהם והחלו לחיות חיים חילוניים בארץ הקודש.
עובדה זו כאבה מאוד לרב, והוא החליט לסייע בידי "הפעילים – יד לאחים", לבנות לעדת הגרוזינים בתי כנסת בבאר שבע, וזאת בניגוד לחוק העירוני דאז.
חברי "הפעילים", היו מגיעים בחצות לילה לבאר שבע עם רכבים ובהם בלוקים, חצץ, מלט וחול, תוקעים בשופרות מתחת לבניינים, ויוצאי גרוזיה היו יורדים עם פיז'מות מן הבתים ומתחילים לבנות בין עמודי הבניינים, בתי כנסת. כך קמו שישה בתי כנסת בשכונות שונות בבאר שבע.
לרב היה תפקיד מרכזי בפעילות זו: הוא זה שאצלו נשמרו כל כלי העבודה ששימשו את הבנאים. ר' ישראל גליס, מראשי "הפעילים" בשנות השמונים מספר: "לא אשכח זאת, ודמעות בעיני כשאני נזכר בזאת. יום אחד לפנות בוקר הגיע הרב לקחת שוב את כלי העבודה כדי לשומרם. הוא ניגש לטוריה שעדיין היתה עם בטון לח, נישק אותה ואמר: "בטוריה זו בונים בתי כנסת בארץ ישראל...".

ישיבות ערב ופעילות תורנית לנוער
בשנות השישים – 1953-1956 – היתה עלייה גדולה של נוער ממרוקו, והסוכנות היהודית היתה שולחת ילדים ונערים רבים לקיבוצים ולבתי ספר חילוניים. ההורים [בשל דוחק הפרנסה], על פי רוב, היו מרוצים מן העובדה שילדיהם נמצאים במסגרות מסודרות ויש מי שדואג לצרכיהם הבסיסיים. אולם הרב ראה את הנולד: ילדים אלו עלולים היו להתנתק מכל הבסיס הדתי שעליו חונכו [כפי שלדאבוננו אכן קרה עם אלפי בני נוער יקרים]. על כן היה הרב מסתובב בבתים ובבתי כנסת בכל רחבי באר שבע של אותם הימים, ומשכנע את ההורים לשלוח את ילדיהם ללימודים בישיבות הערב שהקים.
הרב היה מספק להם כרטיסיות לנסיעה מביתם לישיבת הערב, דואג להם לארוחת ערב, פרסים ועוד. כך היה מושך עוד תלמידים, לחיי תורה וקדושה. מאות ואולי אלפי אברכים – תושבי באר שבע לשעבר – חבים את חייהם הרוחניים-דתיים לרב. במסירות נפש ובעקביות – פעל ככל יכולתו בשכנוע עוד משפחות לשלוח את בניהם, ובמימון הפעילויות התורניות, והכל היה בגדר מפעל של יחיד, ללא כל עזרה ממשלתית וכדומה.
הרב היה הולך רגלית מבית כנסת לבית כנסת, ומתרים את הקהל עבור ישיבות הערב לנערים ולילדים, וכן עבור פעילויות תורניות לנוער ולמבוגרים. הוא היה מגיע באמצע התפילה, תוך אמירת פרקי הזמירות, או לאחר הקריאה בספר התורה, והיה מדבר אודות חשיבות הצדקה לפעילות קדושה זו. הציבור בכללו הכיר את הרב והעריך את יושרו, אולם כרגיל, היו כאלה שהיו מסננים מתוך שפתותיהם: "נו, עוד פעם ר' משה הדתי הגיע...". לאנשים אלו היה הרב אומר: "יש לי שני כיסים, באחד תכניסו את כל דברי הביזיונות שאתם רוצים לדבר עלי, ובשני תשׂימו צדקה, אני לא נפגע...".

אולם הרב לא היה רק מתרים, הוא היה ראשון התורמים בכל הזדמנות. כדי לעודד את הקהל היה אומר לדוגמה: "500 לירות עלי", וכך היה מעמיד אתגר לציבור, ומדגיש בפניהם את חשיבות מפעלים אלו, שהצילו אלפי בני נוער מרדת, חס ושלום, לבאר שחת.
תחנת מוניות "שומרי שבת"
בין יתר הדברים עליהם הוכיח והשמיע הרב את מוסרו, היה גם נושא שמירת השבת הקדושה. תופעת המוניות הנוסעות בשבת היתה נפוצה בבאר שבע באותן שנים, ועל כן החליט הרב לארגן ציבור של נהגי מוניות שומרי שבת, על מנת לפתוח תחנת מוניות שומרת שבת, ולעודד נהגים נוספים ללכת בעקבותיהם. התחנה שנפתחה נקראה "שומרי שבת". לתחנה זו היה ביקוש רב מכל ציבור שומרי השבת [ובמיוחד הקהילה החרדית בשכונת דרום בבאר שבע],  שאף הם עודדו אותם להתחזק בשמירת שבת. באותה תקופה  היו בבאר שבע היו שלוש ישיבות, ישיבת "באר שבע", ישיבת "בני עקיבא" וישיבת "בית הילל", ואף הן החלו להשתמש בשירותי תחנה זו. כמובן שגם הרב עצמו היה מפנה אנשים דווקא לתחנה זו, וכך התפרנסו שומרי שבת ברווח, ובנוסף חדרה המודעות לקדושת השבת בקרב הציבור.
מספר הרב בנימין, בנו של הרב: שאלתי את אבא: "מדוע אתה נוסע במוניות לחנות, זה יקר, הרי יש אוטובוסים?" הרב ענה לי: "כל פעם שאני נוסע במונית לחנות אני משכנע את הנהג שלא לנסוע בשבת. אני עושה עסקאות עם הנהגים על ידי זה שאני שואל אותם: 'כמה כסף אתה מרוויח בשבת? אל תסע בשבת ואני אשלם לך את ההפסד!' בצורה זו אני מקרבם אחד אחד, עד שדאגתי שיקימו תחנת מוניות – 'תחנת שומרי שבת' – שנהגיה לא עבדו בשבת. את הנהגים הללו הייתי מעודד, ובשיחות שמסרתי בבתי הכנסת, הייתי ממליץ למתפללים להזמין מונית דווקא מתחנה זו". הרב מנה סיבה נוספת להנהגתו זו, שבנסיעה במונית קל לו יותר לשמור על קדושת העיניים.

המלחמה נגד המיסיון
ליד השקם הישן שבמרכז העיר באר שבע, היתה כנסיה נוצרית-גרמנית. בכנסיה זו פעל כומר מיסיונר גרמני. באותן שנים, תחילת שנות השמונים, המצב הכלכלי לא היה פשוט. משפחות רבות היו טרף קל לפעילות המיסיון דרך כנסיה זו. הם היו לוקחים ילדים למסגרות החינוך שלהם, מפיצים ספרים, חוברות ועוד.
באחד הימים בא אלי הרב בסתר והסביר לי שדרך סניף הדואר המרכזי בו אני עובד, יחד עם שני אחייני הרב, מגיע חומר מיסיונרי שעלי להעלימו, כדי שחלילה לא יהיה בו שימוש ויביא לנזק רוחני ליהודים רבים. הוא ביקש ממני שבכל פעם שמגיע חומר כזה, אעביר לו את המשלוח והוא כבר ידאג להשמידו. פעמים היה שולח לי רכב לאסוף את המשלוח המיסיונרי, ופעמים הייתי אני לוקח את החומר ברכב של הדואר. היינו יוצאים מחוץ לעיר ושורפים אותו. כך במשך שנים, כל זמן שעבדתי בדואר (גם הרב ישראל גליס השתתף בהשמדת חומר מסיוני זה, כדלהלן). חששתי כמובן שאתפש, שיעלו על הפעילות הזו, אולם דברי הרב היו חשובים לי יותר. הייתי גם פועל בתחבולות: חומר אישי שהגיע אל הכומר, חומר כזה שאינו יכול להזיק – העברתי לו, אולם חומר מיסיונרי מובהק – דאגתי להעלים.
פעם עליתי עם רבי משה גבאי (יו"ר המועצה הדתית בבאר שבע) על גג השק"ם, ומשם צילמנו את חצר הכנסיה כשילדים יהודים משחקים בה. תמונות אלו נועדו לשמש בידי הרב ובידי רבי משה גבאי הוכחה ועדות לפעילות המיסיונרית היוצאת מכנסיה זו.
כבר אז, הקשר ביני ובן הרב היה כמו קשר בין אב לבנו. כל מה שביקש – עשיתי בתמימות.
עד שהמיסיונרים ראו שאין כל תגובה
הרב ישראל גליס, מראשי 'הפעילים' בשנות השמונים, סיפר על הקשר של הרב עם ארגון הפעילים 'יד לאחים': פעם בשבועיים הייתי מגיע לבאר שבע, והייתי נפגש עם הרב בחנותו שבשוק. הוא היה מוסר לי שקים מלאים בדברי דואר ששלחו המיסיונרים למשפחות במצוקה באזור הדרום, והייתי יוצא אל מחוץ לתחומי העיר כשהרב היה מתלווה אליי, ושורף את השקים עם תכולתם. כך במשך כשנה שלמה; עד שהמיסיונרים ראו שאין כל תגובה מהמשפחות והפסיקו לשלוח אליהם דברי דואר. [עם הרב ישראל גליס היו מגיעים הרב מרדכי קרליץ – לימים ראש עירית בני ברק – ויוסי דייטש מאופקים].

נגד גיוס בנות
בכל שבת היה הרב מסתובב בבתי הכנסת ומחזק את הקהל לשמירת תורה ומצוות, ובמיוחד בנושאים אקטואליים. באחת השבתות הגיע הרב לבית כנסת גדול ובו כ-300 מתפללים. הוא עלה לבמה, בין קריאת התורה לתפילת מוסף, והתחיל לדבר נגד גיוס בנות לצה"ל.  הציבור כולו היו אנשים פשוטים, תמימים, שראו בהתגייסות בנותיהם לצבא כבוד גדול, שליחות, ציונות... אולם הרב החל לדבר בחריפות נגד תופעה זו שפשטה כאש בשדה קוצים, והסביר את החורבן הגדול שנגרם לבנות אלו, המאבדות את תמימותן בתוך המסגרת הצבאית החילונית.
לאחר שסיים לשאת את דבריו חוצבי הלהבות, ניגש אליו שוטר, מפקד בכיר במשטרת באר שבע, שאף הוא התפלל באותו בית כנסת ואמר לו: "אדון 'משה הדתי', מה שאתה מדבר גובל בהמרדה והסתה, ויש לי את הסמכות לעצור אותך כרגע, אבל אני נותן לך הזדמנות לחזור בך מדבריך החמורים, תעלה שוב לבמה ותתנצל". הרב אמר: "טוב". הוא עלה לבמה ואמר לקהל הגדול שהסתקרן לדעת כיצד יגיב 'משה הדתי' לדברי השוטר הבכיר: "דיברתי אתכם נגד גיוס בנות, יש פה שוטר חשוב שאמר לי שאני צריך להתנצל על כל מה שאמרתי, ובכן אני רוצה שוב להזהיר אתכם ולהתרות בכם, דעו: אסור לתת לבנותיכם להתגייס לצבא. זה איסור חמור ביותר! לשלטון לא איכפת מתמימותם של בנות ישראל, והאחריות כולה מוטלת עליכם ההורים. ראו הוזהרתם! אתם תתנו את הדין על כל הידרדרות רוחנית...". וכך המשיך והזהיר את הקהל. לאחר שסיים ירד מן הבמה, ניגש לשוטר ואמר לו: "עכשיו אתה יכול לעצור אותי"! והגיש לו את ידיו. השוטר היה המום, ואמר: "אני לא יכול עליך רבי משה, אתה דיברת באמת מכל ליבך, בלי כל פוליטיקה"...

נגד ניתוחי מתים

בשנת תשי"ט (1959) נפתח בבאר שבע בית החולים המרכזי (שלימים נקרא על שמו של משה סורוקה, ממנהליה הבכירים של קופת החולים). בעיית ניתוחי המתים שהיו נפטרים בבית החולים היתה קשה. לא היתה מודעות לבעיה ולא היו אנשים שנלחמו כנגד התופעה האסורה. היתה הפקרות מוחלטת בתחום. כשהבין הרב את חומרת התופעה, בא בקשר עם אחים ואחיות שעבדו בבית החולים, והם היו מיידעים אותו באופן מיידי על כל אדם שנפטר שם, ועל תוכניות המחלקה הפתולוגית. הרב היה מפעיל מיד את הרב ישראל ויינברג זצ"ל, ראש החברה קדישא בבאר שבע, שהיה מגיע לבית החולים תוך דקות ספורות.
מנהל המחלקה הפתולוגית היה נבהל ממהירות התגובה של הרב ויינברג ושאל את מנהל בית החולים: "מי זה הרב ישראל ויינברג?" אמר לו המנהל: "אל תשאל! יום אחד נהגנו שלא כהלכה באחד המתים, והוא הביא עבריינים מבאר שבע, שהרסו, תוך דקות, את כל המחלקה! ועל כן כל מה שאומרים לך הרב משה בן טוב והרב ישראל ויינברג – תשמע בקולם!"
לימים, סיפר בנו של הרב ויינברג, שהרב משה בן טוב הוא זה שהיה האחראי להבאת קבוצת ה'עבריינים' לבית החולים, ובאמת לא היו אלה, אלא יהודים צדיקים שהיו קשורים לרב ונשמעים לו.

איסור חמץ
בשנים הראשונות, עוד לפני שנקבעו חוקים ותקנות עזר עירוניות, היו מוכרים בבאר שבע לחם ופיתות בפסח. פעם אחת, ביום שביעי של פסח, בצהרי היום, ראה הרב יהודי ממוצא מרוקאי מוכר פיתות ברחובה של עיר. שאל אותו הרב: "מדוע אתה מוכר חמץ בפסח?" ענה לו הלה: "שיהיו לאנשים פיתות מוכנות ללילה"! אמר לו הרב: "אתה יודע שהדבר אסור, זה איסור כרת, תשרוף את הכל, חמץ בפסח, אסור לך למכור!" הלה התחיל להתחצף לרב ודיבר שלא בדרך ארץ. אמר לו הרב: "אני הזהרתי אותך, אותי אתה יכול לבזות, אבל עם מכירת החמץ אתה מתעסק מול הקדוש ברוך הוא, לא איתי, אני שוב מזהיר אותך ומציע לך לזרוק ולשרוף הכל, ואם לא – הרגליים שהביאו אותך לפה יפגעו!" כך נפרד הרב ממנו.
לא עברו דקותיים ורכב שנסע ברחוב עלה על המדרכה ודרס את היהודי שמכר את הפיתות, הוא הוזעק לבית החולים, והרופאים נאלצו לקטוע את שתי רגליו! לאחר כשבוע שלח יהודי זה לרב משלחת לבקש ממנו סליחה. לאנשי המשלחת אמר הרב: "מה זה קשור אליי, וכי אני כתבתי את התורה ואסרתי חמץ בפסח? יש לו בעיה מוּל בורא העולם, ממנו יבקש סליחה!"
סיפור זה התפרסם בבאר שבע, ומאז נזהרו בכפליים בכבודו של הרב.

"נתיב השבים" – מוסדות חינוך
אחד מתלמידי הרב סיפר: בתחילת היכרותי עם הצדיק, באחד מימי שישי, נתן לי דולר ואמר לי: "בשבוע הבא, ביום שישי, ניפגש בבאר-שבע ב"נתיב השבים".  אני לא מכיר את באר שבע. ביום שישי בשבוע שלאחר מכן, נסעתי לבאר שבע והגעתי לבית הספר "יסודות", לשם הפנו אותי אנשים כששאלתי אותם על הרב. כשהגעתי לשם, פגשתי את גד, בנו של הרב, והוא סיפר לי שהרב נמצא כעת במוסדות "נתיב השבים" – תוך שהוא מסביר לי היכן הם ממוקמים. נסעתי, וכשהגעתי, פנה אליי יהודי וביקש צדקה, הוצאתי מכיסי את הדולר שהרב נתן לי ומסרתי לו, באותה שנייה – הופיע הרב מולי. הוא לקח אותי לסיור במוסדות הנבנים, הראה לי גן ילדים בבנייה, וכך במשך שעתיים  שבהן סיירנו במקום, הסביר לי, כשכולו מקרין שמחה, על ראשיתם של מוסדות החינוך שהקים בבאר שבע.
לאחר מכן ישבנו לפגישה עם הנהלת המוסדות. בשלב מסויים סיפרו לרב שגנבו את האוטובוס שהיה מסיע את הילדים מן השכונות בבאר שבע אל המוסדות. מיד שאל את האחראי: "מה מחירו של אוטובוס כזה?" הלה ענה: "40,000 שקלים". הרב הוציא פינקס צ'קים ורשם 40,000 שקלים והוסיף: "קח, קנה אוטובוס".
כשיצאנו מן הפגישה בדרכנו לרכב, אמר לי הרב: "אתה חושב שיש לי כסף? אין לי כסף! אבל ב"ה ה' יביא, אם צריכים אוטובוס – ה' יביא את הכסף"!

אני רק אחד ממאות בחורי ישיבה
אברך תושב באר שבע לשעבר, מספר: אבי, מכלוף ועקנין, הגיע אל בית הרב, על מנת לתפור לו מזרונים. הרב שאל אותו: "מה עושה בנך אחר הצהריים?" השיב לו אבי: "מסתובב בחוצות העיר". הרב סיפר לאבי שיש ישיבה לבחורים ונערים אחר הצהריים, ישיבת 'בית הלל', בהנהלת הרב אליעזר קליין, שבראשה עמד הרה"ג מרדכי חליבה. כששמע זאת אבי, שכנע אותי להגיע לישיבה. ואכן זכיתי ובחסדי ה' מאז אני יושב בחצרות ה' – בזכות הרב ובעידודו. ואני רק אחד ממאות בחורי ישיבה שעשו מסלול זה, וכיום הם אברכים ובני תורה ובניהם בחורי ישיבות ובנותיהם לומדות בסמינרים – והכל נזקף לזכותו של הרב!

חנות מזוזות הרב בן טוב

• דף הבית
• פעילות המוסדות
• ביה"ס שלמותא
• תרומות
• גלריה
• צור קשר
• אודותינו

סרטון הסברה: