וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פנחס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (במדבר כ"ה י' - י"ב).

   בפרשה הקודמת קראנו על המעשה השפל של זִמְרִי וְכָּזְבִּי ועל המגפה שפרצה בגין כך וקטפה מעם ישראל 24,000 איש (עיין תרגום יונתן כ"ה ח' שהמגפה באה בגלל חטא זמרי וכזבי), וחשבנו לתומנו שבזה תם העניין - ובעצם מידת הדין כבר גבתה מעם ישראל 'מחיר מלא' על חטא זִמְרִי וְכָּזְבִּי. אלא שבפרשת השבוע הנוכחית התורה מעדכנת אותנו שלמרות שבמגיפה מתו רק 24,000 איש, בפועל הייתה גזרת כלייה ואבדון על כל עם ישראל (רמב"ן כ"ה י"ב). וכיצד באמת עברה וחלפה אותה גזרה קשה ונוראה?

   התורה לא משאירה אותנו בממתינה - והיא פורסת בפנינו את כל המידע בפסוק אחד, שכתוב בו כך: פנחס בֶּן אֶלְעָזָר... הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:

   הקנאות הגדולה של פנחס למען הבורא ומסירות נפשו עבור צביון חומת הטהרה והקדושה עוררו בשמים רעש גדול והורידו לעולם את "מידת הרחמים" (עיין בתרגום יונתן שם), וזה מה שסילק מעם ישראל את הקטרוג הנורא ועצר את המגפה. מפני שיש כלל בתורה "שאם יש דין למטה - אין דין למעלה" [ואם כאן בעולם הענישו את החוטא - אזי מידת הדין כבר לא יכולה לקטרג ולהביא צרות לעולם] (תורת חיים סנהדרין פ"ב ע"א).

   וכיון שפנחס הסיר את החרון אף מעם ישראל וגרם "לשלום" בינם לבורא עולם, משום כך "מידה כנגד מידה" נתן לו הבורא מתנה שנקראת "ברית שלום" והבטחה שאף אחד לא ייכנס עימו לקטטה ומדון לעולם - ואפילו לו משפחת זִמְרִי וְכָּזְבִּי שעל פי דרך הטבע אמורים לנקום ממנו את דם קרוביהם (רבנו בחיי שם). ולא רק זה, אלא אפילו מלאך המוות עשה שלום עם פנחס והוא זכה לעלות חַי לשמים (ספורנו שם), וזה חוץ מאותן מתנות נוספות שה' נתן לו כמו המתנה הנפלאה שהכוהנים הגדולים יצאו מזרעו (אבן עזרא) והובטח לו שהמתנה הזו לא תיפסק לעולם - אפילו אם זרעו יחטא חלילה (משך חכמה שם), כמו כן זכה פנחס לעוצמה של "פנחס הוא אליהו" (רבנו בחיי שם) ומיום שנחרב המקדש הוא מקריב בעדנו קורבנות בכל יום ומכפר עלינו וכותב זכויותינו, ואלמלא הוא לא הייתה תקומה לעם ישראל חלילה בגלות (בתי מדרשות ח"א - ליקוטים ממדרש שוחר טוב - פרק ס"ג ד"ה אמר ר' פנחס, ולא כתוד"ה ומיכאל במנחות ק"י ע"א).

   בזה תם הסיפור ההיסטורי של חטא זִמְרִי וְכָּזְבִּי וקנאותו של פנחס והשכר הרב שקיבל על כך, ואין ספק שאם הוא קיבל שכר כל כך גדול סימן שהוא עשה מעשה ייחודי ולא שיגרתי, מעשה שעל פניו הוא כלל לא היה מחויב לעשותו.

   אלא שכאשר מעיינים בספרות חז"ל ובוחנים את הדברים לעומק - מתברר שפנחס כלל לא עשה מעשה מיוחד, ובסך הכל הוא קיים הלכה למשה מסיני שהובאה אפילו בתלמוד "שכל החוטא עם גויה קנאים מענישים אותו" (ע"ז ל"ו ע"ב). וכיון שכך, עולות שתי קושיות מעניינות בראשו של כל מְעַיֵן ומתבונן:

   א) אם כן מה כל כך מיוחד במעשה של פנחס - עד כדי כך שבזכותו בני ישראל ניצלו מאבדון וכלייה? ב) מדוע פנחס זכה לשכר כל כך עצום - הרי בסך הכל הוא קיים הלכה שנפסקה בתלמוד?

   התשובה על כך מאוד דקה - ובעצם היא הלב והיסוד של כל מה שנקרא "עבודת ה' מושלמת", ומשום כך נרחיב מעט בעניין כדי לעכל כהוגן את רוח הדברים:

   אמת ויציב, המעשה של פנחס וקנאותו למען ה' - זו 'הלכה מפורשת' המעוגנת בגמרא, אלא שלמרות זאת פנחס זכאי לקבל עבורה את הצל"ש הגדול. מדוע?

   מפני שעל הגמרא הזו יש 'עדכון קטן' שפנחס יכל לעשות ממנו מטעמים ולנטרל את עצמו מלנקום את נקמת ה', ולמרות זאת הוא לא התבלבל - והוא חיזר אחר השלמות. מהו אותו עדכון?

   מתברר שאין אף הלכה שמחייבת את פנחס להרוג את זִמְרִי וְכָּזְבִּי... הכל זה רק עניין של 'רשות', ולמרות זאת פנחס לא פטר את עצמו מהתפקיד המסובך והמסוכן - והוא מסר נפש למען נקמת כבוד ה', ונפרע מאותם חוטאים.

   זהו בעצם המנוע הכבד והנשק האדיר שדחה את הקטרוג מבני ישראל ופרס עליהם סוכת רחמים ושלום, וחילץ אותם ממוות בטוח ואבדון מוחלט. האם זה פלא שבורא עולם צייד את פנחס בגין כך במתנות נפלאות?

   עד כאן ראינו את המעלה הגדולה והעוצמה החזקה של "התאמצות למען כבוד ה' ברמה של מסירות נפש", ובפרט אם מדובר במצווה שהיא רשות ולא חובה ולמרות זאת האדם מוסר נפשו למענה, שמעלת אדם זה היא מעבר להשגת אנוש - ובכוחו לעצור מגפות ולהביא ישועות לכלל עם ישראל.

   והשאלה נשאלת: מדוע באמת "מסירות נפש" זו זכות עצומה שאין למעלה ממנה? למה שאר הדברים אינם מגיעים לרמה והעוצמה הזו?

   את התשובה לכך מלמד אותנו "השטן" בכבודו ובעצמו - כאשר הוא מבקש מה' רשות להציק לאיוב, ושם הוא מגלה לנו את המידע הבא:

   לאחר שהבנו "שמסירות נפש" זו הרמה המושלמת בעבודת ה', אנו כבר מבינים מדוע הבורא דורש ממנו להכניס את התבלין הזה לכל מצוה ומצוה שאנו עושים, וכפי שנאמר בתורה וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? ... וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (דברים י' י"ב).

   כן כן, ה' רוצה שנעבוד אותו עם מסירות נפש כפי כוחנו עד כמה שידינו משגת - ולא נעשה את המצוות בצורה יבשה, ולמי שאוהב פרפראות נודיע שהמידע הברור הזה אף מעוגן בתורת הגימטרייה:

   ולאחר 120 שנה כאשר האדם יעלה למעלה, הוא יראה בחוש שמה שקובע בעולם העליון את גודל המצוה ואיכותה, זה "כמה מסירות נפש" האדם השקיע במצוה.

   לדוגמא: אי שם בין גאיות והרים וצוקים וסלעים חיה לה משפחת פפושדו היקרה, כאשר אבי המשפחה סניור מושיקו עמל קשה על מחייתו, ובפרוטות שמשיג מכלכל הוא את ביתו בצמצום גדול. אך למרות דלותו הגדולה של מושיקו ומצבו הפיננסי הדל והמצומק - הוא לא מוותר על כבוד השבת, וכבר שנים שהוא אימץ לעצמו את ההרגל הבא:

   במשך כל השבוע הוא מקמץ בהוצאות כפי כוחו, ואת כל הכסף שנשאר לו לפליטה ביום שישי לאחר ההוצאות השוטפות שעברו עליו בימי השבוע, הוא מוציא בשמחה עבור קניות לשבת.

   האמת היא שבדרך כלל מושיקו לא קונה עולם ומלואו - ולפעמים בקושי יש לו כסף לחלות ויין וקצת ירקות. אך בורא עולם יודע שזה מה שהתקציב שלו מאפשר - וגם עבור המעט הזה הוא מתאמץ הרבה, ואין ספק שאם היה לו מהיכן לשלוף עוד קצת כסף - שולחן השבת שלו היה מפואר הרבה יותר.

   מצד שני, ממול ביתו שלח מושיקו פפושדו, גר גביר אדיר כביר ונדיר, עם שטיחים מקיר לקיר ומניות מהודו ועד קהיר, מיליונר שמצבו הכלכלי פורח ומזהיר ושולחן השבת שלו זורח ומאיר, והוא הכי מכובד ומושקע בכל העיר.

   מי שמסתכל מהצד, נדמה לו שבשמים מעריצים את שולחן השבת של הגביר יותר משולחן השבת של מושיקו. אך האמת היא הפוכה, ושולחן השבת של מושיקו יקר יותר. מדוע? מפני ששולחן השבת שלו לא מורכב "ממסירות נפש".

   [נ.ב. זה לא אומר ששולחן השבת של הגביר "לקוי" חלילה, וברור שבשמים הגביר יקבל ציון 'מאה' על כבוד השבת. אלא שמצד שני מושיקו יקבל על שולחן השבת שלו ציון של 'מליון'! מפני שהוא חסך עבור זה כל השבוע "ומסר נפש" למען אותו שולחן דל ורזה. לכן אפילו שבשולחנו אין יינות מבושמים ומאכלים מיוחדים - סוף סוף הלב שלו ושל אשתו מונח שם, וזה מיַקר את השולחן שלהם עד דלא ידע].

   אותו דבר בתפילה, לימוד תורה, שמירת עיניים, זהירות מלשון הרע... ככל שהאדם מוסר נפש יותר כך הוא מעצים ומגדיל את המצוה לאין ערוך, ועל פי זה מחליטים בשמים אם מדובר "במצוה מושלמת" - או "במצווה מיוחדת", וגם המידע הזה מעוגן בתורת הגימטרייה:

   ולמרבה הצער יצר הרע מטעה את עיננו וחשיבתנו ומסיט אותנו כל הזמן לעבוד את ה' ולעשות את מצוותיו ללא פנימיות ובחיפזון והבלעה, ואחת הדוגמאות הבולטות לכך זה "תפילה בנוסח פופקורן" [תפילה הזהה בדיוק לתהליך יצירת הפופקורן]. מה כוונת המשורר?

   לצערנו יש כאלו שהתפילה שלהם בנוסח "פופקורן" [כנ"ל], שלום הבית שלהם בנוסח "מטבוחה" [הקשר 'מרוסק' והמלל ביניהם מאוד 'חריף'], חינוך הילדים בנוסח "על האש" [שיטת הדיקטטורה עם קשר צלוי ושרוף], לימוד התורה שלהם בנוסח "סחוג תימני" [טועמים 'קצת' מידי פעם], שמירת העיניים שלהם בנוסח "מעורב ירושלמי" [הם לא נבהלים 'ממעורב' ומראות פריצות... זה אפילו טעים להם]... זה פלא שאין לאנשים הללו רגש לה' והפנימיות שלהם ריקה ויבשה? ובאמת מדוע שיהיה להם חַיוּת רוחנית? וכי הם עבדו פעם על הנקודה הזו?

   מצד שני, יש אנשים שיראת שמים שלהם מושחזת וחדה כמו סכין שחיטה, והם נזהרים מכל פגם - אפילו הקטן ביותר. אין אצלם "עיגול פינות" בעבודת ה', הם משתדלים ומתאמצים לעשות נחת רוח לבורא בצורה מושלמת, כמובן גם שהם לא מתפשרים בענייני טהרה וקדושה - והם נלחמים למען כבוד השכינה, כפי שראינו בפרשה אצל פנחס. צורת חיים הזו מבוססת על "מסירות נפש" ואהבה מלאה לבורא, ומי שחי כך [ולפחות עובד על הכיוון הזה] אשריו בעולם הזה ואשרי חלקו בעולם הבא.

   כאן המקום לגלות סוד נוסף שפנחס מגלה לנו בפרשה, סוד רם ונישא שהיצר מטעה בו את כולם ועל ידי זה הוא שוחק אנשים רבים בעבודת ה'. לסוד הזה קוראים "כמו כולם", ולמען חידוד הדברים נשחזר מעט את הנתונים:

   משה רבנו נמצא באמצע מסירת שיעור תורה לעם ישראל, לפתע ניגש אליו 'זִמְרִי' הנשיא של שבט שמעון - עם כָּזְבִּי ביתו של מלך מדיין (רש"י כ"ה ט"ו) והוא מתנגח במשה על שאינו מתיר לו להתחתן עם אותה גויה, וברוב חוצפתו הוא אף משפיל את משה שהתחתן עם בת יתרו (סנהדרין פ"ב ע"ב), [למרות שמשה התחתן לפני מתן תורה - ובאותו זמן היה מותר להתחתן עם בנות מדיין (רש"י שם ד"ה בת יתרו)].

   באותו רגע נאלמה לשונו של משה והוא היה בצער גדול - ובורא עולם השכיח ממנו את ההלכה כדי שיבוא פנחס ויטול שכר (רבינו בחיי כ"ה ו') ועם ישראל ראה את התמונה הזו והצטרפו לצערו של משה ובכו עימו (סנהדרין שם).

   אך למרות המצב הקשה והכאב הגדול של כולם, אף אחד לא קם לעשות מעשה ולהעניש את זִמְרִי, למרות שנכחו שם כל גדולי הדור!

   אם כן כיצד פנחס התיר לעצמו ללכת נגד כולם ולעשות פעולה של "שפיכות דמים" הגובלת בהתאבדות לדעת (כנ"ל שהוזקק ל12 ניסים)? איך הוא לא חשש שאולי הוא טועה... והראיה הכי גדולה שהוא טועה זה שכו...ל...ם שותקים. מדוע הוא לא חשב באפיק הזה?

   פנחס מלמד אותנו כאן יסוד עצום בעבודת ה': מה איכפת לך מה כולם עושים... מה זה מעניין שאפילו רב אלמוני וענק פלמוני נוהגים אחרת ממך... אם נראה לך שההלכה אומרת לעשות דבר מה, אל תתעצל - ותיגש לרב לברר את האמת [כפי שפנחס ניגש באותו רגע למשה וברר אצלו את הלכה (סנהדרין שם)], ואם יתברר לך שצריך לנהוג איזו הנהגה קדושה ולעשות מעשה, תקפיא את כל הפלפולים והבלבולים והקשקושים... אל תתעניין מה עושים כולם... ותלחם למען קיום ההלכה וביצור חומת הדת (חומת אש כ"ה "ג).

   שורה תחתונה: לעולם אין להיבהל מהקושיות המטופשות והפלפולים המסולפים שיצר הרע מעלה בראשו של האדם, אלא חובה לברר את ההלכה ולהקפיד על קיומה. ואפילו אם אתה רואה שהרב הראשי של הקוטב הצפוני מדבר לשון הרע... הטבח הראשי של ישיבת "הר סיני" מדבר בבית הכנסת... המרצה הדגול של ארגון "עמל התורה" מדבר באמצע הלימוד... אשתו של "באבא רגל" הולכת בחוסר צניעות... הבן של ראש ישיבת "אופני הרים" לא שומר בדיוק על העיניים... ואפילו אם לא רק "הקדושים" הללו נוהגים כך - אלא גם התלמידים שלהם מזלזלים במצוות כמותם, לעולם אל תלמד מהם.

   אדרבא! תחזר אחר האמת ותברר מול רבך את דיוק ההלכה, ותלחם על קדושתך והאמת התורנית.

   זכור! אם פנחס היה נוהג כמו כו.....ל....ם, הוא היה מחמיץ במו ידיו את כל עוצמתו הרוחנית ושכרו האגדי. ידידי היקר, אם הזדמן בפניך ניסיון כזה - אל תיסחף עם הזרם, תברר "מול רב" את ההלכה הצרופה לאור נתוני השטח הרגישים, ותזכה בכל הקופה.

   היש שיקול יותר חכם מזה?