מחלוקת קרח ועדתו
 
מחלוקת קרח ועדתו במשה רבינו, עליה מסופר בפרשתינו, ממקדת את תשומת הלב למעמדו המיוחד ויוצא הדופן של מנהיג העם, ראש בני ישראל - משה רבינו בדורו, והמשה רבינו שבכל דור ודור:
 
כבר ביסוד עם ישראל, ביציאת מצרים וקריעת ים-סוף קבעה התורה כלל "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", להאמין בה' ובשליחו הנאמן - משה. גם במעמד האחד והיחיד של מתן-תורה, בו זכו ישראל לקבל את עשרת-הדברות ישירות מהקב"ה עצמו, מזכירה התורה "וגם בך יאמינו לעולם", להאמין במשה.
 
ולכאורה מדוע לא מספיקה האמונה בא-ל אחד? ומה מקום לאמונה במנהיג בשר ודם, קדוש ונעלה ככל שיהיה, עם האמונה הנאמנה והטהורה בהקב"ה? איך יכול להאמר ברצף אחד "ויאמינו בה' ובמשה", בבורא העולם בצוותא עם אדם בעל גוף גשמי?
 
כי אין למנהיגי ישראל יישות עצמאית, הם בטלים בתכלית לה', ללא שום תועלת והנאה אישית, אלא בענווה מוחלטת, דומים "למלאך ה' צבאות", וכך הם יכולים לשמש "ממוצע המחבר" ומקשר בין ישראל לה', האמונה בהם והליכה בדרכיהם מחברת את היהודי לאמונה בה' ולהליכה בדרכי ה'. נשיאי ישראל הם מקור שפע החיים של נשמות בני דורם.
 
לכן למרות שמשה רבינו היה אדם אלמוני ולא מוכר בין בני-ישראל, הוא גדל והתחנך בבית העריץ הרשע - פרעה, בצל "אוניברסיטת" חרטומי מצרים, את מיטב שנותיו בילה בבית יתרו "כהן מדין", ה"אפיפיור" המדיני, ובו בעת היו לישראל מנהיגים אחרים בארץ מצרים - אהרן הכהן שהיה נביא, שבעים הזקנים, הרי מכל גלריית הצדיקים המפוארת דווקא משה נבחר להנהיג את העם,
 
כי המנהיג אינו נבחר בידי הציבור, אלא מאת ה', ששולח לעולם נשמה אלוקית עילאית (מעולם אצילות), הנמצאת בתכלית הגילוי בגופו של הצדיק בעולם, והיא ה"נשמה כללית" של הדור.
 
הטעות הגדולה של קרח היתה בהסתכלותו המגושמת על מנהיגי ישראל - מנהיגותם אינה נבחרת בבחירות דמוקרטיות, מפני שאינם רק מנהיג העם, אלא גם ממוצע המתווך ומחבר את העם לה', "אנכי עומד בין ה' וביניכם". מנהיגי ישראל אינם סתם אישים מחוננים, גאונים ובעלי חוש מנהיגות שנולדו במקרה במרוצת הדורות, אלא הם חלק מהכוונה האלוקית כדברי התניא[i] ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים "עמד ושתלן בכל דור ודור", ומה שמצווים אנו להאמין במשה רבינו שבכל דור ודור, אינו (רק) מפני גדולתם בתורה ובמצוות, אלא מפני שכל דבריהם "שמעו מפי הגבורה", "שכינה מדברת מתוך גרונם".
 
על ציווי התורה "לדבקה בו" לדבוק בה', שואלים חז"ל כיצד דבקים בה'? ומשיבים: הדבק בתלמידי חכמים, שכל הדבק בהם כאילו דבק בה', ולמרות שהכוונה לכל תלמיד חכם ובעל ידע תורני מובהק, הרי במיוחד הדברים אמורים ביחס לצדיק הדור, שהקדושה האלוקית הנעלית של נשמתו, נמצאת בגלוי בגופו, ועל-ידי הדבקות בו, דבקים בה' אחד.   

היתכן ציווי משה שאינו מאת ה'?
 
בכמה מקומות בתורה נאמרו ציווים ממשה רבינו ללא שנאמר לפניהם "וידבר ה' אל משה לאמר" - ונשאלת השאילה האם ציווים אלו ניתנו ממשה עצמו בלא שנצטווה על כך מאת הגבורה?
 
דוגמא בולטת בפרשתינו[ii]: מיד אחר טענת קרח ועדתו שמשה בדה את הדברים מלבו ואינו מדבר בשם ה', מצווה משה "קחו לכם מחתות גו' ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר גו'", ולפני דברי משה לא נאמר "וידבר ה'" וכדומה, האם דבריו אלו הם ציווי אישי ממנו, או שהם צו האלוקים?!
 
הרמב"ן מבאר את הדברים בצורה מופלאה:
 
הציווי אכן היה ממשה עצמו ולא מהקב"ה, כי אחרי שראה שנדב ואביהוא הקטיר קטורת זרה ונשרפו, ביקש שהם יקטירו קטורת מתוך אמונה ובטחון בה' שיעניש את קרח ועדתו על מעשיהן, "כי השם מקיים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים", וכך יתקדש שם שמים, שהחוטאים ימותו.
 
אם-כן ישנם דברים בתורה שנאמרו ממשה רבינו עצמו, וגם הם נהפכו לחלק מהתורה הקדושה!
 
[הרמב"ן כותב ביאורים נוספים: א) הציווי היה מה' ולא ממשה, אלא שכדי לקצר, לא סיפרה התורה על מקור הציווי מה' למשה, אלא רק על הציווי שמשה אמר לקרח, שכן זו דרכה של תורה "פעם יאריך בדבור ה' למשה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהפך". ב) הציווי נאמר למשה ברוח-הקודש, כמו ספרי המלכים והנביאים שנאמרו ברוח הקודש כמו שכתוב[iii] "רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני"[iv]]. 

"מחוייב לפרסם שהטבע נכנע ומשועבד לצדיק"
 
כתב בספר העקרים[v]: לקצת הצדיקים יש כוח לשנות את הטבע בדיבורם, בגזירתם ובמעשיהם, ובלשונו הציורית "ה' מכריח וכופה את הטבע תחת כפות רגלי המאמינים" וזה "עיקר גדול בתורה ושורש האמונה, והמסתפק אם השם יתברך משלים רצון הנביא או הצדיק, מטיל ספק בתורה ובשורש משרשיה"!
 
וכן אמר ישעיה[vi] "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים", "שהטבע משתנה על פי הצדיקים כפי מה שירצו, שהיו הנסים מתחדשים על ידם ככל היוצא מפיהם". וכן כתוב באיוב[vii] "ותגזר אומר - ויקם לך" כשצדיק מחליט לעשות דבר מה, הקב"ה מקיים החלטתו. כמובן שהצדיק לא תולה בעצמו אלא הוא "נשען על השם שיעשה רצונו", ומוסיף העיקרים ש"ראוי וחובה לפרסם שהטבע נכנע, משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה". 

סיפורים על צדיקים ששלטו בטבע
 
בספר העיקרים מביא כמה סיפורי תנ"ך וחז"ל בהם רואים בגלוי שה' קיים את רצון הצדיקים וכפה את הטבע לרצונם:
 
1) משה רבינו - כאמור, הוא עצמו קבע שקרח ועדתו לא ימותו "כמות[viii] כל האדם" אלא "בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה", ודבריו התקיימו - ויהי ככלותו לדבר "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם גו'".
 
2) יהושע - במלחמתו במלכי האמורי בגבעון הכריז על שינוי מערכות הטבע, ככתוב "אז[ix] ידבר יהושע .. ויאמר .. שמש בגבעון דום גו'", וה' קיים דברו עד שהעיד הכתוב עליו שלא היה דבר גדול כמוהו שכל מערכת גרמי השמים, הכוכבים והמזלות נעצרו משך זמן לפי בקשת הצדיק - "לא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש וגו'".
 
3)  כשהלך אליהו הנביא לנחם-אבלים את "חיאל" על מות בניו, כי עבר על גזירת יהושע ובנה את "יריחו" ובגין כך נענש וחלה עליו קללת יהושע שמתו כל בניו, שם פגש אליהו את המלך "אחאב" שלעג לו באומרו: "ראה קללת יהושע התקיימה ובני חיאל מתו, אבל קללת ה' שאם "סרתם ועבדתם אלוקים אחרים .. ועצר את השמים ולא יהיה מטר", לא קויימה, שכן למרות שבניתי מזבח לבעל הגשמים ממשיכים לרדת", ענה לו אליהו "חי[x] ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר גו'", ואכן בשל גזירת אליהו נעצרו הגשמים לשלוש שנים.
 
4) כשאחזיה המלך ביקש את עזרת עבודת האלילים להתרפא מחוליו, גער בו אליהו הנביא באומרו "המבלי[xi] אין אלוקים בישראל", מדוע אתה פונה לעבודה-זרה? ועקב כך גזר עליו אליהו עונש מות, "ותרד אש מן השמים ותאכל אותו".
 
5) בימי יהורם המלך צר מלך ארם על שומרון שבע שנים, ובישראל פרץ רעב כבד עד שאנשים גוועו ברעב. אז התנבא אלישע שבלילה אחד יוושעו ישראל והמצור יבוטל והמזון יהיה מצוי בשפע -  "כעת[xii] מחר סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל גו'", ואכן כך היה בן-לילה נסוג צבא ארם ונהיה שפע מזון.
 
6) רבי חנינא בן דוסא[xiii] - בעיר אחת היתה חיה ששמה "ערוד" והיא הזיקה לבני המקום, בא רבי חנינא בן דוסא ו"נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת הערוד, נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש אמר להם: "ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית", וגם זה היפך הטבע. סיפור נוסף התרחש עמו[xiv] - פעם בתו טעתה והדליקה נרות השבת עם חומץ ולא שמן, והיא הצטרה באומרה עוד רגע הפתילות יישרפו וייכבו וביתם יהיה חשוך בשבת, הרגיע אותה רבי חנינא ואמר "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק", ואכן כך היה ונעשה נס והחומץ דלק כשמן.
 
7) רבי פנחס בן יאיר[xv] - הלך לפדות שבויים יהודיים, ובדרך זרם נהר שחסם את המעבר, אמר רבי פנחס "נהר, נהר, חלוק לי מימך, תפסיק את זרימת המים כדי שאוכל לעבור ביבשה", ענה הנהר: "אתה הולך לעשות רצון קונך, וגם אני עושה רצון קוני, אתה ספק תצליח בשליחותך ואילו אני וודאי מצליח בשליחותי, לכן לא אפסיק את זרימת המים", אמר רבי פנחס למלאך הנהר "אם לא תחלוק מימיך אגזור עליך שלא יעברו בך מים לעולם", מיד חלק הנהר מימיו לשניים ואיפשר לרבי פנחס לעבור ולפדות שבויים.
 
8) נחום איש-גם-זו[xvi] - פעם הלך לתת לקיסר הרומאי מתנה של ארגז אבנים טובות ומרגליות כדי לפייסו שלא יציק ליהודים, ובדרך רוקן גנב את ארגזו ושם במקומו עפר ואבנים פשוטות (כדי שלא יבחין שהארגז ריק), וכשפתח הקיסר את הארגז וגילה שהוא מלא חול ועפר, כעס וגזר להמית את רבי נחום, אך מיד בא אליהו הנביא ואמר לקיסר: "זה עפר מיוחד שכשזורקים אותו הוא נעשה כחרבות ההורגים את האוייב", ואכן כך היה זרקו אותו על האוייבים ונעשה ככלי זין.
 
מכל זה אנו רואים את כוחו המופלא של הצדיק וראש הדור, שהקב"ה מכניע ומשנה את טבע העולם בהתאם לגזירותיו.
  המנהיג בדורות הגאולה
 
אחד מסימני השפל של הגלות היא העובדה שאין רואים את מנהיג הדור ואחת מתופעות הגאולה וההכנה אליה היא בראייתו והכרתו לעיני כל:
 
במרוצת הדורות היו תקופות חשוכות שלא ידעו ישראל מיהו המנהיג, השופט, הנביא, הכהן גדול של הדור, אבל בזמנים שהתרחשה גאולה, ידעו מיהו מנהיג הדור: בגאולה ראשונה ממצרים - משה רבינו. בכניסה לארץ וכיבושה - יהושע. בבנין הארץ והמקדש - דוד ושלמה, בגאולה מבבל ובנין המקדש השני - עזרא ונחמיה ועוד, גם בדורינו "הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה", זכינו לראות לעיני כל את מנהיגותו של הרבי, ראש הדור, המנהיג ודואג לכל בני הדור.
 
סיבת הדבר שדווקא בדורות הגאולה מכירים מיהו המנהיג: כי גאולה ענינה לראות את האור האלוקי, וגלות היא חושך המסתיר את האלוקות, והמנהיג מעורר את היהודי מעילפונו הרוחני ומגלה בו את נשמתו. בעת שמגיע הזמן לגאולה שולח הקב"ה לעולם מנהיג שעליו מוטל התקפיד לעורר את הניצוץ הקדוש והאמונה הרדומה שבכל יהודי ולהכין אותו ואת העולם כולו לגאולה, לכן הכל מכירים בזהותו.
 
יכולתו של משה רבינו על-ידי שלוחיו בבתי חב"ד הפזורים בעולם כולו, לעורר את נשמות ישראל ללבות ולגלות את הניצוץ הנשמתי שבכל יהודי ולהשיבם לאבינו שבשמים, אינה רק מפני גדולתו בתורה ובמצוות ועוצמתו וכושר מנהיגותו, אלא בעיקר בשל העובדה שהוא קשר לכלל ישראל בנשמותיהם, הוא הנשמה הכללית של כולם, וכל בני הדור מחוברים אליו בנשמותיהם, הוא הראש של נשמותיהם, והם איברים וחלקים מנשמתו. הצדיק מגלה את הפוטנציאל הרוחני-נשמתי המצוי בכל בני הדור. המאפיין את צדיק הדור הוא הדאגה לכלל ישראל, יחס אהבה וקירוב גם לכבשה הבורחת מהעדר למדבר, כלומר גם ליהודי הבורח מיהדותו למדבר העמים.
 
ויהי רצון שנזכה ל"ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים" בגאולה שלימה, בקרוב ממ"ש.

[i] פרק א. ומקורו מהמדרש.