הרב אברהם טוורסקי כותב:

אנחנו נוטים להתייחס למילים "טעות" ו"פגם" כמילים נרדפות. אדם יכול לומר, "אני מרגיש פגום ולא ראוי בגלל מה שעשיתי" ולהתכוון ל"אני כל כך מצטער על הטעות שעשיתי". אבל למעשה, קיים הבדל בין שני המונחים. תחושת הטעות סובבת סביב דבר מה שהאדם עשה, והיא יכולה להיות תחושה בונה בכך שהיא יכולה להביא לתשובה, לפעולה מתקנת. אדם שמרגיש פגום, לעומת זאת, כבר לא מחובר לתיקון. פגם הוא משהו שהאדם מרגיש שהוא הינו. במילים אחרות, טעות אומרת "שגיתי", ופגם אומר, "אני השגיאה". אם אדם מרגיש שהוא ביסודו פגום, שהוא עשוי מחומרים לא טובים, אין דבר שהוא יכול לעשות כדי לשנות את זה. כשמדובר בטעות, יש תקווה לשיפור, מה שלא נכון לגבי פגם.

על כל אדם להרגיש שהוא בנו של השם ובעל נשמה קדושה. השם לא מייצר סחורה פגומה. אף פעם אין מקום לייאוש. מאידך, חרטה על טעות היא דבר חשוב. כפי שכתוב בנתיבות שלום (פרשת נח): רגשות החרטה שלנו הן מתנה מהשם, ומקורן בטוב הפנימי השוכן בתוך כל יהודי. יהודי שכבר לא חש את התחושות הללו, כבר אין לו תקווה רבה.

אדם שנכנע ליצר הרע רק בגלל שהיצר הרע פיתה אותו והוא לא מצליח להתאפק הוא עדיין לא אדם "רע" במהותו. אם יחזור בתשובה כנה, השם יסלח לו. אבל אם אדם כבר לא חש חרטה, פירוש הדבר שהרוע כבר השתלט עליו לגמרי ונותרה תקווה מועטה בלבד.

בנתיבות שלום נאמר כי החרטה שמעוררות טעויות היא למעשה תיקון עבור כל יהודי, כדי שיוכל להשתחרר מהרע. גם כאשר אדם מועד, עליו להקפיד כי המעידה לא תהפוך לחלק ממהותו. אם האדם ממשיך לדבוק בהשם ולהרגיש שזו טעות להתרחק ממנו, אז גם במקרה של החטאים החמורים ביותר, ח"ו, עדיין יש לו תקווה וייסלח לו.

ניתן לערוך מבחן פשוט כדי לקבוע אם אנו מונעים על ידי תחושת חרטה או על ידי תחושה שאנחנו פגומים. אם אנחנו רואים שיש בנו רצון לקום מיד על הרגליים ולמצוא דרכים להתחזק שוב, זהו סימן כי הרגשות ה"רעים" שלנו סובבים סביב חרטה חיובית. לעומת זאת, אם אנו מרגישים שאנו רוצים לוותר, זהו סימן בטוח לכך שאנו חווים את הייאוש של אדם שחש פגום וחסר ערך, ועלינו להזדרז ולמצוא דרך לצאת מהרגשות הרעים האלה, לפני שהם ימשכו אותנו למעגל האכזרי של מעידות חוזרות ונשנות.