http://www.gye.org.il/index.php?option=com_zoo&view=item&itemid=82

כפי שנכתב באחד מעלוני 12 הצעדים:

התאווה, בשבילנו, היא כמו רכבת הרים. ברגע שיצאנו לדרך, כמעט בלתי אפשרי להפסיק. לכן יש לעצור את התאווה כשהיא מתחילה, עם הלגימה הראשונה. לכן, יציאה מטווח ההשפעה של התאווה דורשת מאיתנו לא להתחיל לפעול מלכתחילה.

ההתמכרות שלנו לתאווה דומה לבעיה שיש לאלכוהוליסט עם אלכוהול. בדיוק כפי שהאלכוהוליסט לא מסוגל לסבול לגימה אחת של אלכוהול, אנחנו לא מסוגלים לשאת אפילו לגימה קטנה של תאווה. תאווה תמיד מובילה לעוד תאווה, עד שלבסוף אנחנו משתכרים ממנה. וכשאנו שיכורים, פשוט בלתי אפשרי להתנגד לדחף לפעול. רק קצת תאווה? בשבילנו, אין דבר כזה.

אבל עד כמה שהדבר נראה מפחיד, המצב לא באמת כל כך נורא. אדם שיש לו מחסור תמידי בברזל עדיין יכול לחיות חיים נורמליים לגמרי כל עוד הוא נוטל גלולת ברזל מדי יום. גם אדם חולה סכרת יכול להיות בסדר, כל עוד הוא מקבל את האינסולין שלו. וכך גם אנחנו: יש לנו מחלה מסוימת, אבל יש שיטות רבות שיכולות לשמש לנו כ"תרופה" מדי יום, כדי שההתמכרות לא תתפרץ.

במקום מודל התשובה המקובל, עלינו להתחיל לשנות את עצם הגישה שלנו לנושא. אנחנו לומדים את הכלים והטכניקות שבעזרתן נוכל לעקוף את התאווה במקום לנסות להילחם בה; ואנחנו לומדים כיצד למסור את רצוננו בידי השם ולחיות בעזרתו, במקום לנסות ולהשתמש בכוחנו שלנו להילחם במשהו שהוא חזק מאיתנו.