לספור נכון את הזמן!
הימים שבין חג הפסח לחג השבועות נקראים ימי ספירת-העומר. כאשר יצאו בני-ישראל ממצרים הם ידעו כי מצפה להם מעמד מיוחד במינו – מעמד קבלת-התורה – והם ספרו את הימים לקראתו. כזכר לכך, סופרים גם אנו את הימים שבשבעת השבועות שבין פסח לשבועות (השם ספירת-העומר נולד מכך שאנו מתחילים את הספירה מהיממה שלמחרת היציאה ממצרים, בה מקריבים בבית-המקדש את קרבן עומר השעורים).
ספירה כזו היא טבעית ואנושית מאוד. ככה זה כאשר מצפים למשהו גדול ונכסף – מונים את הימים שנותרו להופעתו וככל שנוקף ומתקצר זמן ההמתנה, מתחזקת בנו מין דריכות נעימה: הנה, זה בא! זה מגיע!
*
אלא שאם מתבוננים בצורת הספירה שנשתמרה לדורות מגלים עובדה מעניינת. לא סופרים כמה ימים נותרו עד מתן-תורה – אלא כמה ימים כבר עברו. לא סופרים 'עוד ארבעים ותשעה ימים לעומר', 'עוד ארבעים ושמונה ימים לעומר', אלא 'היום יום אחד לעומר', 'היום שני ימים לעומר' וכן הלאה.
לכאורה, בצורה כזו לא משקפת הספירה את התחושה הטבעית שממנה היא נולדה. הרי הדריכות שמלווה את הספירה הולכת ומתפתחת בגלל התקצרות הזמן שנותר עד לרגע המיוחל ולא בגלל הזמן שכבר חלף?!
ברם, יש בצורת הספירה הזו לקח רב-משמעות: בתהליכי המתנה חשוב לשים את הדגש על מה שכבר מאחורנו. לתת את הדעת על הדרך שכבר התקדמנו ולא על הדרך שעדיין מצפה לנו. אם מתמקדים בזמן שנותר – עשויים להיתקף בייאוש. במין תחושה של 'זה לא נגמר'. גם אם מדגישים את התכווצות זמן ההמתנה, מכל מקום שולטת יותר ההרגשה שלפנינו עוד דרך וזו הרגשה שעלולה להרפות ידים.
אך כאשר מתמקדים בכך שכבר עברנו כברת-דרך; בכך שאיננו דורכים במקום, אלא מתקדמים: אתמול היה מאחורינו יום אחד, היום כבר שני ימים ומחר יהיו שלושה ימים – מתמלאים בסיפוק. והסיפוק הזה נותן את הכוח להמשיך בהמתנה המאתגרת, עד להגעה ליעד המיוחל.
*
משנה-תוקף מקבלת הגישה הזו בתהליך ההמתנה הארוך והחשוב ביותר בהיסטוריה – תהליך הציפייה לגאולה. קרוב לאלפיים שנה נמצא עם ישראל בגלות ומצפה לגאולה. עברו שנים, נקפו דורות על גבי דורות – ועדיין לא הסתיימה ההמתנה. עדיין לא יצאנו מגלות לגאולה.
הקושי הגדול בהמתנה הזו הוא שאין לה יעד מוחלט. בכל יום אנו מקווים כי היום יהיה היום הנכסף של התגלות המשיח, וכשיורד הלילה ואנו נכזבים – מתחדשת התקווה על היום החדש שאליו נכנסים, כי היום יהיה היום הנכסף.
ספירת-העומר מלמדת אותנו כיצד לא ליפול לזרועות הייאוש. היא מורה לא לחשוב על הימים שאולי עוד נותרו – אלא על הימים שכבר עברו. לתת את הדעת על כך, שכל יום שעובר – גם אם חלילה לא הופיע בו המשיח, הוא קרב אותנו ביום נוסף אל היום שבו כן יופיע המשיח. אתמול התקרבנו בכך וכך ימים – היום התקרבנו ביום נוסף.
לנו, החיים כיום, הקל במיוחד הרבי מליובאוויטש מלך המשיח את תחושת ההמתנה. הרבי ניבא כי הגאולה תתרחש בדורנו, ממש בכל רגע, ואנו נמצאים בסיומן של כמעט אלפיים שנות ציפייה. מה שאומר, כי כמעט כל תהליך ההמתנה מאחורנו, וגם אם חלילה ממשיכה הגאולה להתמהמה – מדובר בפרק זמן קצר ביותר, שביחס למה שכבר עברנו הוא אפסי.
כמובן, שאיננו מוכנים להמתין אפילו רגע אחד נוסף. אנו רוצים משיח עכשיו – ממש עכשיו! אבל מה שלא יהיה, אנו למדים מספירת-העומר כיצד לספור נכון את הזמן.
