ב"ה

בחירה חופשית והנהגת אין ברירה

הבחירה החופשית היא אבן היסוד של כל אחריות אנושית, כמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה): רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להיות רשע הרשות בידו. ועוד הוסיף שם הרמב"ם וכתב: "ועיקר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוות".

למרות חשיבות הבחירה החופשית, כתב הראי"ה בפירושו "עולת ראיה" (ח"א עמ' פה): שגבול יש לחופש הרצון, ועל כן גם באותן הופעות שנראות לנו חופשיות מצד בחירתו של האדם, יש בהן בעומק הוויתן דברים מכריחים שהם נסתרים ונעלמים מן העין.

אם נסכם את דבריהם הרי שבאופן כללי האדם הוא המחליט כיצד יתנהג אבל לפעמים לא הוא המחליט אלא יש גורמים נסתרים או גלויים המאלצים אותו להתנהג כך או כך. עוד עקרון אנו חייבים להוסיף: שעם כל חשיבותה של הבחירה החופשית בחיי האדם היא מצויה רק בתחום הפרט, והתחום הזה יכול לכלול פרטים רבים כפרטים, אך ההשלכה של הבחירה משפיעה על החיים הפרטיים, מה שאין כן המהלכים ההיסטוריים של אומות ועמים בכלל ופרט במה שנוגע לתהליכים ההיסטוריים של העם היהודי, שם אין הבחירה החופשית קובעת. פעמים רבות אנחנו משמשים כלים ביד ההשגחה העליונה לקידום התכנית שלה שנקבעה מראש, ההיסטוריה של העם היהודי מלאה דוגמאות לכך. אחת מהן היא היציאה של עם ישראל ממצרים, ככתוב: "ויהי בשלח פרעה את העם". פרעה גירש את העם ממצרים שלא ברצונם, כמו שפירש זאת ה"חתם סופר" שהמוני העם לא רצו מעצמם לצאת ממצרים, "והייתה להם יציאת מצרים על אפם ועל חמתם, ולולי גורשו משם לא היו יוצאים". זוהי דוגמא שההחלטה של ההשגחה העליונה היא הקובעת ולא מה החלטתנו אנו.

יש כמה דברים בעם ישראל שקיומם אינו תלוי בבחירה חופשית, כמו קיום התורה או קיומו של עם ישראל. לגבי קיום התורה, לכל יחיד ויחיד יש בחירה חופשית אם לקיים את התורה או לשכוח אותה, אך כאשר פרטים רבים בבחירתם החופשית עלולים לסכן את עצם קיום התורה, והתורה עלולה חלילה להישכח מישראל, כי אז ההשגחה העליונה תשלול מאתנו את הבחירה ותאלץ אותנו להמשיך לקיים את התורה אפילו בעל כורחנו, כמו שאמר רשב"י: "חס ושלום שתשכח תורה מישראל שנאמר: כי לא תשכח מפי זרעו". וכמו שמובא ביחזקאל (לו כז): "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם".

ולא רק התורה אלא גם קיומו של עם ישראל אינו מותנה בבחירה חופשית – גם אם כל יחיד ויחיד יכול להתבולל ולנטוש את עמו, כאשר רואה ההשגחה העליונה שההתבוללות עלולה לסכן את עצם קיומו של עם ישראל אז היא מתערבת ומאלצת אותנו בדרכים שלה להמשיך להיות יהודים.

וכך מסבירים זאת שניים מגדולי ישראל, הנצי"ב וה"משך חכמה", בפירושם לתורה. כך מסביר הנצי"ב את הכתוב (במדבר כג ט): "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב", כשעם ישראל שומר על יחודו והוא לבדד, אז ישכון לבטח. אבל אם ירצה העם להיות מעורב בגויים, אז לא יהיה נחשב בעיניהם והגויים ישנאו אותם וירדפו אותם. זאת אחת מסיבות האנטישמיות המאלצת את אותם יהודים להישאר נאמנים לעמם.

רעיון דומה בדרך אחרת מסביר ה"משך חכמה" (בחקתי) את הכתוב: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וכו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", וכך הוא תורף דבריו: המתבונן בדרכי ההשגחה העליונה רואה שכאשר גזרה החכמה העליונה על עם ישראל לנדוד בגלותו בארצות העמים, חשבה במקביל תחבולות איך יתקיימו ישראל ולא יתבוללו בעמים, כי כאשר ישב ישראל שאנן בגלותו במשך מאות שנים הוא ישכח במשך הזמן את היותו גר בארץ נכריה, עד שיחשוב את הגלות כמקום מחצבתו, ויחשוב עצמו בגלותו לאזרח רענן, ואז יעזוב לימודי דתו ללמוד לשונות לא לו, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, ומכאן סכנת ההתבוללות היא קרובה מאוד. וכדי למנוע זאת יביא הקב"ה רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, העמים יגרשו אותו ואז ידע כי הוא גר בגלותו, ולשונו שפת קדשנו ומחצבתו היא גזע ישראל, וככה ישרד זרע אברהם בגלות הארוכה.

ומציין שם ה"משך חכמה" שהדבר הזה חוזר על עצמו בהיסטוריה הגלותית של עם ישראל במחזור של כל מאה עד מאתים שנה. העיקרון הזה הוא גם לגבי הגאולה של עם ישראל, על פי זה נוכל להבין את אשר מתרחש בעמנו במאה שנים האחרונות, מאז החל עמנו לשוב לארצו, גם כאן המאורעות לא תמיד מתרחשים לפי התכנון שלנו, ופעמים רבות אנו באיוולת שלנו מפריעים לעצת ה' אשר דיבר טוב על ישראל אך הדבר לא עולה בידינו. האמת היא שעד מלחמת ששת הימים פעלנו עם א-ל בשיבת ישראל לארצו, בקיבוץ גלויות הפרחת השממות והקמת מדינת ישראל. ואז קיבלנו בהפתעה מתנה מבורא עולם את מרחביה של ארץ ישראל, אבל כפי הנראה לא איכשר דרא, עד שאנו מנסים להחזיר את הגלגל אחורה. אבל אף על פי כן התהליך צועד קדימה גם אם פה ושם יש נסיגות של הבחירה החופשית.

מאת: הרב יעקב הלוי פילבר, מתוך האתר "כיפה".