יש עיקר ויש טפל, וביניהם אסור להתבלבל!
וביניהם אסור להתבלבל!
ט"ו בשבט כבר בפתח, וברוך ה' בכל בתי
ישראל חוגגים את החג הזה עם המירב והמיטב של התפנוקים והמנעמים והדברים הטעימים
והמתוקים. פירות יבשים, פיצוחים, יינות ופירות שבעת המינים, "המחמירים"
מוסיפים גם במבה וביסלי ושוקולד, שהרי אם כבר חוגגים - אז שיהיה עד הסוף... כמובן
שזה טוב ונפלא, ואין ספק שגם על זה נאמרה המילה הכי מפורסמת באידיש,
"מַבְּרוּק"!
אך השאלה נשאלת: איזו צידה לדרך אנו לוקחים
מהחג הזה? וכאשר אנו אומרים "צידה לדרך", אין כוונתנו לעלייה במשקל
הסגולי של הגוף ולכמויות השומן והסוכר שהזרמנו לְקִרְבֵּנוּ פנימה, אלא לצידה לדרך
"רוחנית" שתרומם אותנו לגבהים שלא היינו בהם קודם לכן. יש בכלל דבר כזה?
תתפלאו לשמוע, אבל יש גם יש. [ומי שיעיין
במאמר שזיכה אותנו ה' לכתוב בעבר תחת הכותרת "ראש השנה לאילנות - שהאילנות
יחגגו לבד - מה הקשר אלינו?", ימצא שם במאמר 18 דברים שניתן לקחת מט"ו
בשבט]. אך ברשות היחיד וברשות הרבים וברשות הקוראים החביבים נתעמק הפעם במסר נוסף
שניתן לקחת "צידה לדרך" בט"ו בשבט. מסר שאומנם לא קשור ישירות
לט"ו בשבט - אלא לפירות וברכותיהם, אך אין ספק שאם נפנים אותו, בעזרת ה' זה
יגרום לנו לעליית מדרגה רוחנית שאין כמוה - ונְשמח את בורא עולם.
ובכן, בהלכות ברכות יש סוגיה שנקראת
"עיקר וטפל". פירוש: כאשר האדם ניגש לאכול מוצר המורכב "מעיקר
ומִטפל", הוא מברך על הדבר העיקרי - ופוטר מברכה את הדבר הטפל. אך אם האדם
אוכל רק את הטפל, הרי שהטפל הופך להיות עיקר - ויש לברך עליו את ברכתו.
|
לדוגמא:
האוכל לחם עם ממרח שוקולד, מברך ברכת "המוציא" על הלחם [על
העיקר], ופוטר מברכה את השוקולד [את הטפל].
אך כל זה כאשר האדם אוכל את השוקולד ביחד עם הלחם. אבל אם האדם אוכל ממרח
שוקולד לבד (לא בתוך הסעודה), אזי השוקולד הופך להיות "עיקר" - ויש
לברך עליו "שהכל נהיה בדברו". |
עד כאן ההלכה הפשוטה והמוכרת לכולנו, המופיעה
בשולחן ערוך (או"ח רי"ב). אלא שאם נתעמק בה וננתח אותה בצורה
יותר רחבה, אזי נגלה שבתוכה טמון עולם מוסרי ענק ונפלא, אשר יכול לשנות את האדם
180 מעלות. מה כוונת המשורר החזן והפייטן?
אי שם בעולם גרו שני שכנים דלת מול דלת, אחד
שומר מצוות - והשני לא. עברו ימים חלפו שנים, הזמן חלף ודלף והגיע עת פקודתם,
וליבם של השְׁנַיִם בלם ונדם - באותו יום.
נשמותיהם המריאו בצוותא לשמים אל בית הדין
העליון, הם נעמדו בתור ולקחו מספר, והמתינו למשפטם הגורלי. והנה הגיע תורו של
השומר מצוות להיכנס לאולם המשפט, המלאכים הובילו אותו פנימה והעמידו אותו על
הדוכן, משפטו החל - והוצגה בפניו סוללה של שאלות:
נשמה יקרה! כל יום כשקמת בבוקר, מה עשית?
והנשמה עונה: נטלתי ידיים, צחצחתי שיניים והתלבשתי. באותו רגע הכריז השופט העליון:
מגיע לך על זה "2000 שנה גן עדן".
לפתע נשמעו מחיאות כפים סוערות, המלאכים פתחו
בריקוד לוהט, דוד הפעיל את הכינור ומרים הנביאה נִפנפה עם התוף, הסבתות המרוקאיות
עשו קולולולוש, והשמחה הייתה רבה.
השופט העליון ממשיך לשאול: אחר כך מה עשית?
והנשמה משיבה: התפללתי ואכלתי ארוחת בוקר טובה. סלט, חביתה, גבינה, לחם מקמח
מלא...
שמע השופט את התשובה - והכריז: עוד 5000 שנה
גן עדן! שוב פעם כפיים... קולולולוש... דוד הפעיל את הכינור... והשמחה הייתה רבה.
ומה עשית אחר כך? הלכתי לכולל עד הצהרים,
וכשחזרתי - אכלתי ארוחה טובה ומקורית, כפי שרק אשתי היצירתית יודעת להכין. מרק
תימני עם קוּקְלַה... צ'ולנט עם קובה שׁוּפְטַה... קוסקוס מרוקאי עם גפילטע פיש...
קובנה עם גוֹנְדִי... כל יום אכלתי משהו אחר.
עוד 2000 שנה גן עדן... כפיים... קולולולוש...
דוד והכינור... מרים והתוף...
אחר כך מה עשית? הלכתי לישון שנת צהרים... עוד
3000 שנה גן עדן... גם הפעם הסבתות עשו קולולוש ודוד הוציא את הכינור והמלאכים
רקדו.
אחר כך... הלכתי לשיעור תורה וכשחזרתי אכלתי
ארוחת ערב... 4000 שנה גן עדן... שוב פעם עשו לכבודו קולולולוש והמלאכים שמחו בו
ורקדו לכבודו.
לבשתי פיג'מה... קולולולוש.... ציחצחתי
שיניים... עוד קולולוש...
בסופו של דבר המשפט הסתיים, והנשמה של השומר
מצוות נלקחה בתופים ובמחולות להיכל הצדיקים.
כעת הגיע תורו של זה שלא שמר מצוות להיכנס
לאולם המשפט, והוא נכנס ללא כל מורא ופחד. אומנם הוא לא הלך לכולל ולא התפלל כמו
השכן שלו, אך באופן כללי, הוא עשה את רוב הדברים שהשכן שלו עשה. אכל, שתה, ישן,
לבש פיג'מה, צחצח שיניים... ואם השכן שלו קיבל על הכבודה הזו גן עדן, אין כל סיבה
שגם אותו לא יפנקו באותה צורה.
הוא ניגש לדוכן עם ביטחון עצמי גבוה ונעמד על
מקומו, זרק חיוכים לכל עבר, והנה משפטו החל:
מה עשית כשקמת בבוקר? צחצחתי שיניים, התלבשתי
ואכלתי.
פתאום נשמעה שאגה איומה: 2000 שנה גהינום!
באותו רגע דוד הוריד את הכינור, מרים זנחה את התוף, הסבתות החלו ליילל מצער,
המלאכים נהיו קשוחים, והאווירה הייתה זרה קרה ונוראה.
אחר כך מה עשית? הלכתי לעבודה, אכלתי צהרים,
וישנתי עד ארבע. שוב פעם השופט העליון הזעיף פניו, וגזר עליו עוד 5000 שנה
בגהינום. אחר כך מה עשית? אכלתי ארוחת ערב, לבשתי פיג'מה, צחצחתי שיניים ועליתי
לישון.
גם הפעם זעפו פניו של השופט העליון, והוא גזר
על הנשמה הזו עוד 7000 שנה גהינום.
הפעם הנשמה כבר לא יכלה להתאפק - והיא הגישה
ערעור, ובפיה הייתה טענה חזקה - כדלהלן:
אני והשכן שלי גרנו דלת מול דלת, חיינו ביחד
עשרות שנים, ואת רוב הדברים עשינו כמעט אותו דבר. אכילה, שתייה, שינה, צחצוח
שיניים, לבישת פיג'מה וכו'. אם כן כיצד יתכן שכל הדברים הגשמיים שהשכן שלי עשה -
זיכו אותו בניקוד גבוה וגרמו לו לִזְכּוֹת לגן עדן העליון, ואילו על אותם דברים
אני מקבל גהינום. מה ההסבר לשערורייה הגדולה הזו?
שמע השופט העליון את הטענה החזקה, והשיב לו
כך:
אמת, אתה והשכן שלך עשיתם את רוב הדברים -
אותו דבר. אך הבדל גדול היה ביניכם. אצלך העולם הזה היה "עיקר",
והיהדות והרוחניות שלך היו בגדר "טפל". כל הזמן היית שקוע ועסוק
בתאוות והנאות, וזה היה החלק העיקרי השולט בך. וכיוון שכך, עליך לשלם על כל הנאה
והנאה שנהנית.
אך אצל השכן שלך זה היה בדיוק הפוך. אצלו
הרוחניות הייתה העיקר, ואילו תאוות העולם היו טפלות. מה שעניין והעסיק אותו כל
הזמן - זה איך לעשות נחת רוח לבורא עוד קצת, ולקיים את מצוותיו יותר בהידור.
וכיוון שכך, עלינו לשלם לו שכר מושלם על עמלו. ואילו מה שהוא נהנה מהעולם הזה
הגשמי "על הדרך", זה בונוס שהוא הרוויח - ואין בכך כל פסול, ועוד מגיע
לו שכר על זה. מדוע?
משום שיש הלכה בהלכות ברכות "שהטפל
נבלע בעיקר", ממילא הטפל (ההנאות הגשמיות שנהנה) נבלעו בעיקר (ברוחניות
שהשקיע) והכל נידון כדבר אחד ועיקרי (הכל נקרא רוחניות ועבודת ה'). לכן
מגיע לו שכר על כל פעולה שעשה בעולם, גם על פעולה גשמית - וגם על פעולה רוחנית.
* זהו היסוד המוסרי הראשון שאנו לומדים מעיקר
וטפל: מי שהופך את עבודת ה' "לעיקר" ואת הנאות העולם "לטפל",
אזי הוא יקבל בעולם העליון שכר על הכל - אפילו על הפעולות הגשמיות שהוא עשה. שהרי
"הטפל הופך להיות חלק מהעיקר", והגשמיות שלו הופכת להיות עבודת ה'.
כאן המקום להשחיל סיפור קטן על אדם גדול, בו
אנו רואים לאיזו רמה של "עיקר וטפל" יכול האדם להגיע בעבודת ה':
לפני עשרות שנים היה במצרים רב שאשתו הכינה לו
ארוחת צהרים - ואמרה לו שזה על הגז, והיא ביקשה מבעלה הצדיק שיבטיח לה שיאכל -
משום שהיא יוצאת מהבית לסדר דבר מה, והיא לא תהא זמינה על ידו כדי להזכיר לו שוב
לאכול.
האישה יצאה מהבית כפי שתכננה - ולאחר מספר
שעות חזרה אל הבית, ומה רואות עיניה? הסיר עדיין על הגז, ובעלה הצדיק עוד לא אכל.
דאגה הרבנית לבריאותו של בעלה הרב - והיא נגשה
אליו והזכירה לו שהאוכל על הגז, וביקשה שיאכל בקדם. אך להפתעתה הרב אמר לה שכבר
אכל מזמן, ואף הודה לה על טִרחתה ודאגתה למענו.
כמובן שהאישה האמינה לבעלה שאכל. אבל מה לעשות
ועל הגז נמצא הסיר עם האוכל שהיא הכינה? אך לא חלפו מספר דקות, והתעלומה נפתרה.
על הגז עמדו באותה שעה שתי סירים. באחד היה
אוכל עבור הרב, ובשני "עמילן וסבון", חומר שהוכן כדי לכבס בו כביסה.
הסיר של האוכל היה מלא, ואילו הסיר של העמילן והסבון היה ריק. הבינה הרבנית שבעלה
הצדיק אכל את הסבון והעמילן, ומרוב שהיה שקוע בלימוד - לא הבחין שהוא אוכל מהסיר
הלא נכון.
את הסיפור הזה סיפר הרב עובדיה על רב אחד
במצרים, והרב שלי סיפר לי שהוא שמע מהרב שלמה עמר שליט"א - שאשתו של הרב
עובדיה העידה שבעלה הוא הרב שבסיפור, ומתוך ענווה הוא מספר את זה על רב אחד ממצרים
- מבלי להזכיר שמדובר בו עצמו.
הסיפור הזה משקף לנו לאיזו פסגה הגיעו גדולי
ישראל - כיצד הם עשו את העולם הבא "עיקר" ואת העולם הזה
"טפל", ומרוב שהיו שקועים בעבודת ה' - לא הבחינו אפילו בטעם האוכל
שהוכנס לפיהם. אשרינו שאֵלו הם רבותינו, יהי חלקנו מחלקם, ועבודת ה' שלנו כעבודתם.
עד כאן ראינו נקודה מוסרית אחת "מעיקר
וטפל". אלא שבהלכות עיקר וטפל יש פרט נוסף שחובה עלינו להתבונן בו, ובהלכה זה
נקרא "תערובת".
|
פירוש: אדם שאוכל סלט פירות קטן וקצוץ - המורכב מפירות העץ ופירות האדמה,
מה יברך על התערובת הזו? כפי "הרוב".
אם הרוב השולט בסלט זה פירות העץ, אזי הברכה על הסלט פירות תהיה
"העץ". אך אם הרוב זה פירות האדמה, אזי הברכה על הסלט פירות תהיה
"האדמה" (או"ח רי"ב מ"א א'). |
*
שמעתם מה הגדרה של "עיקר"? רוב!
בשביל להרוויח את הבונוס שראינו מקודם
"שהטפל ייבלע בעיקר" ולא יחייבו את האדם בעולם העליון לשלם על כל ההנאות
שנהנה כאן בעולם, אזי צריך שהרוב הסובב והשולט אצל האדם בימי חייו, יהיה רוחני.
תורה, תפילה, עזרה בבית, חסד וכו', ולא מספיק לעשות מידי פעם איזו "גיחה
רוחנית" קצרה ומועטת. משום "שהרוב" המקיף את האדם, הוא זה שמקבל
את הכתר "עיקר".
אלא שהמידע הזה שובר! שהרי יש אנשים רחוקים
מתורה ומצוות, כמו כן יש כאלו שנמצאים בתקופת משבר - ועבודת ה' שלהם עלתה על
שירטון - וכל מצווה דורשת מהם כוחות נפש מרובים ברמה של מסירות נפש. אם כן מדוע
המעט רוחניות שהם עושים לא יכולים להפוך "לעיקר"?
אחי ורעי אל דאגה, יש לנו עדכון קטן שישמח
אתכם: אמת, "הרוב" הוא העיקר. אלא שמבואר בהלכה שאם המיעוט הוא
"חשוב", אזי אותו מיעוט הופך להיות העיקר.
|
לדוגמא: מרק אטריות המכיל מעט
אטריות והרבה ירקות, ברכתו היא "מזונות" - ולא "אדמה" -
למרות שרובו מורכב מפירות אדמה. מדוע?
מפני "שקמח" זה דבר חשוב - שהרי הוא מזין ובסיסי לכל אדם,
ומשום כך כל מאכל מקמח - הוא הכובש והמולך בכל מקום, והופך להיות
"הרוב" (או"ח ר"ח ב' ט"ז ב', רי"ב
א' מ"ב א'). |
*
במילים אחרות: יהודי יקר, דע לך שאם אתה רחוק מה' וכל פעולה רוחנית שאתה עושה עולה
לך במאמצים וכוחות נפש מרובים, אזי המיעוט הזה הוא "מיעוט חשוב". המיעוט
הזה משמח את הבורא ושווה בשמים עד אין קץ - בבחינת טוב אחד בצער ממאה שלא בצער,
וכבר ראינו בהלכות ברכות "שמיעוט חשוב" הופך להיות "עיקר".
לכן אל תזלזל באותו מיעוט, אדרבה, תייקר אותו ותעשה ממנו עסק גדול.
משל למה הדבר דומה? לשתי טבעות. טבעת אחת
עשויה כולה מזהב טהור ומשובח ומזוקק, ואילו הטבעת השנייה היא טבעת פלסטיק פשוטה,
אלא שבראשה יש יהלום אדיר כביר ונדיר. כמובן שהטבעת זהב שווה המון, שהרי היא
מושלמת ומזוקקת. אך אין ספק שהטבעת הפלסטיק הפשוטה עם היהלום הנדיר - שווה פי אלף
מהטבעת זהב. מדוע? משום שהיהלום הקטן הוא "מיעוט חשוב", ומיעוט חשוב
לעולם לא מתבטל.
אותו דבר בעבודת ה'. יש יהודי שהוא "זהב
מזוקק", עובד ה' מושלם מלידתו ועד יומו האחרון, ואין ספק שמעלתו גדולה ורבה.
אלא שיש יהודי הרחוק מכל חשיבות רוחנית - בבחינת "טבעת פלסטיק פשוטה",
אך בתוכו יש לב זך וטהור והוא מוסר נפש עבור מעט המצוות שעושה - וליבו בבחינת
"יהלום נדיר", ואין ספק שמעלתו רבה בשמים.
* האמת היא "שבעיקר וטפל בתערובת" -
יש עוד פרט מפליא, והוא גנוז בהלכה הבאה:
|
ראינו מקודם שכאשר יש "תערובת" כמו סלט פירות, אזי הברכה על
הסלט פירות הזה היא כפי "רוב התערובת". אם הרוב מורכב מפירות העץ, אזי
הכל נידון כפרי העץ ומברכים עליו "בורא פרי העץ". ואילו אם הרוב מורכב
מפרי האדמה, אזי הכל נידון כפרי האדמה ומברכים עליו "בורא פרי אדמה".
אלא שבהלכה הזו יש פרט מאוד מדהים, וכדלהלן:
אם באמצע שהאדם אוכל מהסלט פירות, עלה לו בכפית רק מהמיעוט, עַדַיִן יש
לאותו מיעוט דין של תערובת - והוא בטל ברוב.
לדוגמא: אם רוב הסלט פירות מורכב מפירות העץ - ולכן בירכנו עליו בורא פרי
העץ, ופתאום תוך כדי האכילה עלה לנו בכפית רק מפירות האדמה, מה שבכפית נחשב
עדיין לחלק מהתערובת - ונפטר בברכת בורא פרי העץ שברכנו מקודם, ולא אומרים
שכיוון שכעת זה לחוד בכפית, אזי צריך לברך על זה מחדש בורא פרי האדמה (עיין
או"ח קס"ח מ"ב אות מ"ו, ובהלכה ברורה רי"ב בבירור הלכה
אות ז'). |
המסר
הגלום כאן הוא עצום, ובפרט לזוגות הנשואים. מה כוונתינו וּלְמַה ירמזון דברינו:
כל זוג שמתחתן הופך "לתערובת אחת",
וכפי שנאמר בפסוק עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ
וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב' כ"ד).
בהתחלה הבעל היה לחוד והאישה הייתה לחוד, אך הנישואין הפכו אותם לתערובת אחת
וליחידה אחת.
וכעת למדנו שכאשר יש "תערובת", גם
אם מידי פעם עולה בכפית חלק מסוים - זה עדין לא אומר שחלק זה נפרד מהתערובת,
ולמרות שהוא בחוץ - הוא עדין נחשב מעורבב.
גם בני זוג אשר הם בבחינת "תערובת
אחת" המורכבת משתי אנשים, עליהם
לזכור: פעמים שהבעל בבית הכנסת... האישה בעבודה... כביכול נוצרה הפרדה בתערובת...
אך במשקפיים של תורה עדיין הם נקראים "תערובת אחת" - והאחדות והאחריות
צריכים להיות בראש מעיינם.
אותו דבר במשפחה המורחבת - שהם הילדים שיהיו
בריאים. יש זמנים שהילדים מפוזרים ומופרדים מההורים, אחד אצל חבר, השני בחצר
השכונתית, השלישי עדיין בלימודים... כביכול "התערובת המשפחתית" מופרדת,
אך צריכים ההורים לזכור גם בזמן הזה - את האחדות והאחריות לגורל ילדיהם מבחינה
רוחנית וגשמית, ולהבין שגם בזמן הזה - עדיין לא התבטלה התערובת המשפחתית והאחריות
של ההורים לילדיהם.
עד כאן ראינו כמה פנינים מוסריים, מסוגיה אחת
בהלכות ברכות, סוגיית "עיקר וטפל". אין ספק שאם נעלה אותם על נס ונציין אותם בט"ו בשבט באוזני
המשפחה ונתחזק כולנו ביסודות הללו, אזי אפשר להגיד שהתרוממנו כהוגן בט"ו
בשבט, לא רק במשקל הגוף, אלא גם באיכות הנפש. האם זה לא כדאי?
