וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה... וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: (בראשית ט' כ' כ"ה).

   את הסיפור של "נֹחַ והיין" כולנו מכירים עוד מהגן של ציפי ושושי, אנו נפגשים איתו כל שנה בבית הכנסת בקריאת התורה,  ואנו יכולים לדקלם אותו גם מתוך שינה. אך למרות בקיאותנו הרבה בסיפור הזה, לא הרבה שמים לב לכך שיש כאן נקודת חן מעניינת ומחכימה עד מאוד המאלפת אותנו בינה ועצה, וחובתנו להתבונן במסר הטמון בה.

   ובכן, המבול תם ונדם, התיבה מבצעת נחיתה על הרי אררט, נֹחַ יוצא מהתיבה ונוטע כרם - ונעשה לו נס וכבר באותו יום הכרם הניב ענבים עסיסיים (תרגום יונתן ט' כ'), נֹחַ בוצר את הענבים ועושה מהם יין משובח - ושותה מהיין יותר מהמידה (בראשית רבה ל"ו ג'), עד שדעתו משתבשת עליו (רד"ק ט' כ').

   במדרש מובאים תיאורים מאוד קשים על נֹחַ באותו זמן, ואלו הן: נֹחַ היה מרקד כקוף - התלכלך בטיט ורפש - התגולל בקיאו ובמימי רגליו (ילקו"ש ס"ז, מדרש אגדה ט' כ"א ד"ה וישת).

   באותו זמן נֹחַ גם עבר השפלה גדולה, "חם - וכנען" התעללו בו בצורה קשה ומרושעת (מחלוקת רב ושמואל בסוג ההתעללות סנהדרין ע' ע"א), ויש שביארו שכנען הזיק את נֹחַ על ידי "כישוף" (ספורנו ט' כ"ב), ולמרות שנֹחַ היה ער באותו זמן שבוצעה בו ההתעללות, מחמת שִׁיכְרוּתוֹ הוא לא היה בהכרה שכלית כדי להגיב (מלבי"ם ט' כ"ד).

   עבר זמן מה, יינו של נֹחַ פג ודעתו החלה להתיישב עליו, והוא התחיל לעכל את מצבו העגום ואת מה שעשו לו "כנען וחם". אך את הנעשה אין להשיב, וכל מה שנותר זה רק לקלל ולהעניש את כנען ואת חם על שזלזלו בו והזיקו לו.

   עד כאן הסיפור ההיסטורי - והטרגדיה הנוראה שעברה על נֹחַ באותו זמן, ועל פי דרך "הרמז" אנו למדים מכאן מוסר השכל עצום לדורות, ומגלים כאן את ארבעת השלבים שעוברים על האדם החוטא:

   וַיֵּשְׁתְּ - האדם נמשך לכל מיני תאוות מוּתַרוֹת והוא מחזר אחר הנאות העולם הזה, הוא נמשך אחר אוכל טוב ומוצלח, יין עסיסי ומשובח, מעמד חברתי מנופח, הוא שוקע בהבלי העולם הזה והופך את נשמתו האצילית - לגשמית וארצית וגסה, ולאט לאט מתפתח אצלו מצב של...

   וַיִּשְׁכָּר - הוא מתמכר להנאות כמו שיכור המתמכר ליין, הוא נהיה עבד נרצע לתאווה ולא מסוגל לשלוט במצב, הוא מוכן להקריב למען התאווה את ממונו וכל אשר לו, את הנימוס והערכים, את אשתו ואת הילדים והשכנים... 

   וַיִּתְגַּל - האדם מתגלגל כך כל החיים - עד שמגיע עת פקודתו והוא עולה בסערה השמיימה, ואז...

   וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ - בעולם האמת האדם מתפקח מיינו ומכל תאוותיו - ומקבל עיניים נכונות וקדושות, ואז הוא תופס שבסך הכל היה מדובר בתאווה מטופשת אשר לא הועילה לו כלום לעולם הנצח, ובעצם הוא בזבז את חייו לריק והפסיד במו ידיו שכר נצחי. שהרי אם הוא היה מנצל את חייו כראוי ונותן לתורה לשלוט בו - ולא לתאווה, הוא היה מקבל על כל רגע ורגע מימי חייו שכר רם ונשגב. אך מחמת שהוא נגרר אחרי תאוותיו והפך אותם למפעל חייו, הוא עומד כעת בעולם האמת, דל ומדולדל ברוחניות ובשכר.

   וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן - באותו זמן שהאדם יגלה באיזו מערבולת רוחנית הוא נמצא - הוא יבכה בכי מר על ההחמצה הגדולה של החיים ויקלל את יצר הרע קללות נמרצות, על כך שפיתה אותו והעסיק אותו בתאוות מטופשות והנאות חולפות - ומנע ממנו להשקיע בעבודת ה' ולהכין "צידה לדרך" לעולם הנצח.

   עד כאן המסר של הרב נֹחַ על פי "דרך הרמז", והאמת היא שרבותינו היקרים כבר כתבו לנו את זה במילים ברורות, וזה תוכן דבריהם:

   אצל נֹחַ התקלה והאסון הגיעו דרך היין - אך האמת היא שזה לא קשור רק לשתיית יין, אלא כל מי שנמשך אחרי הנאות ותאוות - הרי הוא מאבד על ידי כך את עולמו, משום שהתאווה מתגברת עליו וטורדת אותו גם מהעולם הזה וגם מהעולם הבא (רבינו בחיי בראשית ט' כ').

   ואם ישאל השואל: מה, באמת אסור להנות מהעולם הזה? האם התורה רוצה שנתנזר מכל תענוגות העולם ונמנע מעצמנו כל הנאה ופינוק?

   לא ולא! אין ספק שמותר לאדם להנות מהשפע המבורך שהבורא נתן לנו כאן בעולם, ולאמץ את דברי הגמרא שאמרה: "לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ל"ז ע"א).

   אף אחד לא מבקש ממנו לעזוב את הבית המשוכלל והמאובזר ולעבור לגור ביערות ומערות ונקיקי הסלעים, ולהתענות שם בחיק הטבע. רק מה, חובתנו להקפיד על שתי דברים עקרוניים. איזה שתי דברים?

   א) כולם יודעים שלאחר שנֹחַ יצא מהתיבה הוא נטע כרם ענבים, אך לא כולם יודעים את המדרש הבא שכתוב בו כך:

   לאחר שנֹחַ יצא מהתיבה והחל בנטיעת כרם הענבים, בא לקראתו השטן ואמר לו: רצונך שניטע את הכרם ביחד - אני ואתה? הסכים נֹחַ לעצתו, ונטע את הכרם ביחד עם השטן (ילקוט שמעוני ס"ז).

   הבנתם מה הייתה השגיאה הראשונה של נֹחַ? במקום לגרש את השטן ולתת לו גט כריתות לנצח, הוא עשה איתו עסקים וניסה להיעזר בו.

   ב) נֹחַ שתה יותר מהמידה הנצרכת לו (בראשית רבה ל"ו ג'), לכן הוא הגיע לשפל שהגיע. אך אם הוא היה שותה כפי המינון שגופו יכול לספוג ולהתבשם - ולא מעבר לכך, הוא לא היה מגיע לאותו מצב.

   אלו שתי הנקודות שראינו אצל נֹחַ, והם מלמדים אותנו יסוד גדול:

   יהודי יקר! מותר לך להנות מתענוגות העולם ומנעמיו. אך לפני שאתה מתפתה לכל הנאה שקורצת לך, תברר שתי נתונים: א) מיהו הבחורצ'יק שעומד מאחרי אותה הנאה ומושך אותך אליה. האם יצר הטוב - או יצר הרע. ואם תגלה שידו של יצר הרע במעל וההנאה והתאווה אינם חלקים, אל תתפתה לדבריו ואל תיכנס איתו לשותפות.

   ב) גם אם מדובר בהנאה מותרת ונחוצה ומומלצת, תבדוק האם אתה מבצע אותה "במינון הנכון" - או שמא הנך חורג יותר ממה שנחוץ לך.

   לדוגמא: יום אחד עלה בקרבו של מושיקו איזה קול פנימי ולחש לו: מושיקו הבונבון, תראה איזה מזג אוויר נעים, מה דעתך לצאת לסיבוב קצר בחוצות קיריה? זה יועיל לך לבריאות הנפש, יפיג לך את הלחצים, ינסוך בך כוחות, הטיול הזה משחרר... מאוורר... מושיע ומגן...

   מושיקו היקר! אתה רוצה לצאת לסיבוב ולהנות מהאוויר הנפלא שה' מפזר בעולמו? אין בעיה חמודי. אך לפני שאתה מפליג לדרכך, תבדוק מי עומד מאחרי ההצעה הזו. האם יצר הרע - או יצר הטוב. מה הכוונה?

   תבדוק האם מדובר במקום כשר ונקי שלא ישרוף אותך מבחינה רוחנית, או שמא מדובר במקום פרוץ ורצוץ מבחינת הקדושה והצניעות, והסיבוב שם עלול להכשיל אותך בפגם העיניים... בקיצור, תבדוק אם יצר הטוב עומד מאחרי ההצעה המפתה, או שמא יצר הרע עומד מאחרי הרעיון הלוהט.

   גם לאחר שהגעת למסקנה שהכל כשר ונקי ואין מכשול באופק, עליך לבדוק את עניין המינון. האם באמת אתה זקוק ליציאה הזו, לשחרר לחצים ולשאוב כוחות נפש ולהתאוור, או שמא מדובר ביציאה מיותרת. אם תגלה שהיציאה נחוצה לך ותביא לך תועלת, צא לדרך. אך אם היא מיותרת כדאי לך להימנע ממנה ולהשקיע את האנרגיה הזו בעבודת ה'.

   אתה רוצה לאכול אוכל יוקרתי ולא שיגרתי? מברוק! אין לתורה עם זה שום בעיה. רק אל תשכח לבדוק שתי דברים: א) האם יצר הרע לא היוזם של התאווה הזו - משום שהוא חפץ להכשילך (בענייני כשרות המאכל, במסעדה מעורבת וכו'), ב) תבדוק את המינון. האם אתה באמת זקוק להנאה הזו כעת? האם ההנאה הזו תועיל לך להבריא את נפשך ותשמח אותך ותרומם את כוחותיך בעבודת ה'? או שמא מדובר בהנאה מיותרת "בגדר תאווה בלבד".

   לדוגמא: אכלת מנה אחת, הזמנת עוד מנה, כבר מיצית את ההנאה והשלמת את החֶסֶר שהרגשת, אם כן למה אתה מזמין כעת מנה שלישית...

   אם נעשה את החשבון הזה לפני כל צעד - נהפוך את החיים שלנו למקודשים יותר, וגם נקבל שכר על כל הנאותינו. שהרי השקענו בהם חשבון רוחני והפכנו אותם לעבודת ה', ועל עבודת ה' מקבלים שכר מלא בעולם הבא.

  לאחר שהפנמנו את צורת החיים הזו שלמדנו מהרב נֹחַ, נפתרה לנו שאלה גדולה.

   כאן בפרשה אנו רואים שנוח שותה יין ומאבד את דעתו ורוקד כמו קוף וכו', ואילו בהמשך החומש כאשר יצחק אבינו שותה את היין שיעקב מגיש לו - לא ראינו שהוא התנהג כך. אדרבה, יצחק נשאר צלול בדעתו ובירך את יעקב ברכות נפלאות, והוא הסתדר עם היין מאוד יפה. כיצד זה יתכן?

   מה הסיבה לכך שאצל נֹחַ מחיר שתיית היין היה נורא, ואילו על יצחק היין לא השפיע כלל לרעה?

   הוא אשר אמרנו. השותף של נֹחַ בנטיעת הכרם היה השטן, הוא זה שדרבן את נֹחַ לשתות את כמויות היין, וכאשר יצר הרע מעורב בתמונה ומדרבן את התאווה - אין פלא שלא יוצאים מזה דברים טובים.

   אך אצל יצחק אבינו היין היה בקדושה ובטהרה, ללא קשר עם היצר הרע. מבואר בחז"ל שהמלאך הביא את היין הזה ליעקב - ויעקב הביא את היין ליצחק (תרגום יונתן כ"ז כ"ה). וכאשר המניע קדוש וטהור ושתיית היין נעשית בשביל דברים טובים (כדי לברך) ומאחריה עומדים יצר הטוב ומלאכים, אזי היא הופכת לקדושה ומבורכת ואין איתה שום בעיה.

   דבר נוסף, אצל נֹחַ ראינו שהוא שתה למעלה מהמידה. זה פלא שהוא הגיע לאן שהגיע? מצד שני יצחק אבינו שמר בשתייה על איפוק וכפי שמובא בחז"ל שיצחק שתה את היין עם הפסקות - מתוך שליטה ובקרה, כדי לא להיות גרגרן (משך חכמה בראשית כ"ז כ"ה). וכאשר יש בקרה על ההנאה והמינון שלה, ניצלים מכל מכשול.

   אם כבר העלינו כאן את נושא "הנאות העולם" והשכלנו להבין מתי ההנאה היא בריאה ומותרת - ומתי היא פסולה ומסוכנת, כאן המקום להשלים עוד פרט קטן:

   יש בתורה מצווה יקרה שנקרא "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא י"ט ב'), וביאורה כך: עשו כל מה שאפשר - כדי להבטיח שתמיד "קדושים תהיו", ולא תיפלו חלילה באיזו עבירה (של"ה פרשת קדושים תורה אור ב').

 במילים אחרות, האדם מצוּוה לעשות לעצמו כל מיני סייגים וגבולות נוספים מעבר למה שה' אסר עליו, כדי לשמור על עצמו ולהימנע מנפילה רוחנית חלילה. זה מה שעומד מאחרי הציווי "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ' ע"א).

   משום כך מוטל על האדם להתאמץ למען בורא עולם ולהקריב מעצמו עוד קצת, ולפרוש מכל הנאה שאינה נחוצה לו ולא תורמת לו כל תועלת אמיתית (של"ה עשרה מאמרות מאמר שביעי).

   ולמצווה זו יש מספר טעמים, ואחת מהם זה כדי להרגיל אותנו לעשות סייגים וגבולות וליצור "מקדם ביטחון" עבורנו, כדי שאם חלילה ניפול ברשת היצר - אזי ניפול רק "בסייג", ולא בגוף העבירה". רוצים להבין את זה לעומק?

   זכה דורנו ועולם החשמל מאוד מפותח בו, ואין היום בית שאינו מחובר לרשת החשמל. אך מחמת שמדובר במוצר שעלול להיות מסוכן, אנשים נוקטים בכל האמצעים האפשריים - כדי לבטח את עצמם.

   העולם עושה מעסק החשמל תורה שלמה, ומקפיד עד מאוד לא לסטות ממנה ימין ושמאל. ולכאורה מדוע? הרי החשמל עובד מצוין גם בלי כל הבלגאן הזה!

   אפשר לחבר ישירות מקרר למפסק הראשי - ללא תיווך של חצי אוטומט, ללא הארקה, ללא מכסה מגן על השקע וללא פחת, המקרר יפעל כהוגן גם אם החוטים יונחו מלמטה (כמו קווי המים) - וגם אם נשתמש בצבע צהוב להזנת מתח ובצבע חום לחיבור הארקה (בתנאי שנשנה את הצבעים גם בלוח וגם בשקע), המקרר יעבוד מצוין גם אם החוטים לא יהיו קבורים בקיר - אלא יהיו חשופים וזרוקים על הרצפה, נכון? אם כן מדוע העולם מקפיד על כללי הבטיחות בעניין החשמל?

  אמת, אפשר לדלג ולדלל הרבה מכללי הבטיחות, אבל אף אחד לא שוטה לעשות זאת! כולנו מבינים שכללי הבטיחות נועדו לטובתנו, וההקפדה עליהם נועדה להגן עלינו מתקלות, ואין ספק שמי שמזלזל בהם - הוא שוטה גדול - וסימן שאין לו ערך לחיי אדם.

   לאחר שהבנו היטב את עניין החשמל, קל לנו יותר להבין את עניין הסייגים והגדרים שדורשת ממנו התורה. שהרי בדיוק כמו שבחיי היום יום לא לוקחים סיכון, כך גם ברוחניות אנו מצווים לעשות סייגים - ולא להסתפק רק במה שהתורה אסרה בפירוש.

   לכן אנשים מהדרים בצניעות, בכשרות וכו', הם לא מחפשים את המינימום - אלא דורשים מעצמם "מעבר לבסיס", כדי לקיים את המצווה היקרה של "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", כדי ליצור לעצמם "מקדם ביטחון רוחני, ולעשות יותר נחת רוח לבורא עולם. היש נפלא מזה?