פרשת בא מסיימת את תקופת עשרת המכות. כשנה אינטנסיבית שבה משה רבנו מנהל תהליך פוליטי מדיני מול פרעה: "מכות מצרים י"ב חדשים, וכו'" (סדר עולם רבה פרק ג). תקופה בעלת אופי מיוחד ואתגרי למנהיגות של משה רבנו. כל מכה היתה כרוכה ביכולת לנהל משא ומתן מקדים, ומפגשי פסגה רמי מעלה עם פרעה: "רבי יהודה ורבי נחמיה: אחד מהם אומר: כ"ד ימים היה מתרה בהם עד שלא בא המכה ושבעה ימים המכה משמשת בהם, ואחד מהם אומר: ז' ימים מתרה בהם וכ"ד ימים הייתה המכה משמשת בהם" (שמות רבה ט יב, וברש"י שמות ז כה). בסוף תקופת עשרת המכות פרעה נכנע ללחץ ומסכים, מרצונו, להוציא את עם ישראל ממצרים (שמות יב לא-לג). מהיציאה ממצרים ואילך מתחיל פרק חדש ובעל אופי שונה במנהיגותו של משה רבנו. ההנהגה לאומית של עם ישראל בתהליך התגבשותו כעם של בני חורין. 

כבר תוך כדי הפרשה בא לידי ביטוי צד נוסף במנהיגות של משה רבנו. בנוסף למנהיגות הלאומית, גם מנהיגות תורנית. במסגרתו משה רבנו מצווה לראשונה, את עם ישראל מספר מצוות: קידוש החודש, קרבן פסח, על מצות ומרורים, איסור החמץ, מצות בכור ופדיונו, ומצות תפילין. 
כל הצדדים במנהיגותו של משה רבנו הם פנים שונות של אותו הדבר. אין אחד מהם בא על חשבון השני או מוריד מערכו. למרות שמדובר על תחומים שונים ועל כישורים שונים. אף על פי כן יכולת המנהיגות התורנית אינה מקטינה את היכולת של משה רבנו לעסוק בהנהגה לאומית. ולהיפך, יכולתו במנהיגות הלאומית אינה מקטינה את יכולתו לעסוק בהנהגה תורנית. היכולות הללו ילוו אותנו בפרשיות התורה עד סוף ספר דברים. 
אנו רואים חשיבות בהדגשת נושא זה בעיתוי הנוכחי. בתוך בליל האמירות בזירה הפוליטית אנו שומעים, מכיוונים שונים, על הבעייתיות, לכאורה, שקיימת במעורבות רבנים בפוליטיקה. הטלת אשמה על רבני הציונות הדתית שכביכול בגלל מעורבותם והבעת עמדה שתלטנית שלהם הם גרמו למפץ הפוליטי. 
כמי שקרוב לענין אוכל להעיד שהדבר כלל לא נכון. 'הרבנים' הללו, שלהם נסיון רב שנים, כונסו ע"י הפוליטיקאים להתיעצויות בכמה עניינים במהלך הקדנציה, ועצתם מנעה צעדים שהיו עולים במחיר פוליטי כבד. 
לעיתים יש רושם שקיימת אובססיה כנגד המעורבות של רבנים בפוליטיקה, המערערת על שיקול הדעת שלהם והיכולת שלהם לחוות דעה בנושאים פוליטיים. זו גם מלובה בהסתה ממומנת ביד נדיבה ע"י אשכולות הקרן החדשה. כביכול מדובר בקבוצת חשוכים שמבקשת להכתיב. הסתה שמגמתה לרכך את הדתיות של הציונות הדתית.
לעיתים הביקורת על הרבנים באה גם מכיוונים אחרים. ישנם כאלה המבקשים להגדיר את דתיותם בעצמם והם לא רואים את עצמם מחוייבים באופן מוחלט להלכה הפסוקה והמקובלת. פעמים שהרבנים, שזהו תפקידם, מביעים עמדה הלכתית פסוקה, והיא נוגדת את האופן שהם בחרו להגדיר את דתיותם, הדבר מקומם אותם וגורר אותם להביע ביקורת על הרבנים. 
התחום הפוליטי מועד לחילוקי דעות. יש כאלה שעמדה חד משמעית של רבנים בסוגיה פוליטית מקוממת אותם. גם כאשר הרבנים מבהירים מראש שהם רק מביעים עמדה בסוגיה ולא כפסיקת הלכה מחייבת. אולם יש גם סוגיות פוליטיות שיש להן ממשק עם ההלכה הפסוקה והרבנים לא רק רשאים להביע את עמדת ההלכה אלא אף חובתם לעשות זאת, זהו תפקידם. יש גם לא מעט אנשים בציבור הדתי שההלכה חשובה להם, ומבקשים מהרבנים את חוות דעת ההלכה. מאידך יש המבקשים לראות את הרבנים נצורים בד' אמות של בתי הכנסת. ככאלה שעוסקים בתחום הצר של הלכות הפרט, כמו בגלות, ולא בהרחבת היריעה גם להלכות ציבור ומדינה. אולם מאז שבנו לארצנו ובנינו את מדינתנו חוזרים ועולים על שולחנם של פוסקי ההלכה גם סוגיות מדינה חדשות ומורכבות והם נדרשים לפסוק. 
בראיון ברדיו בשבוע שעבר, לאחר כנס הרבנים שביקש לטכס עצה בעקבות המפץ הפוליטי, נשאלתי על הצעה שהועלתה בכנס למקם אישיות רבנית מפורסמת עתירת זכויות, חתן פרס ישראל, כמנהיג המפלגה, כדי לחלץ אותה מהמערבולת שנוצרה. נשאלתי: 'האם זה רעיון טוב שרב יעמוד בראש המפלגה?' סוג שאלה שיש בה אמירה - שזה לא מתאים.
ובכן, מי לנו רב כמשה רבנו שהיה גם מנהיג של עם ישראל. האם רבנותו פגמה את יכולת מנהיגותו וטיפולו בצרכים של עם ישראל במדבר?! 
התנועה הדתית לאומית 'המזרחי' עצמה הוקמה בשנת תרס"ב - 1902 ע"י הרב ריינס. ובהקמת המדינה היא יוצגה בכנסת ובממשלה ע"י הרב מימון. ומאז כיהנו בה לא מעט רבנים. מהם הצליחו יותר בתפקידם ומהם פחות.
לשאלת המראיינים עניתי שהתפיסה שרבנים הם אנשים המנותקים מעולם העשיה ועוסקים בעולם הלכתי מצומצם של 'כף וקדירה' היא תפיסה מיושנת השייכת למזרח אירופה שלפני השואה. רבני הציונות הדתית ככלל הם אנשים אינטליגנטים בעלי השכלה כללית רחבה, כולם שרתו בצה"ל חלקם כמפקדים וכקצינים, ואפילו ברמות בכירות. המועמד עליו מדובר תרם למדינה 
ולצה"ל תרומה מיוחדת בעלת חזון ע"י הקמת מפעל המכינות הקדם צבאיות. 
מדוע העובדה שהם רבנים אמורה לגרוע מיכולתם לשמש בתפקיד פוליטי?! רבנותם אינה מהווה יתרון ולא אמורה להיות גורם מפריע. הרבנים הם אנשי ציבור. משרתי ציבור, גם של ציבור לא דתי, מייצגים את הציבור בתחומים שונים, רובם לא פוליטיים, הם קרובים לרחשי הלב של הציבור. הראיה, שבכל מערכת בחירות פונים המועמדים אליהם כדי שישפיעו על הציבור לבחור בהם. מדוע זה ברור שאנשי אקדמיה – דוקטורים ופרופסורים אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים יכולים להיות בפוליטיקה ורבנים לא?!
הגיע הזמן להשתחרר מהאובססיה.