"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" (כו,ג).

מהו – "אם בחוקותי תלכו"? שתהיו עמלים בתורה. (רש"י הקדוש).

בעיני הבריות כל אדם לפי חוכמתו הוא נחשב, ברם, בורא עולם לא כן הכתיב בתורתו, אלא לפי עמלו ויגיעתו בתורה נחשב האדם. כי החוכמה, מתנה היא מאת בוראך שפתח ליבך להבין ולהשכיל. אבל אם נותן אדם עמל ויגיעה, הרי משלו הוא נותן, צערו ויסוריו וסבלו וחביב על הקב"ה יותר מרוב חוכמה" (ספר הפרשיות).

עמלים בתורה

"אם בחוקותי תלכו . לא מספיק ללמוד את התורה צריך ללכת איתה! לחיות אותה! לקחת ממנה דרך חיים! לכם מפרש רש"י הקדוש, אם בחוקותי תלכו = שתהיו עמלים בתורה.

אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר" (ברכות כח: )

וכי אדם עובד לחינם? והרי כל אדם שעמל בכל עבודה שהיא, חיט וסנדלר וחנווני, כולם הרי מקבלים שכר. אז מה שהם אינם מקבלים שכר? מסביר החפץ חיים שהעוסק בתורה מקבל שכר על עמל התורה, גם אם ישב יום שלם והתייגע להבין סוגיא קשה ובסוף לא הבין, בכל זאת יקבל שכר על היגיעה והעמל שהשקיע כי עמל התורה הוא מצוה בפני עצמה, בלי קשר לתוצאה. ואילו כל השאר, החנווני, החיט הסנדלר, יתכן שלא ירויחו פרוטה, למרות שעמלו בכל כוחם כל היום כולו.

אדם לעמל יולד. אם זכה, עמלו יהיה בתורה.

עמל התורה צריך להיות כמו העמל שאנו עמלים למען ילדינו, על הדרך שאמרו "את עמלנו אלה הבנים", כמו שאדם עמל עבור בניו וטורח בשבילם יותר מכוחותיו הטבעיים, מנדד שינה מעיניו, ולפעמים נשאר ער לילות שלמים וטורח הרבה בטיפולם,  כך צריך להיות עמל התורה.

צריך הרבה התחזקות בדרך שאנחנו עוברים. אנחנו מבקשים להשיג מטרה מאד נחשקת אך גם מאד רחוקה מאתנו. מה העצה? תעשה קצת היום, מחר תמשיך. העיקר שיש לך יעד, שאתה יודע לאן אתה חותר. גם מאה קילומטרים מתחילים בצעד אחד בודד. אתה צריך לשמוח במה שאתה עושה. אסור לך לחשוב הכל או לא כלום. גם אם אתה לא מסוגל עדיין להתפלל את כל התפילה מההתחלה ועד הסוף בכוונה, הרי כל מאמץ שאתה מתאמץ כדי לכוון בתפילה, אפילו אם כוונת רק ברכה אחת, אפילו רק מילה אחת, זה שווה עולם ומלואו. וככה עם שמירת עיניים, וככה עם האכילה, עם כל מה שאנו מתמודדים בחיים. אני כזה ואני כזה ואני לא מוצלח ואני לא מצליח, ואני לא יכול, ואני כלום. אבל כל עוד אני יכול לעשות משהו, אני מתחזק, אני שמח, למה? כי גם ה' שמח.

וגם אם אתה לא יכול לקיים את המצווה בפועל, אתה צריך לכסוף ולהשתוקק לקיים אותה. גם אם אתה עוד לא צדיק וקדוש, אתה צריך לרצות להיות ולהאמין שבסוף עוד תזכה. אדם צריך שיהיו לו הרבה רצונות וכיסופים חזקים לה' יתברך, כי זה הכי יקר, כי את הרצון אי אפשר לקחת לך. כשאדם מתחזק ברצונות וכסופים, הקב"ה יעזור לו שהוא יזכה להגשים רצונותיו. כי כשיש רצון יש כבר מרץ, יש כוח, יש שמחה, רצון לשון ריצה. ה' אוהב אותך על הרגע הקטן של הרצון כי הרצון זה המנוע שלך, הרצון זה האינסוף, הרצון זה הנשמה.  עיקר העמל זה תפילה על הרצון, על הדבר שאני רוצה, תדע לך שאני רוצה, אבל אני לא יכול, אין לי כוח להשתנות לבד, תעזור לי אבאל'ה.

לעמול בתורה זה כל הזמן להיכנס פנימה, זה לא להסתפק בחיצוניות. מה זה פנימיות? זה התענוג הזה שאתה מחובר לה'. שאתה אוהב את ה' ואתה יודע שגם ה' אוהב אותך. אנשים מחפשים היום יותר ויותר את החסידות, את הסוד, את הנשמה שבדברים. כי כשהחיצוניות שולטת, אז הכל כבד, אז אין לי כוח, אז אני אדלג. מה, אני אלמד עכשיו את כל הלימוד הזה? מה, אני אתפלל את כל התפילה הארוכה הזאת? אז אני אקצר. ואז יש עוד פחות חיות ועוד יותר מתרחקים.

זה עתה היינו בל"ג בעומר במירון. איך יכול היה רשב"י, בויכוח שלו עם חכמים, להבטיח שלא תשכח התורה מישראל? הרי הוא בודאי ראה עד סוף כל הדורות, ראה גם את הדור שלנו דור של מוחצנות, ראוותנות, הפקרות, הוא ראה וידע הכל רבי שמעון, אך הוא ידע עוד מישהו. הוא ידע סוד. הוא ידע שיהודי, בעומק נשמתו, הוא כל הזמן מחפש, כל הזמן מבקש את השם. זה נכון שהדור שלנו ספוג שכחה איומה, אך מאידך כולו כיסופים וגעגועים. מה שהבטיח רשב"י זה כשלומדים תורה עם נשמה, עם חיות, עם פנימיות, היא לעולם לא תשכח.

ל"ג בעומר זה מדורות, זה להבה, זה התלהבות, זה דבקות בה'. זה כל הזמן לשאוף למעלה, כמו האש. אדם מתלהב, מתחיל להיות לו טוב, כבר לא נמאס לו מהחיים. הצדיק מדליק אותנו באש האהבה לה'. הוא מגיע למקומות הכי גבוהים, אבל הוא גם מחובר ליהודי הכי פשוט, הוא מחיה אותו, הוא מחמם לו את הלב, הוא נותן לו תקווה. הוא מגלה לנו שביהודי הכי פשוט יש כזאת נקודה עצומה שהיא אין סוף, שהקב"ה לא יכול לוותר עליו, על אף יהודי. ואם הקב"ה לא יכול לוותר על אף יהודי, אז איך יהודי יכול להרשות לעצמו לוותר על איזשהו יהודי?

צריך לעמול כדי לחבר את המוח אל הלב. כמו שמניחים תפילין של יד שהוא נגד הלב ושל ראש כנגד המוח  והמוח והלב נעשים דבר אחד. איך מורידים מהמוח אל הלב? קודם כל ע"י הדיבור. הדיבור מסוגל לברוא מציאות חדשה לגמרי, מציאות של קירבת ה'. תיכף ומייד כשאדם פותח את פיו לדבר עם ה', נדלק אצלו ניצוץ אור נשמתו והוא מקבל חיות חדשה. מה עוד עוזר? כשמתבוננים כמה מתנות אנחנו מקבלים מה' ביום אחד. בשעה אחת. ומתחילים להודות. לא ככה מהפה אל החוץ, להודות מהלב.

"אם בחוקותי תלכו". מן הראוי היה לכתוב – אם את בחוקותי תשמורו. מה ענין הליכה לכאן? בא הכתוב להורות לנו שהתורה אמורה ללוות אותנו גם מחוץ לבית המדרש, היא צריכה להיות נר לרגלינו בכל צעד ושעל, בכל עת, בכל פעולה ובכל מקום. כמו שכותב הרמב"ן באיגרתו המפורסמת לבנו: "כאשר תקום מן הספר תחפש, באשר למדת, אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו".

להיות עמלים בתורה זה קודם כל לבנות עין טובה כי כל התורה כולה זה ואהבת לרעך כמוך. עין טובה פרושו שהאדם יכול לאהוב את השני איך שהוא, לדון אותו לכף זכות, לזכור שגם הוא יצור אלוקי, גם הוא בן של ה'. מתי אדם יכול להסתכל ככה על חברו? כשהוא עצמו בשפלות וענווה. אני אדם פשוט , מי אני בכלל, אני בשר ודם, מה אני בכלל, אז ממילא אני יכול לאהוב את השני, תמיד יכול למצוא בשני משהו שאין בי. אם אתה מרגיש שאתה יותר ממני, זה לא יעבוד

כשהעין שלנו תהיה טובה, אז שום עין רעה לא תחול עלינו. להיות עמלים בתורה זה כל הזמן לחפש ולבנות העין הטובה שלנו, כל הזמן להמשיך ולהמשיך, לגלות את האבנים הטובות שיש בנו ולראות גם את האבן הטובה של השני, להאמין שגם לו יש אבן טובה, היא אחרת משלי, אך היא גם כן נפלאה.

אהבה זה חובה. אין חובה יותר גדולה מזו. להרבות במילים טובות אחד לשני. במילים שמשמחות את הלב. אהבת חינם, זה מה שיביא לנו את הגאולה. כי עם ישראל זה דבר אחד. אנחנו לא כל כך מרגישים את זה כי תמיד ישארו עוד נשמות שאיתם קשה לנו, קשה לנו לקבל אותם. אבל הקב"ה הוא אבא של כולם, הוא אוהב את כולם, ולנו אין את הפריוילגיה לא לאהוב את השני. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים כי כמה שזה נראה פשוט, זה עדיין קשה מאד.

יהודי צריך ללמוד איך חיים עם ה' כל רגע ורגע. "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם" (כו,יג). ככל שאדם קרוב לאביו שבשמים כך אבא קרוב אליו. "ה' צילך על יד ימינך" (תהילים קכ"א), אמרו חזל מה הצל הזה, אתה מראה לו אצבע, כך הוא מראה לך אצבע, אתה מראה לו יד, הוא מראה לך יד, כך הקב"ה אתה מחבק אותו, הוא מחבק אותך.

בכל מקרה, אדם לעמל יולד. אם זכה, יהיה עמלו בתורה. בקונטרס "אנו עמלים ומקבלים שכר" מובא סיפור על אדם זקן מופלג שהיה יושב בבית המדרש מצאת השבת עד קרוב לכניסת השבת, ולומד בהתמדה עצומה ובמתיקות נפלאה. כל מי שהיה נכנס לבית המדרש היה שומע איך שהוא לומד ומשנן בשמחה מופלאה ובהתרגשות מיוחדת. וכך עשה כמעט כל שבוע, למעט הפסקות קצרות לצרכי גופו. בערב שבת סמוך לכניסת השבת היו באים נכדיו וניניו ואולי אך בני ניניו ללוות אותו בדרכו לביתו שהיה בשכונה אחרת, שם היה עושה שבתו, וחוזר במוצאי שבת לסדר למודו. כמה נערים פנו אליו ובקשו ממנו שיגלה להם את סוד ההתמדה המופלאה שזכה לה. הזקן סיפר להם: בצעירותי למדתי בישיבת וולוזי'ן בזמן שהבית לוי היה מגיד שיעור שם, אך אני הייתי ממש הבטלן של הישיבה. כמה דקות אחרי שהתישבתי ללמוד הייתי קם ומתחיל לשוטט בישיבה לדבר עם פלוני ואלמוני על דא על הא. יום אחד ניגש אלי הבית הלוי, הניח את ידו על כתפי ואמר לי: 'ועלוויל ועלוויל, זאב זאב, אתה יודע שכתוב: "כל השונה שכינה שרויה כנגדו'. ואם כן כשאתה  מתחיל ללמוד, באה שכינה ממולך, וכשאתה  קם מלמודך, אתה אומר לשכינה הקדושה 'סליחה אבל יש לי עסוקים חשובים יותר', ואתה מגרש אותה ממך. אתה ניגש אל השני שגם הוא ישב ושנה עם השכינה, וגם אצלו אתה מגרש את השכינה. וכל הזמן אתה מגרש את השכינה, האם אתה רוצה לסלק את השכינה. מכל וולאלוז'ין? ושוב חזר הבית הלוי על הדברים, ואז עזב אותי לנפשי. כל אותו היום הסתובבתי סהרורי, בלילה אף לא הצלחתי להרדם עד שבבוקר קמתי עם החלטה שאני חייב להיות זה שמביא את השכינה לוואלוז'ין, אני אהיה המתמיד של הישיבה. התישבתי ללמוד וכמובן שמיד בא היצר הרע לבטל אותי כדרכו עד עתה, אבל התחזקתי והתגברתי. כך עברו עלי ארבעה חדשים שבכל יום ויום הרגשתי ממש את הגיהנום בלימודי, אבל אחרי שעברו ארבעת החדשים, קבלתי לפתע כזו מתיקות בתורה עד שלא הייתי יכול להפסיק את הלימוד, והוא ממשיך אצלי באותה מתיקות כבר עשרות שנים..." (כי אתה עמדי).

צריך כל הזמן לעבוד. יהודי צריך לדעת שאם הוא יקח את עצמו בידיים ויתחיל לעבוד, להתחזק בעבודת השם, הוא יכול לזכות למעלות הכי גדולות. רבינו הקדוש אמר שהגיע למה שהגיע לא כי הוא היה נכד של הבעש"ט, אלא בזכות העבודה שהוא עבד. הסוד זה עבודה. זה הסוד. אם תעבוד, אתה תגיע. התנועה צריכה להיות רק לחפש את ה', לרצות את ה'. מישהו מדבר, להטות אוזן. מה זה יהדות? זה כל הזמן לחפש.

נפלת ח"ו? תחזור למסלול. אנחנו מסתכלים רק קדימה. לא נתקעים בנפילה, לא כעס, לא עצבות, לא יאוש ח"ו. קמים וממשיכים מחדש, לא נשברים . באנו לעולם הזה לא בשביל תוצאות, באנו בשביל מעשים. לא עליך המלאכה לגמור. אנחנו רוצים להגיע להרבה דברים טובים, אך אף פעם לא משלימים. אנחנו תמיד בדרך. התוצאה לא בידינו, המעשים כן. כמה פעמים ראינו את צדיקי הדור נכנסים למערכות אדירות כמו המערכה על השבת למשל, כשלעומד מן הצד נראית המערכה כאבודה מראש. ואעפ"כ הם לא נרתעים לצאת למאבק "אבוד מראש", ולאט לאט הם כובשים עוד נדבך ועוד נדבך. "וברכתיך בכל אשר תעשה". יהודי צריך לעשות. ההצלחה אצל הקב"ה. תעשה מה שביכולת שלך, גם אם נראה לך שאין סיכוי. לפי הטבע אולי אין סיכוי אבל כשאדם רוצה את ה', אז ה' משנה לו את הטבע.

שמעת שיעור תורה והתעוררת? תהפוך אותו לתפילה אישית. ה' תרחם עלי, גם אני רוצה לזכות, גם אני רוצה ללמוד להסתפק במועט, להפסיק לרוץ אחריו מותרות ודמיונות שאין בהם שום צורך. כמו בסיפור הבא:

חופה על המים...

אדר תשע"ב.

זה לא שההורים של הכלה המהוללה נטלי בנימנוב לא דתיים, הם דתיים לשיטתם, ואתם יודעים מה, לפעמים גם זה טוב.

רגע רגע, איפה היינו? הא, בואו נתחיל פעם נוספת. אז ככה. בגיל 18 וחצי החליטה נטלי תלמידת תיכון שנמאס לה מהדמיונות של העולם החילוני, ועליה לשים קץ לאורח החיים התלוש הזה. מה עשתה? נסעה לירושלים, התעניינה בדקה, והשתלבה מצוין בסמינר לבנות חביבות שכמותה. מדובר במהלך אמיץ לכל הדעות, בעיקר בעידן אינטרנטי קטלני כמו שלנו. נו? מה נו? כשאלגרה בנימינוב האם (לידיעתכם – מזכירה בכירה בחברת בנין)  גילתה שהילדה הבכורה שלה התחמקה לה בין האצבעות והולכת להיות חרדית של מאה שערים, היא נכנסה להיסטריה קלה, ולדאגה עמוקה. דאגות לא חסר. כמו, מי יתחתן איתה? איפה תגור? ממה תתפרנס? מה את דואגת, הדתיים החזקים מסתדרים יותר טוב מאיתנו..." ניסה לנחם אותה בעלה ניסים, עובד עיריה במחלקת השכונות.

"אבל היה לי חלום לגביה", אינפפה אלגרה, "ואני חששתי שאחרי החזרה בתשובה שלה, הוא לא יתגשם לעולם"...

לפני שנעסוק בחלומה של אלגרה, נספר עליה על קצה המזלג. מדובר בגברת ישרה כמו סרגל, מסודרת כמו מסדר צבאי של חיילים סינים, פדנטית כמו רוקח, ואחת כזו שיורדת לפרטים הכי קטנים. יו"ר החברה הקבלנית שבה היא מועסקת, מעביר לה חוזים, חשבונות ותוכניות בנייה וכל מה שזז, כדי שתעביר ביקורת תחת עינה הבוחנת. אין שנה שהיא לא זוכה לבונוס עסיסי עקב חשיפת ממצאים ונתונים נעלמים, שהיו גורמים נזק והפסד לחברה, אך בטרם פורענות הם לא נעלמו מעיניה.

יש מי שאומר שהיא חסכה לחברה כמה עשרות מיליונים טובים, בעיקר עקב תוכניות קונסטרוקציה שאיתרה בהן מחדלים עצומים.

תכל'ס. נטלי היקרה היתה והינה בת למופת. היא לא כפתה על הוריה כשרות מדוקדקת. למה? כי הם יזמו זאת מעצמם.

היא לא כפתה עליהם שמירת שבת, למה? כי הם הבינו והפנימו שצריך לכבד שומרי שבת ובעיקר כשמדובר בבתם המיוחדת.

היא לא נגררה לוויכוחים, למה? כי לא היה על מה להתווכח, ניסים ואלגרה תמיד הרגישו שהם דתיים, ומה שעשתה עבורם הבת היקרה, זה קצת שידרוג, עליה מתונה של שלב או שניים בסולם הרוחני. ובחלומה של אלגרה... חכו עוד מעט.

אחרי שלוש שנות סמינר תורני, נטלי יצאה לשידוכים, ואחרי שלוש פגישות בלבד הקב"ה זיווג לה את בן גילה משמיים למזל ולברכה. אריאל, אף הא בוגר ישיבה של חוזרים  בתשובה, טיפוס ביישן ועדין נפש. החתן לעתיד הרגיש בוורט מאד נוח עם הוריי רעייתו לעתיד, שהרעיפו עליו מתנות, חיוכים וחמימות משפחתית.

הידד. כעבור יומיים שלושה, בשיחת טלפון נימוסית ביקשה אלגרה לגלות לחתן המיועד של בתה, את חלומה.

"תראה , אתה מאד מוצא חן בעינינו. בעלי ממש מאושר עד הגג ממך... אתה יודע שנטלי היא בתנו הבכורה, וגם הכי אהובה ומוצלחת. אנחנו נעזור לכם בכל מכל כל, ואין לנו שום בעיה שהחתונה תהיה נפרדת עפ"י כל כללי ההלכה. אנחנו אתכם לכל אורך הדרך. אבל יש לי בקשה קטנה ברשותך...". אריאל זקף גבה מסקרנות. "כן אני שומע". "יש לי חלום שהחופה של נטלי ושלך תתקיים, על המים..." "על המים? מה פירוש על המים, את לא חוששת שנרטב, או נטבע?,, ניסה להתבדח החתן העדין. "לא חלילה. יש גן אירועים בכפר ירוק סמוך לעירנו, ובליבו אדם מים גדול ובו דגיגים צבעוניים וצמחייה מרהיבה, ובמרכזו במה רחבה עם חופה מפוארת וצבעונית ומסביבה עמודי תאורה ססגוניים. בקיצור תהיה לכם שם חופה שתיזכר לדורות...".

בואו נקצר. מספר נסיונות שיכנוע לרדת מזה עלו בתוהו, ולאחר דיון ועצה מן הרב של החתן, הזוג הסכים, איכשהו , לשוט על גבי סירת משוטים בלוויית השושבינים והרבנים וההורים, להתייצב בלב האגם ולנהל שם חופה וקידושין שלא בגדר הנורמה הבני ברקית ירושלמית.

נו, צריך לשמח קצת את השוויגער... גם אם לפעמים גבולות הטעם הטוב לא גרים באיזור.

אלגרה בנימינוב מדברת.

"אדון לוי שלום. כשאני מחליטה, כשאני מגדירה משימה, אזי כל חושי וכשרונותי מופנים להצלחתה. מה נפלא להגשים חלומות טובים, בעיקר שהם קשורים קשר הדוק עם בתי הצדיקה. הגעתי לגן היארועים מצוידת בפנקס ועט, ובדרך מנחיתה הוראות לבעל האולם ועוזריו.

הדרך לאגם מן האולם תהיה עטורת עששיות דולקות. על השביל יימתח שטיח קטיפה כחול, האורות במים יתחלפו בקצב הנגינה, התזמורת תנגן על שפת האגם, הספסלים ירופדו בכריות משי סגולות הסירה תקושט בשושנים וחבצלות, העמודים הדקורטיביים של החופה יקושטו בפרחי ציפור גן עדן, והשבילים ינוקו מכל עלה יבש. קהל המוזמנים יעמוד בחצי גורן ופניו אל הבמה, שם החופה, שם לב החתונה. ואני בהחלט רוצה שאנשים יזכרו את יומה הגדול של בתי וחתנה כיום מיוחד במינו, וכבר למדתי שהתורה משולה למים, אז מה יותר סימבולי לזוג חוזרים בתשובה מאשר לחגוג את יום שמחת ליבם על המים... ואתה יודע מה מחיר מנה? כמה מאות שקלים, בלי עין הרע. ואני מעבירה את רשות הדיבור לבעלי".

ניסים בנימינוב מדבר. "הגעתי לכן הארועים עם אשתי, שלוש שעות לפני החתונה. השמים היו בהירים, השמש סינוורה מן המערב. גן האירועים היה נקי, מבריק, נוצץ, מוסיקת רקע כבר נסקה לה בין השבילים והאגם. על רקע השקיעה והדימדומים, תשוט הפמליה המלכותית לאמצע האגם התכלכל, ושם, על המים, יבואו בברית הנישואין בתי האהובה וחתני היקר. זרחנו מעונג.

המוזמנים החלו לטפטף, ובשעה היעודה, חצי שעה לפני השקיעה ניצבו כ – 600 אורחים על שפת האגם. החתן, הכלה, אנחנו ההורים, ראש הישיבה ועוד רבנים חשובים, עלינו על הסירה, ופנינו אל הבמה שבמרכז האגם. אל תשאל איך למה וכמה... אבל תוך דקות ספורות התקדרו והשחירו השמים, עבים על גבי עבים, וטיפטוף קל ועדין הפך לפתע למטר זלעפות, מבול ממש. המזומנים נמלטו בריצה לאולם, הסירה סבבה 180 מעלות, ועד שהגענו למזח הקטן, היינו רטובים עד לשד עצמותינו, כולל החתן והכלה.

למותר לציין, שהחופה הגרנדיוזית שתוכננה להתקיים על המים, פורקה ונמלטה על נפשה פנימה לתוך האולם, מפני המים העליונים.טלית לבנה נמתחה על גבי ארבעה עמודי עץ פשוטים שניצבו במרכז האולם שלא היה ערוך כראוי לטקס, היוו תחליף דהוי לחלום של אלגרה. אורחים רטובים, חתן וכלה רטובים, חופה לא איי איי וזה מה שנשאר מהחלום של אשתי. ושהיא תספר מה עבר עליה".

אלגרה: "מר לוי, אני מתביישת לספר. אבל חודשיים בכיתי מצער, ועיני היו אדומות ממש. חזרתי, מהחתונה שבורה לחלוטין, הרגשתי שעולמי חרב עלי. פשוט לא יכולתי לבלוע את הגלולה המרה. אני לא רבנית גדולה, גם קטנה אני לא , אבל האכזבה והשיברון שמילאו את ליבי היו גדולים מנשוא. איך יתכן שמכל הטרראם הגדול של התוכנית המדוקדקת שלי עד לרזולוציות הקטנות, לא נשאר שריד ופליט.

"כעבור חצי שנה קיבלתי הזמנה לחתונה מחברה לעבודה, אשה חרדית שקטה וצנועה, אנחנו ידידות של "שלום שלום ומה נשמע". לא יותר. אינני יודעת מה שיכנע אותי להגיע לחתונה. חנינו בלב בני ברק, נכנסו לבנין אפור, שמהווה מוקד של שלושה, או ארבעה אולמות. מיד שהגענו יצאו המוזמנים לחופה, שנערכה... איפה? ברחוב. ממול אנשים יוצאים מן הסופר מרקט עם סלי קניות, חנות נעליים הומה, בני ישיבה צועדים על המדרכה. מכוניות מצפצפות, פקח עיריה רושם רפורט, מה אגיד לך לא האמנתי למראה עיני. והחופה? פשוטה, על המדרכה. והשמחה? הריקודים באולם הרקיעו שחקים. והתפריט. פשוט להפליא. והתזמורת? בינונית למדי. אבל האושר והשמחה האמיתית ניבטו לכולם מן העיניים. ישבתי שם ארבע שעות... ובכיתי... בכיתי כמובן בתפילה להצלחת הזוג הצעיר, ובכיתי גם על עצמי על כך שחשבתי בטיפשותי שחופה על המים היא ארוע מרשים, מדהים, או משמח ולא היא!!! לראשונה בחיי נחשפתי לחתונה צנועה, פשוטה, אבל חמה ותמימה בכל קנה מידה. והמחיר למנה? כמה עשרות שקלים... ויצאנו שבעים ועליזים.

"ועכשיו אגלה לך סוד, גם בתי השניה, חגית, חזרה ברוך השם בתשובה כמה חודשים אחרי אחותה. היא השתדכה לפני שבועיים במזל טוב. אבל הפעם, אני נחרצת, חגית תתחתן על המים, לא יעלה על הדעת שחלומי לא יוגשם. הרגע יצאנו ממשרדו של מנהל האולם, וסגרנו תאריך ותפריט. הא, כן החתונה הקדושה תערך, בבני ברק, מול הסופר מרקט הגדול וחנות הנעליים על המים הקדושים של אגם התורה שממלא פה כל פינה. תאחל לנו אדון לוי מזל טוב". אמרתי מזל טוב.

תפילה

רבונו של עולם

יש כל כך הרבה שיטות איך לדבר איתך ועל מה לדבר איתך, בעיקר בהתבודדות אך לא רק.

בודאי שחשוב להגיד תודה למי שמשפיע עלינו כזה שפע עצום של דברים טובים ונפלאים, ובודאי שצריך להגיד סליחה על כל כך הרבה עבירות ומעשים לא טובים אך היום אני רוצה לשבור את השיגרה ולדבר ישר מהלב, כל מה שבא לי.

להגיד לך שאני אוהב אותך אבא, אהבה אינסופית . ואני יכול לחזור על המשפט הזה מאות ואלפי פעמים וזה אף פעם לא נמאס, זה רק מגביר את החשק להגיד שוב ושוב: אני אוהב אותך,

יש לי אותך יש לי הכל, לא חסר לי כלום ואני לא מפחד מכלום כי בכל מצב אתה תמיד איתי, דואג לי, שומר עלי, אוהב אותי. גם כשלפי השכל זה לא נראה ככה.

זאת כזאת מתנה גדולה ונפלאה שאני יכול לדבר איתך בכל רגע ועל כל דבר ולקבל מזה כוח. ושמחה.

זאת כזאת שמחה גדולה לחיות את החיים האלה איתך.

אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך אבא. הייתי רוצה שכל יהודי יזכה להתקרב אליך כי אם לי קרה הנס הזה, ולעוד רבים כמוני, אין שום סיבה שזה לא יקרה לכל אחד.

רבונו של עולם, שזה לא יגמר לעולם.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי