יש לך אנטי וירוס מעודכן?

   וּבָא... וְהִגִּיד לַכֹּהֵן... כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת... וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים... וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע... וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ... וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר... אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא... וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת... צָרַעַת מַמְאֶרֶת... בַּבַּיִת, טָמֵא הוּא: וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת, אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת, וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת... יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת... וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת, יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו: (ויקרא י"ד ל"ה - מ"ז).

   בפרשת מצורע מודיעה התורה לכל היהודים המתוקים, כולל העיתונאים ומשחררי הסקופים הנפלאים (שלפעמים כתבותיהם נעשות על חשבון דמם של הזולת), שמי שמדבר לשון הרע על יהודי - נענש בעונש רוחני שנקרא "צרעת", וחובה על אדם זה להתנתק ממשפחתו וידידיו - ולהיות "בבידוד והסגר" מחוץ למחנה, עד שישוב בתשובה וירסן את לשונו.

   ומדוע מי שמדבר לשון הרע נענש בעונש זה? כשם שהוא גרם על ידי לשונו הרכלנית - להפריד בן איש לאשתו ואיש וידידו, כאשר עשה כן יעשה לו - וגם הוא נענש ומופרד ממכריו וחבריו, עד שירסן את לשונו וימתן את מילותיו.

   זו המציאות שהייתה בזמן שבית המקדש היה קיים. לצערנו, היום אין לנו בית מקדש, ואחת ההשלכות לכך זה שאין כבר את העונש הרוחני ששמו "צרעת", ומי שמדבר לשון הרע - לא קורה לו דבר.

   לכאורה נראה שזכינו "בבונוס טוב"! שהרי הצרעת הייתה מחלה רוחנית מאוד נוראה, ומי שחלה בה סבל מאוד. הוא היה צריך להשמיד את ביתו המנוגע, לגלח את שערותיו, להיות בבידוד, להתבזות וכו', ומה אנחנו צריכים את כל כאב הראש הזה? אלא שחכמנו מגלים לנו שתי ידיעות מעניינות, ומהם מתברר שזה שאין היום את עונש הצרעת - זה הפסד לאומה!

   ידיעה ראשונה: כאשר היה בעולם את נושא הצרעת, הלשון של כולם הייתה נקייה. לא היה מצב שמרכלים מאחרי הגב, שמגלים סודות, שמחרחרים ריב ומחלוקת, האמון בין האנשים היה על רמה, האחדות הייתה מושלמת, וחיי כולם טבלו בטוב ובנעימים.

   אך בימינו שאין צרעת, אנשים מתירים לעצמם לשרבב את לשונם לכל פינה וללעוס אחד את השני, ולטחון את כבודו באכזריות נוראה. כבר אין פחד ממחלוקת ומריבות, מרכלים על ימין ועל שמאל - וגורמים לבני אדם להתגרש, להסתלק מהעבודה, מקנטרים ומשמיצים אחד את השני ללא גבול, "זכינו" כבר להגיע לפסגה - ויש לנו היום עיתונים וערוצים שיש בהם מדור מיוחד שנקרא "רכילות", זכינו גם שיש כאלו שמתפרנסים "מסקופים" וסיפורי רכילות עסיסיים, וככל שהם כותבים תגלית יותר רכלנית ועסיסית - כך מקדמים אותם יותר בעבודה, וכבר הגיע המצב לידי כך שהתקיים בנו המשפט המטופש "אדם לאדם זאב" - ואיבדנו את האמון בכולם!

   ולמרבה הצער, המציאות הזו פגעה לנו באיכות חינוך הילדים, בשלום בית, בחיי החברה והקהילה, וזה לא פלא שהמצב הכללי שלנו נראה כמו אחרי הפצצה אווירית ותאונה חזיתית.

   אילו היה בימנו את "נגע הצרעת", אנשים היו מאלצים את עצמם להתרסן ולשמור על דיבורם, וכל החֶברה שלנו הייתה נראית אחרת. יותר אוהדת ומכובדת, עם אֵמוּן ואנושיות, והעלייה שלנו בעבודת ה' הייתה יותר גבוהה. האין זה פספוס והחמצה?

   ידיעה שנייה: הצרעת הייתה אחת ההוכחות הכי חזקות לכך שיש בורא לעולם, ושתורת משה - אמת. לא היה צ'אנס לאף אחד לטעון אחרת!

   תאר לך שאתה מרכל על השכן, ופתאום הקיר שלך נהיה חולה, אחרי זה הבגדים, אחרי זה הגוף, בדיוק כמו שכתוב בתורה. אתה הולך לרופאים ויועצים וטבעונים וקשקשנים, נמרח בכל מיני תרופות וסגולות וממצֶה את כל הפתרונות, עושה ניתוחים פלסטיים והשתלת עור וזנב, ולמרות הכל, הנגע לא סר ממך. אתה צועד ברחובות העיר דך ונכלם, מתבייש מכולם, ונחרב עליך העולם. יום רודף יום ומצבך מאוד איום, ואינך מוצא פיתרון למצוקתך.

   יום אחד אתה פוגש איזה חרדי מזוקן ממאה שערים, והוא מגלה לך שמחלתך היא "רוחנית" - וּשְׁמָה "צרעת", ואלוקים כתב בתורה שזה מגיע כעונש למי שמרכל על הזולת ומספר לשון הרע.

   החרדי המזוקן מוסיף ומודיע לך שבתורה כתוב שיש פיתרון למחלתך. ואם תפסיק לדבר לשון הרע ותהרהר בתשובה על העבר ותתוודה על כך, מחלתך תעלם. בלי תרופות ושאר ירקות, וללא שום פעולות נוספות.

   אתה שומע את הדברים הללו ומאמץ את "הפיתרון התורני" - ומפסיק לדבר לשון הרע, וראה זה פלא. הצרעת נעלמת "בדיוק כמו שכתוב בתורה".

   נו, האם יש לך עוד ספק אם יש בורא לעולם? האם אתה עדיין לא בטוח שתורת משה אמת? בזכות הצרעת לא היה צריך לעשות סמינרים ופעילויות לחזרה בתשובה, והאמת הייתה בהירה וברורה לכולם.

   לאור שתי ידיעות אלו, מתברר שהצרעת מועילה מאוד לאנושות. אם כן מדוע בורא עולם לא נותן אותה גם היום?

   משום שאלוקים הוא "אבא רחמן", ואוהב אותנו מאוד ולא חפץ ברעתנו! מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   לצערנו, היום אין לנו בית מקדש. ואם חלילה אדם היה מקבל צרעת, לא היה לו איך להתמודד איתה - והוא היה צריך להישאר בבידוד עד סוף ימיו. ומחמת שבורא עולם אוהב אותנו והוא יודע שלא נוכל להתמודד עם המצב הזה, הוא "הקפיא" את עניין הצרעת עד שיבנה בית המקדש.

   אומנם מבואר בספרים הקדושים, שהגם שבימינו מי שמדבר לשון הרע - גופו לא מצטרע, מכל מקום נשמתו מצטרעת. ועד שהאדם לא יעשה תשובה וישמור את פיו ולשונו, נשמתו נשארת כך.

   האמת היא שגם בזמן שבית המקדש היה קיים - גם אז בורא עולם נהג ברחמים עם הבריות, ואדם שנכשל בלשון הרע לא היה מקבל צרעת באותו רגע, אלא זה היה בא עליו בשלבים.

   בתחילה ביתו היה מקבל צרעת. ובית שחלה במחלת הצרעת, זו הייתה "פרשייה רצינית"! היה צריך לרוקן את תכולתו ולקרוא לכהן, והכהן היה שם את הבית "בבידוד והסגר" שבעה ימים - כדי לדעת האם מחלתו היא "סופנית" או לא. באותו זמן כולם היו צריכים לשמור מרחק מאותו בית, שהרי על פי ההלכה - האוויר של הבית הזה טמא ומטמא, ומי שנכנס אליו צריך לכבס את בגדיו ולטבול.

   והיה אם לאחר שבוע התברר שמחלתו של הבית הולכת ומחמירה והבית כבר "חולה אנוש", היה הרופא הרוחני - הכהן המאבחן, נותן הוראה שהבית מהווה "מפגע ציבורי" ויש לנפצו ולהחריבו, ואת גופת הבית (האבנים והטיח), יש לקבור מחוץ לעיר במקום טמא, רחוק מדרך המלך וממגע יד בני האדם.

   ורק אם עדיין עמד האדם בְּמִרְיוֹ ולא הטיב דרכיו ולא שם רסן למילותיו, הייתה הצרעת נדבקת בבגדיו ובגופו - והוא היה מורחק אל מחוץ למחנה עד שישוב מדרכו הרעה.

   הוא אשר אמרנו. גם בזמן שהיה את עונש הצרעת, גם אז בורא עולם נהג עם הבריות במידת הרחמים, ולא העניש את האדם "בצרעת הגוף" באותו רגע, אלא הוא נתן לו לפני כן הרבה איתותים והזדמנויות להשתנות.

   עד כאן הנושא המרכזי של פרשת "מצורע". נשמע מעניין נכון? "בית חולה", בגד חולה", "בית שבוע בבידוד והסגר", "קבורת אבנים וחול", "אוויר מדבק"... אלו מושגים שלא חלמנו עליהם.

   אלא שישנו פרט אחד תמוה בכל העסק הזה, שדורש ביאור ובירור:

   מדוע התורה מבקשת מהאדם לקבור את האבנים המצורעות מחוץ למחנה? מה זה מעניין אותה היכן ישימו אותם? ועוד יותר תמוה, שעל הפרט השולי הזה חזרה התורה שלושה פעמים, והכריזה שיש להוציא את האבנים המצורעות והעפר הטמא - אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. וכל זאת לָמָה?

   התורה הקדושה רוצה להעביר לנו כאן מסר גדול ויסוד עצום לחיים:

 "טומאה", זה דבר שמחלחל ומשתרש ונתפס ונדבק ונאחז כל כך עמוק, עד כדי כך שאפילו "אבנים" דוממות, כאשר הם באים במגע עם טומאה - הם מושפעות ונטמאות. ולא רק שהאבנים נטמאות, אלא בכוחם עוד להעביר הלאה את הטומאה למי שייגע בהם. ולא רק זה, אלא אפילו אחרי שישברו את הבית וינפצו את האבנים, עדיין הטומאה אחוזה באבנים והיא מוקרנת מהם הלאה, ומשום כך יש להקפיד להוציא את האבנים הללו מחוץ למחנה - למקום טמא - מקום שבני אדם שומרים ממנו מרחק (עיין רש"י י"ד מ').

   ומחמת שמדובר ביסוד גדול בעבודת ה' - ורצתה התורה שנפנים את המסר הזה, לכן היא חזרה על העניין הזה שלושה פעמים. כדי שנשריש את הידיעה הזו בקרבנו, ולא נעז להקל ראש בענייני טומאה.

   לא יאומן! מי חלם שזה עד כדי כך? מי האמין שטומאה זה עניין כל כך עמוק - ובעצם מדובר "בתופעה מדבקת", עד כדי כך שאפילו חפץ שנטמא, הגם שהוא נשבר ונזרק אל מחוץ למחנה, עדיין בכוחו לטמא את מי שנוגע בו?

   הבעיה היא שאנו מאוד גשמיים, ואין לנו את "הרגש" הרוחני הזה להבין שכל בדל של טומאה זו סכנת שמד רוחנית, וצריכים לשמור ממנו מרחק.

   אך מי שזכה לזכך את עצמו ולהתחבר לבוראו, יש לו את הרגש והשכל להבין זאת, וכמו שרואים בסיפור הבא:

   ר' אהרון קוטלר זצ"ל, אחד מעמודי העולם שהיה ליהדות, נמנה על אותם הבודדים שזכו לעבור את השואה הארורה - ולהישאר בחיים. כאחד שכזה, הוא ידע "בדיוק" מה עומק הזוועה הטמונה במילה "שואה".

   מסופר על צדיק זה שלעת זיקנתו נחשף פעם אחת ברחוב "למעשה אסור", מעשה שבורא עולם כתב עליו את המילה "לא". באותו רגע נזדעזע הרב מכך שמראֶה אסור חדר לעיניו, הצער אחז בו והוא נצמד אל קיר הרחוב ופרץ בבכי, ואמר: ריבונו של עולם! את כולם לקחת [בשואה]. למה השארת אותי?

   רבי אהרון קוטלר זכה לפתח את הרגש הרוחני - ולהבין שטומאה זה הרס רוחני רב, עד כדי כך שכאשר הוא ראה מראה אסור "שלא באשמתו", זה גרם לו צער נורא - והוא שאל את נפשו למות.

   משום שהוא ידע "שרְאִייה זה סוג של התחברות", ומי שרואה דבר פגום - זה מחלחל בו ומשפיע עליו, וכמו שנפסק בהלכה שאסור להסתכל על עבודה זרה, שהרי "הסתכלות" זה סוג של התחברות - וזה משפיע על האדם (עיין בחינוך רי"ג).

   לכן גם הורו לנו חכמי הגמרא שלא להביט בפני אדם רשע (מגילה כח.). משום שההבטה מחברת את האדם עם הדבר שעליו הוא מסתכל, וזה גם סוג של "נגיעה בָּטומאה". הוסיפו חכמנו וגילו לנו שהחטאים של הרשע נחקקים במצחו ורוח טומאה שורה עליו, ומי שמסתכל על פניו, אותה הבטה מחברת אותו עם רוח הטומאה שעל הרשע - וגורמת לו "לשכחה" (תורת חיים סנהדרין צ.).

   האמת היא שלא רק "הבטה" על טומאה זו התחברות עם הטומאה, אלא אפילו לדרוך במקום טמא ולנשום שם את האוויר - זה גם משפיע על נפש האדם. כמו שראינו בפרשה שמי שנכנס לבית מצורע, "האוויר" שם משפיע עליו והוא ובגדיו נטמאים, והוא צריך לכבס את בגדיו ולטבול במקווה. מי חלם שזה עד כדי כך?

   מסופר על בבא מאיר שהיה צריך לקבל את פני אביו בשדה התעופה. מי ששמע קצת על קדושתו של בבא מאיר, מבין שעמדה לפניו משימה לא קלה! מצד אחד כיבוד הורים, ומצד שני ביקור במקום מעורב ופרוץ כשדה תעופה.

   מה עשה אותו צדיק? לקח קבוצת תלמידים שתקיף אותו היטב, ועל ידי כך הוא הצליח להינצל מכל מראה ולבוש שאינו צנוע וטהור. בנוסף לזה הרב כיסה את פניו בג'לביה שלבש, וכך צעד בשדה תעופה לקראת אביו.

   לאחר עשרים וחמש שנה פגש אותו אחד מהתלמידים שהקיפו אותו בשדה התעופה, ואמר לרב: הרב זוכר את המעמד המרגש של קבלת פני אביו בשדה התעופה? אַהּ, איזו אווירה של קדושה והתעלות שררה אז, כל פעם שאני נזכר במעמד הזה, אני מתרגש מחדש.

   השיבו בבא מאיר: אל תזכיר לי את המעמד הזה. זה רק מצער אותי! כיוון שעד היום לא הספקתי לתקן את מה שְׁנִפְגַמְתִי אז, שהרי האוויר שזורם במקום שאינו טהור - מחלחל ומשפיע!

   כמובן שזה לא במושגים שלנו, אך הסיפור הזה רק מראה לנו עד כמה רב כוחה של הטומאה, ועד כמה יש להיזהר ממנה, שהרי אפילו "אוויר טמא" - משפיע!

   זו בעצם הסיבה למה שאמרו חז"ל הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (אבות דרבי נתן  פרק ב), והוסיפו חכמנו ואמרו שיש להתרחק אפילו מהדומה לדומה (מס"י פרק י"ד).

   האמת שמדובר בנקודה מאוד רגישה ועדינה, ולא לכולם יש את הזכות להבינה. אך מי שהבין את הנקודה הזו, סימן שנשמתו אצילית וטהורה, ואשרי חלקו.

   מצד שני, זה כנגד זה עשה אלוקים - וגם בקדושה זה אותו דבר. גם היא מחלחלת לכל פינה ומדבקת את כל מה שבא איתה במגע, וכפי שסיפרו "בשבעה" של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שכל פעם שהוא היה חולה, אשתו הייתה פורסת עליו את הגלימה שקיבל מבבא סאלי - והחולי היה נעלם ממנו. עד כדי כך היה בבא סאלי קדוש, שאפילו בגדיו הושפעו מכך. (ושבועיים לפני פטירתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, כאשר הרב חלה - אשתו שוב רצתה לשים עליו את הגלימה, אך הרב מנע זאת ממנה - ואמר: את רוצה שיהא דם בעם ישראל? בבקשה אל תשימי עלי את הגלימה. במילים אחרות, הייתה גזירה קשה על עם ישראל, והרב הסכים להקריב את עצמו למען הכלל ולפדות את הגזירה על ידי מיתתו).

   בהיסטוריה היו סיפורים רבים על חולים שהונחו עליהם בגדי צדיקים, והם ראו ניסים ונפלאות והצליחו לקום ממיטת חוליים. בנביא (מלכים ב', ד' כ"ט) מסופר שכאשר בן השונמית מת, אלישע הנביא נתן את "המקל שלו" לתלמידו גחזי, וביקש ממנו לשים את המטה על פניו של הנער המת - ועל ידי זה הנער יקום!

   כמו כן, גם בקדושה - "האוויר" משפיע! הגמרא מגלה לנו שהאוויר של ארץ ישראל קדוש, ומי שנושם אותו נהיה יותר חכם (ב"ב קנ"ח:)! לכן יש עניין להביט בנרות שבת ובספר תורה, שהרי הבטה על הקדושה - זה סוג של נגיעה בקדושה, וזה משפיע ומקדש את הנפש. כמו כן בזוהר הקדוש כתוב שמי שמסתכל על הצדיק "מתחבר איתו", וזו סגולה גדולה "לזיכרון" (הובא בתורת חיים סנהדרין צ.).

   זה היסוד שרוצה התורה להנחילנו. טומאה, טהרה, אלו דברים מאוד עמוקים וחזקים, אשר בכוחם לחדור גם לחפצים גשמיים ולהתעבר בהם ולהקרין מעוצמתם הלאה, לכל מי שיבוא איתם במגע פיזי או הבטה.

   אין ספק שזה נשמע מעניין ופיקנטי, אך מה זה קשור אלי אני הקטן? מה רוצים ממני עם כל המאמר הזה? מה אני יכול להפיק מכאן לקח לחיים?

   רבים שואלים את השאלה העתיקה "למה"! למה בני התורה כאלה קיצונים? מדוע הם כל כך שמרנים? מפני מה הם לא מוכנים לעגל פינות מידי פעם ולהתגמש בעקרונות? מדוע השקפתם מאוד קפדנית ושמרנית - והם ננעלים עליה בכל הכוח - ובפרט בענייני הקדושה והטהרה?

   היום ראינו שקדושה וטומאה זה נושאים מאוד רגישים ומהותיים, הם נדבקים ומחלחלים אפילו לחפצים דוממים - ובכוחם להשפיע מאוד, ואפילו ההבטה עליהם והאוויר שסובב אותם - משפיעים על האדם ומשנים את מעמדו הרוחני.

   ראינו שהרב הקדוש רבי אהרון קוטלר העדיף למות בשואה, העיקר שלא להיכשל פעם אחת בשמירת עיניים. נו, אם מדובר ברמות כאלו גבוהות וכבירות, כיצד אדם יכול להרשות לעצמו לעגל פינות ולהגמיש עמדות?

   בואו ניקח למשל את נושא הבריאות. בתחום הזה, אף אחד לא לוקח סיכון! כאשר הייתה פרשיית "רמדיה", התברר שהיה חסר איזה ויטמין אחד בפורמולה הזו, ובגין כך נפטרו שישה תינוקות. בסך הכל פרט קטן, אך מחירו היה גדול. פתאום כולם הבינו שצריך להיצמד להוראות "במדויק" - ולא לשנות אותם.

   עלינו לדעת שבענייני קדושה וטהרה, זה בדיוק אותו דבר. אם מזייפים שם בפרט אחד, המחיר הוא מאוד גדול - וההפסד הוא לנצח.

   כולם יודעים את חשיבותו של לוח הבקרה במטוס, ולא מתעלמים מאף נורה אדומה שמהבהבת שם. ואפילו אם רק נורה אחת מאותתת בלוח - ומצד שני כל שאר הנורות שקטות ותקינות, אף אחד לא ייקח סיכון ויעלה על המטוס הזה.

   בעבודת ה' יש להקפיד לא פחות! כל נורה אדומה, כל טומאה הכי קטנה, לא לוקחים סיכון - ולא נכנסים למטוס כזה. ובפרט שלא מדובר בסכנת ריסוק גשמי, אלא בסכנת ריסוק רוחנית ונצחית.

   טיפ לסיום: בעולם המחשבים יש מילה מאוד נוראה, שנקראת "וירוסים". (תִכְנוּת של מידע אלקטרוני זדוני, אשר מוחדר דרך הרשת או המדיה ללא רצונו של האדם, ומטרתו לגרום לאיבוד נתונים - או שינויים - או זליגת מידע).

   אלא שקיימת תופעה מאוד מעניינת. אנשים רבים אינם מתרגשים מהווירוסים הללו - והם לא מוכנים להתאמץ ולהשקיע כל שנה כמאה שקל על תוכנת "אנטי וירוס" מקצועית ומעודכנת. מצד שני יש את אלו שהולכים על כל הקופה ומשקיעים בתוכנות הגנה הכי חזקות והכי מעודכנות. אך כמו תמיד, יש את הבינוניים שמחפפים, אלו שמתקינים איזו תוכנה חינמית - לא משהוא קרבי ומעודכן, ובזה הם מסתפקים.

   מי יכול לגלות מה הנוסחה לקטלוג הזה? מי הם האנשים שמשקיעים בתוכנות טובות, מי הם האנשים שכלל לא משקיעים בתחום, ומי הם האנשים שמשקיעים "חפיף ובערך"?

   הנוסחה פשוטה! (בדרך כלל), ככל שהאדם מייקר את החומר שבמחשב שלו, כך הוא משקיע יותר! משרד הביטחון, צבא, ממשלה, ואפילו אזרח מהשורה, אם הוא יודע שהחומר שבמחשבו יקר מאוד, הוא לא לוקח צ'אנס - ולא מתפשר, ושם את ההגנות הכי חזקות. מצד שני, מי שמחשבו רדוד ומכיל כמה שירים וקשקושים, לא מתרגש. מקסימום אם יהיה וירוס זדוני קטלני, הוא יעשה פורמט ויגרוס את כל התכולה שבמחשב - ויתקין אותו מחדש. ואילו הבינוניים שיש להם חומר חשוב - אך לא מי יודע מה, לוקחים ריזיקה ומסתפקים בהגנה חפיפניקית.

   להבדיל בין הטמא לטהור והלבן לשחור, בעבודת ה' זה ממש כך! מי שיראת השמים שלו יקרה לו מאוד, כמו שראינו אצל הרב קוטלר זצ"ל - שהוא בכה בדמעות של דם על התקלה שהייתה לו, יהודי כזה לא לוקח סיכון!!! הוא לא מעגל פינות ולא מתגמש, ושם את ההגנות הכי חזקות בעבודת ה'.

   ואילו מי שנטוּל יראת שמים ואין לו רגש לענייני טומאה, לא שם שום הגבלות והגנות על עצמו - והוא לא מבין כלל מה רוצה כל המאמר הזה.

   אך מי שממוצע ביראת שמים, הוא מבין את נחיצות הקדושה - אך אינו רואה את הנפילה "כאסון לאומי", אדם כזה משתדל להיות ירא שמים, אך לא איכפת לו מידי פעם לעגל פינות ולזגזג לצד היצר.

   לכן, כאשר יצר הרע מסית את האדם ומבקש ממנו "חד פעמי" לעגל פינה, במילים אחרות - הוא מבקש ממנו לשחרר מעט את ההגנות, ולסגור לכמה דקות את תוכנת האנטי וירוס הרוחנית שלו. ומי טיפש לעשות זאת?

   מי שמבין את המשל הזה, לא יאפשר ליצר להרדים אותו אפילו לכמה דקות, גם לא באופן חד פעמי. שהרי המחיר של החד פעמי עלול להיות גבוה, שהרי האדם בזמן הזה עלול להיחשף "לוירוס רוחני קטלני", אשר ידרדר אותו עד לשאול תחתית - ויקבור את רוחניותו לנצח. ומי טיפש להסתבך עם זה?