(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, תורה לז, ב-ג)

לפי דברי רבי נחמן, האדם מורכב משני חלקים – גוף ונפש, שתמיד קיים ביניהם מתח. הגוף והנפש הם כמו אדם ובהמה, חומר וצורה, חוכמה וסכלות, אור וחושך. כל אחד מהחלקים הללו מנסה לשלוט על השני ולהוביל את האדם לכיוון שלו, וכל אדם חייב להיאבק נגד החומריות שמנסה לגרור אותו מטה.

הרי זה דומה לאדם שרוכב על סוס פרא, שרוצה לדהור ולהשתולל כאוות נפשו בעוד הרוכב מתאמץ לשלוט בו, לרסן אותו ולכוון אותו לדרך הרצויה. כך גם גוף האדם מנסה למשוך את האדם לענייני תאוות, יצרים והנאות, למשוך אותו מהחוכמה ולהשקיע אותו בסכלות ובחושך של שכחת ה'.

למלאך אין קונפליקטים כי הוא כולו רוחני, ומצד שני גם לבהמה השרויה במישור גופני בלבד, אין בעיות. רק אצל האדם, הגופני והרוחני כאחד, יש שניות ומתח בין ארציותו לרוחניותו.

הגוף קיים רק במשך כמה עשרות שנים (תהלים קמד, ד): "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵֽר" ולאחר מכן שב לעפרו, ואילו הנשמה היא נצחית וקיימת לעולם. לכן המצב התקין הוא שהנפש הנצחית היא הצריכה לשלוט על הגוף הזמני.

כתבו חז"ל על מעלת הנשמה (ילקוט שמועני, תהילים, ק"ג, תתנז):

"הקב"ה מלא כל העולם כולו - אף הנשמה מלאה כל הגוף כולו, הקב"ה טהור - אף הנשמה טהורה, הקב"ה יושב בחדרי חדרים - אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים, הקב"ה רואה ואינו נראה - אף הנשמה רואה ואינה נראית, הקב"ה זן את כל העולם כולו - אף הנשמה זנה את כל הגוף. תבוא נשמה שיש בה חמשה דברים הללו ותשבח להקב"ה שיש בו חמשה דברים הללו".

רבי שמחה-בונים מפשיסחה עלה פעם אחת על מיטתו, כדי לנוח מעמל היום, ולפתע חש רצון עז להריח מעט טבק. אולם קופסת הטבק הייתה מונחת על שולחן הספרים בחדר הסמוך. התחיל הצדיק לשקול בדבר: "אם אקום ואלך לחדר השני בשביל קמצוץ טבק – זו תהיה כניעה לתאוות הגוף. אבל אם לא אקום ממיטתי, אולי אין זו אלא עצלות, שהיא מידה מגונה ביותר". ואז עלה רעיון במוחו. הוא קם בזריזות ממיטתו והלך לחדר הסמוך, התקרב אל הקופסה אבל לא נגע בטבק שבה, ושב למיטתו...

הרב שג"ר זצ"ל (הרב שמעון גרשון רוזנברג), מתוך הספר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן - חלק א"

משה רט, אליהו טייב, מתוך הספר "שולחן השבת עם רבי נחמן"