פרשת השבוע ואתחנן
נכתב על ידי אלון, 3/8/2017
ואתחנן. שבת נחמו
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור "(ג, כג)
אף על פי שנאמרה תפילה בעשרה לשונות, קרובה שבכולן – תחינה, שנאמר: "ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' אלוקינו" (מלכים א,ח).
והשבות אל לבבך
אחרי הירידה הגדולה, שיושבים על הקרקע ומתאבלים על חורבן ירושלים ועושים חשבון נפש, באה שבת נחמו שמעודדת אותנו, ונותנת לנו כוחות להתחיל התחלה חדשה, שזאת הנחמה בעצמה. ואיזו התחלה אנחנו רוצים? התחלה עם לב!
"וידעת היום והשבות אל לבבך". לא מספיק לדעת, צריך להוריד אל הלב. לחבר את המוח עם הלב.
יהודי צריך כל הזמן לרצות את הקב"ה. כל הזמן להתגעגע. צריך לאהוב את הדבר הנצחי, לא את הדברים הזמניים. כשאדם רואה שכל התאוות הן רגעיות, הוא שואל את עצמו, מה, אני רודף אחרי זה? אחרי מה אני רץ? צריך לחפש את הפנימיות של הדברים. מה זה פנימיות? פנימיות זה געגועים לה'. געגועים זה העיקר. העיקר שהלב יבער לה'. "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (ד, כט).
רבונו של עולם אני רוצה רק אותך! לא מעניין אותי העולם הזה בכלל! רק אותך אני רוצה! כשאדם ככה רוצה את ה', אז הוא נותן לה' את הלב שלו, את האהבה שלו, את החשק שלו, את הכסופים שלו, את כל הטוב שלו.
כשאדם רודף אחרי התאוות, אז הוא נותן את הלב להסטרא אחרא ח"ו, ואז הוא נשאר ריק, בלי לב, בלי רצון, בלי חשק, אין לו כוח להתפלל, אין לו כוח להתבודד, את החיים שלו הוא נתן להסטרא אחרא ח"ו.
כשאדם רוצה את ה' וקורה שהוא נכשל בעבירה, הוא מיד זועק לה', מתחנן לה', אותך ה' אני רוצה, לא רוצה את העבירה, תסלח לי, תרחם עלי, לא רוצה את הגיהנום הזה, רוצה את הגן עדן שלך! רוצה רק אותך לאהוב! להתאוות רק אליך! שאני אהיה כולי געגועים אליך! כסופים אליך!
הרצון הוא תמיד חופשי, הרצון תמיד בידך, לכן גם כשאתה לא יכול להתגבר על התאווה ועל ההתמכרות שלך, לרצות להתגבר אתה תמיד יכול. שום דבר לא יכול למנוע אותך מלרצות. הרצון זה הדבר היחיד שבו יש לך בחירה חופשית. המעשה הוא לא ביד האדם. הרצון כן. ולפי הרצון שלך, ככה ה' יתברך דן אותך. אם לא תעזוב את הרצון, בודאי תגיע, כי בדרך שאדם רוצה, מוליכים אותו.
להוריד ללב זה לשים את הרצונות במילים, להתפלל. תפילותיו של משה רבינו למען יזכה להיכנס לארץ ישראל מצטרפות לכדי חמש מאותו וחמש עשרה, כמניין "ואתחנן". ולמרות כמיהתו העזה, ותחנוניו הבלתי נלאים, בכל זאת נדחית תפילתו ונסתמים שערי שמים בפני תחנוניו.
אלא שמשה רבינו ע"ה רצה את התפילה, את התחנונים, את הדבקות בה'. ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור, הוא התחנן שימשיך לאמור, ימשיך לדבר, שלא יאבד לרגע את האמונה בהשי"ת שהוא שומע תפילת כל פה ומצפה ומתגעגע בתשוקה עזה לתפילתו ולתחינתו של כל יהודי. "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת" (ד, כט). משם דווקא, מהמקום שאתה נמצא בו ומכל מה שעובר עליך, רק לא לפול למקומות המסוכנים האלה של עצבות, של כעס, של יאוש, של ויתור והרמת ידיים, של האשמה עצמית. ומצאת. גם אם הישועה מתמהמהת, אתה תמצא מזור לנפשך, כי החיפוש והבקשה, הרצון והתשוקה, הכיסופים והערגה, התחנונים הבלתי פוסקים האלה, הם הכוח שמרפא את הנפש, שמשלים את החסרון, שמקרב את האדם לבוראו.
צריך להכניס הרבה לב לתפילות שלנו. "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (ד, כט). אבא שבשמים, תרחם על הילד שלי! תן לו רצון להתפלל! תן לו אהבה ללימוד תורה! תאיר לו את אור האמת! תרחיק אותו מחברים רעים! שיתחבר עם החברים הטובים!
צריך להכניס הרבה לב לחיים שלנו. הרבה אהבה, הרבה עדוד ותמיכה. ילד צריך לשמוע הרבה שבחים. כמובן על הדברים נכונים. צעקות זה יותר לשחרר את הכעס מלבו של ההורה, זה לא באמת לחשוב על טובתו של הילד. זה נכון לא רק לגבי ילדים, זה אתה עם עצמך, ועם אשתך, ועם חברים, ועם שכנים, עם כל אחד. להגיד מילים טובות, להתפעל מהטוב שאתה רואה אצל השני.
צריך להחדיר את האמונה בלב. "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" (ד, לה). אתה ראית! זה לא שמיעה, זה ראיה! זאת התגלות שלא היתה לאף עם בעולם! אז איך אתה יכול עוד להתבלבל ולחשוב שיש כאן עוד משהו חוץ ממני?! אדם חייב להחדיר לו עמוק בלב את ההכרה שאין עוד מלבדו. גם כשהוא מקבל פרנסה או כל הטבה אחרת, הוא מקבל אותה רק ממנו יתברך. צריך להכיר טובה לכל אדם שמיטיב אתנו, אך לזכור את האמת לאמיתה , שהכל ה' נותן לנו. אי אפשר לחיות בלי אמונה. כי כל כך קשה להבין מה שקורה אתנו בעולם הזה, כל כך קשה להבין משהו בחשבונות של הקב"ה, שבלי אמונה נופלים מהר לקושיות, לטענות, לכעסים. אדם יש לו הסתכלות לא נכונה ואז זה גורם לו שהוא כועס על ה'. "איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו". מה, על ה' אני כועס? לא, אני כועס עליו, על השני, על השלישי, אבל זה בכלל לא הם, זה הכל ה', אתה חושב שאתה כועס עליהם אבל אתה כועס על ה', כי ה' מנהל פה את העולם.
אדם כל הזמן מתלונן, כואב לי פה וכואב לי שם, וחסר לי זה ואין לי זה. מי אמר שצריך להיות לך זה? אולי נבראת ככה שבכלל זה לא יהיה לך? יש אנשים שהם חושבים שהם צריכים ללכת למקום מסויים, להתקבל למקום מסויים, והם לא צריכים ללכת לשם, הם צריכים להיות דווקא כאן, במקום הזה, ולא שם. אבל הם רוצים ללכת דווקא לשם, למקום שלא מקבלים אותם. מי אמר שזה הנכון? תבקש מה', תמלמל, כל הזמן תמלמל, לתפילה קצרה יכול להיות כוח עצום, אם כל הזמן תמלמל, ה' כבר יראה לך מה נכון בשבילך. הוא יוביל אותך למקום שלך.
אדם צריך כל הזמן להגדיל את דעתו שאין שום דבר חוץ מה'. אם האדם יזכור 24 שעות ביממה שאין עוד מלבדו, אז נגמרו היסורים שלו. צריך להבין את זה במוח אך אם לא הורדת את זה ללב אז יש לזה מעט מאד ערך. אם זה רק תאוריה זה גם נפלא אך זה לא כמו שזה יורד אל הלב.
התפקיד של האדם בעולם הזה הוא להרבות בתפילה, זאת אומרת להיות מחובר עם ה' יתברך עשרים וארבע שעות ביממה, ועל כל צעד ושעל להודות לבורא, ולהתפלל ולבקש את עזרתו. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום " (ד,ד). רק זה נקרא חיים. כזוכים להיות דבוקים בה'.
כל העבודה של האדם בעולם הזה, זה לברוח ממחשבה רעה למחשבה טובה, נופלים, מתחילים עוד פעם. "לרגעים תבחננו". כל התשובה היא לחשוב מחשבות טובות. לחשוב על ה', על הבן זוג, על הילדים, על ההורים, על השכנים, איך אני יכול לשמח את כולם, איך אני יכול לעשות נחת רוח לה'. כל פעם שהופכים מחשבה רעה למחשבה טובה, כל פעם שמצליחים לנתק את עצמנו ממחשבה רעה, מושכים אלינו שפע. בקדושה, האדם רוצה שיהיה לכולם טוב ולא יחסר לאף אחד שום דבר. אבל מחוץ לקדושה. כל אחד רוצה רק לעצמו, את ההצלחה ואת ההנאה. נחמו נחמו עמי זה לא רק תתנחמו, זה נחמו אחד את השני. אתם באמת אוהבים אותי? אז קודם כל אני רוצה מכם שתאהבו את החברים שלכם. בוא נראה אותכם בנסיונות הפשוטים, לפני שאתם מגיעים למדרגות. אתה רוצה השגות? אתה צריך כלי בשביל להשיג השגות. מה זה הכלים? הכלים זה הלב. אתה צריך לב. ואת זה אתה לא יכול לקבל לבד, רק עם החברים שלך.
הדלק של הנשמה זה מילה טובה של הערכה, של עידוד, של הכרת הטוב. צריך להתחנן לפני ה' שנזכה להגיד הרבה מילים טובות. כי מי שנמנע מלתדלק את הזולת, מונע ממנו את שמחה, מונע ממנו חיים.
את הלב שלכם אני רוצה, את הפנימיות, את החמימות לדבר מצוה, את השמחה של מצוה, התרגלתם לחושך, אתם כבר לא מבקשים את האור.
כשישבח את הבורא, ישבח עם כל הלב, כשמבקש איזה בקשב, יבקש אותה עם כל הלב. זהו שכתב השולחן ערוך (סימן צח). "ויחשוב כאילו שכינה כנגדו" , היינו ידמיין לעצמו בצורה חיה איך שהשכינה כנגדו והיא שומעת לכל תפילותיו בקשותיו ודבוריו , אז יוכל לבו להיסחף ולהתעורר למלות התפילה.
הלב שלנו רדום. המרחק בין המוח ללב עצום. "בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני"(ישעיהו כט, יג).
למה לחכות שיבואו צרות ח"ו, ואו אז נפתח הלב, אז כבר מוצאים זמן לשוחח עם ה', לפתע כל העסקים האחרים מתגמדים, נזכרים שיש אבא אוהב, אבא שיכול לעזור, והדמעות כבר פרצות להן, והלב נפתח.
הסוף צריך להיות אהבה. כל מה עושים, לומדים, מתפללים מקיימים מצוות, עושים חסדים הכל כדי שבסוף נרגיש שאנחנו אוהבים את ה', שהוא כל החיים שלנו, שאין לנו חיים בלעדיו. אם זה לא יורד מהמוח אל הלב, אז העיקר חסר. ואיך מורידים אל הלב? עם דברים קטנים.
בתוך כל הצרות, והקשיים, והבלבולים, בתוך כל הניסיונות של החיים, אדם יכול עם איזו מחשבה אחת טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה כעס שהוא מנסה לבטל אותו, אם איזו מילה טובה בבית, הוא יכול להגיע לאיזו התרוממות נפש.
פעם דיבר רבי נתן על לבו הבוער של אברהם אבינו שזכה לעבוד את בוראו במסירות נפש יומם ולילה, והשליך נפשו מנגד לפרסם את האמונה הקדושה בעולם. תוך כדי השיחה נאנח אחד התלמידים ואמר: "אוי, איך משיגים היום לב כזה"! ענה לו רבי נתן: "גם אתה יש לך לב כזה, אלא שאין אתה מלבב אותו"!!! (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן תל). צריך לעורר את הלב. כי אם לא, מן השמים יעזרו לאדם לעורר אותו ואז זה כבר יכול להיות הרבה פחות נעים. כמו בסיפור הבא:
אלה ברכב ואלא בסוסים
נולדתי למשפחה חילונית במושב קטן בצפון הארץ, כשלושה קילומטרים מרכס הרי הכרמל. כל נושא היהדות והדת מעולם לא תפס אצלי מקום רב. יהדות, מבחינתי, הייתה רימון בראש השנה ומצות בפסח. בבעלות משפחתנו חוות סוסים שאבי רכש וגידל, ובעוד חבריי למושב רכבו על אופניים, אני תמיד הופעתי בחברת סוסי פוני. לאחר מכן, כשגדלתי מעט, עברתי לרכיבה על סוסים גדולים יותר עד שקיבלתי סוסה צעירה וגבוהה במיוחד, שממנה כמעט ולא ירדתי, ומטעמים לא נהירים קראנו את שמה "גלוריה".
במושב שבו אני גר, מתגוררים גם אחותה של אמי ובעלה. יגאל בנם, נולד כשלושה חודשיים אחריי, ומטבע הדברים היינו חברים טובים ביותר, היינו דומים באופיינו, בתכונותינו, ואפילו במראה. פרט להבדל אחד: אני חיבבתי סוסים: יגאל – טרקטורונים.
מגיל קטן החזקנו בויכוח קטנוני שלא נגמר , האם הסוס הוא בעל יתרון גדול יותר בשטח או הטרקטורון.
וביום שישי אחד לוהט של אמצע הקיץ, בשובנו מטיול תחרותי שבו התאמצנו במיוחד להוכיח את יכולות הכלים שברשותנו, רכבנו לאטנו תוך גלגול שיחה עליזה, ושוב העליתי את הוויכוח הישן שלנו מה עדיף על מה, סוס או טרקטורון, ויגאל הציע: "בוא נסגור דיל, נשאל את הבן אדם הראשון שאנחנו רואים, והוא יחליט אחת ולתמיד מה יותר טוב".
"סגרנו", השבתי בחיוך מרוצה, והמשכנו ברכיבה איטית תוך החלפת בדיחות ועקיצות קלאסיות שהתרגלנו אליהן.
ראינו כמה מאות מטרים לפנינו אדם דתי עם כובע שחור וז'קט ארוך, מלווה בכמה זאטוטים קטנים שבאו מן הסתם לטיול בהרי הכרמל.
"הנה בן אדם!" צעק יגאל בהתרגשות, כביכול נחת זה עתה מהמאדים. "עזוב , הוא נראה איזה רב", נרתעתי.
"רב או לא רב – הוא בן אדם וסגרנו דיל!" צעק יגאל, תוך שהוא מרעיש עם דוושת הגז פעמיים, קרצנו אחד לשני, ופצחנו בדהירה מטורפת לכיוונו. עצרנו לידו בחריקת צמיגים ופרסות, ובעוד ילדיו פוערים את פיהם לרווחה למראה הסוסה הגבוהה והטרקטורון הענק שנחתו ממש לידם, ניגש אליו יגאל והושיט לו יד. "שלום, כבוד הרב, יש לנו שאלה: "מה יותר טוב – סוס או טרקטורון?" למרבה הפתעתי, חייך הרב לבוש השחורים בנעימות והשיב בלי להסס אפילו: "ודאי שסוס!" זקפתי את אזניי בהתעניינות, ומזווית עיניי ראיתי את אפו של יגאל מתעקם מעט. "למה?" שאלנו שנינו במקהלה, והרב, שהתברר ששמו ראובן, הסביר: "סוס נברא על ידי הקדוש ברוך הוא. הטרקטורון הרי הוא יצירה של בני אדם, לכן פשוט וברור שסוס טוב יותר".
ובטרם הספקנו לעכל את תשובתו הוסיף: "אנחנו צריכים רק להבין בשביל מה הקדוש ברוך הוא ברא את הסוסים." הרב ראובן לחץ את ידינו ואיחל לנו שבת שלום.
בדרך לביתנו לא שוחחנו בצעקות כרגיל, אלא רכבנו בשתיקה. איני יודע מה חשב יגאל, אבל אני לא הפסקתי לחשוב על הדברים ששמענו. ידעתי שיש "קדוש ברוך הוא" ושהוא ברא את העולם, אבל למה? למה הוא ברא? מעולם לא חשבתי על זה ושאלה זו ניקרה במוחי באותם רגעים. ביום שישי בלילה ישבתי עם המשפחה והצבתי את השאלה, אבל איש לא התייחס ברצינות.
ורק אחותי פלטה בלעג: "רק דיברת דקה עם איזה דוס, כבר סובב לך ת'מוח..." העניין נשכח מזיכרוני. מפעם לפעם צפה לה השאלה בראשי, אך לא מצאתי די זמן וגם לא מקום שבו אוכל לתת לעצמי מענה.
היה זה יום מיוחד מבחינתי, רכבתי לפינה שלי ושל יגאל, מן מישור סלע קטן על הצלע המזרחי של ההר, עד מהרה הרחתי ריח של אש וראיתי להבות מיתמרות על ראשי ההרים.
התרגלתי לזה שמדי פעם יש שריפות קטנות, וכבר לקחתי את הסלולארי לדווח, אך עוד לפני שהספקתי, ראיתי מלמעלה ניידות כיבוי רבות שועטות ממוקד למוקד, ומספק מסוקי משטרה ותקשורת סבבו מעליי. הבחנתי שמימיני במעלה הר, כמאתיים מטר ממני, האש יקדה. התקדמתי עוד וראיתי כי גם למרגלות ההר בוערים עצים רבים. התחלתי להבין שזו שריפה גדולה יותר ממה שאני מכיר. לא חלמתי באיזו סכנה אני נמצא. המשכתי להקיף את ההר על צלעו לכיוון דרום מערב. ואז התחלתי להרגיש גלי חום שעולים אליי מתחתית ההר. סוסתי החלה להתנשף ולהזיע, הגעתי כמאה מטרים לפני המצפה, וראיתי שהאש ממעלה ההר קרבה אליי יותר ויותר, ועדיין הייתי סבור כי הדרך מאחוריי אינה בסכנה. כחמישים מטרים לפני המצפה הבנתי שאין יותר לאן להתקדם, הוצאתי את הסלולארי מכיסי וחייגתי ליגאל. "יגאל, אני ליד המצפה, לא נשאר כלום, הכל בוער", בישרתי לו בקול נכאים. "השתגעת?!" צרח לי יגאל בקול שכמעט החריש את אזניי, "תברח משם!!! זה מסוכן, הכל מסביבך בוער!" "בסדר, אני חוזר", אך הדרך באמצעותה הגעתי נחסמה לחלוטין. מצאתי עצמי מוקף בלהבות אימתניות שמתקרבות אליי במהירות מסחררת. התבוננתי למרגלות ההר וראיתי שגם משם אני מוקף באש שעולה אליי במהירות. הסתובבתי על מקומי במהירות והחלתי בדהירה מהירה חזרה לכיוון המצפה. לאחר כמאה מטרים עצרתי, ותחושה מבשרת רעות החלה עולה ממעמקי בטני. הייתי כמו עכבר במלכודת, מוקף כולי בלהבות.
נתקפתי חרדה. הסלולארי עדיין היה בידי ושמתי לב שיגאל עוד לא ניתק. "יגאל, אני לכוד! יגאל, תקרא לעזרה!" צרחתי.
"תצא משם! תברח! אתה תמות!!!" צעק לי יגאל חזרה בפאניקה. עשן סמיך העכיר את האוויר וגרם לי לשיעול ולצריבה נוראה בקנה. דהרנו כמאתיים מטר לכיוון מזרח, ושוב היא עצרה, מתנשמת ומתנשפת למראה הלהבות על השביל. מימיני, משמאלי, מאחוריי ומלפניי להבות ענק, והן התקדמו היישר אליי. אט אט חדרה אליי ההבנה, שמכאן אני לא אצא חי..
והאש הולכת ומתקרבת בצעדים מבעיתים, אני יושב על האוכף בייאוש ומשפשף את עיניי השורפות מהעשן הסמיך, ולא מצליח לחשוב. ואז, צץ בדמיוני אותו הרב ראובן: "אנחנו צריכים רק להבין בשביל מה הקדוש ברוך הוא ברא את הסוסים..." מילותיו צפו מולי בבהירות לא מובנת. "בשביל מה הקדוש ברוך הוא ברא את הסוסים..." הדהו מילותיו באלפי קולות, והשתלבו ברעש הפצפוץ וקריסת העצים מסביב.
חלקי עצים בוערים התעופפו ממש מעליי, והשיחים הסמוכים אליי החלו להידלק בזה אחר זה.
גלוריה כבר הפסיקה כמעט לנוע, ונחיריה השמיעו קולות צורמים. הבנתי שאלו הדקות האחרונות של חיי, וניסיתי לחשוב מה עליי לעשות בהן, אך לא הצלחתי לחשוב על דבר מלבד מילותיו של הרב ראובן, שהדהדו באזניי ללא הפסקה. "בשביל מה הקדוש ברוך הוא ברא את הסוסים... בשביל מה הקדוש ברוך הוא ברא את הסוסים..."
פקחתי את עיניי באיטיות, הרמתי את ראשי אל על, ולפתע שאגתי בקול לא לי: "אלוקים, אני מבטיח לך שאם תציל אותי מהגיהנום הזה אני אלמד בשביל מה בראת את הסוסים! אני אלמד בשביל מה בראת אותי! בשביל מה בראת את העולם!!!" לא ראיתי דבר. הלהבות הקיפו אותי והרגשתי שעור פניי נצרב. התחלתי לבכות כמו ילד קטן. מאי שם שמעתי קול צרחות נוראות. ידעתי שאלה הם בני אדם שצורחים, ולא היה לי מושג כמה הם ואיזה אסון נורא מתגלם מאחורי הצרחות הללו. יישרתי את עקביי, ובצעד נואש הכיתי בכל כוחי בבטן הסוסה שוב ושוב. היא התנערה פעם נוספת, וללא כל התראה פצחה בריצה מיואשת אל המדרון. דהירתה הייתה כה מופרעת, עד שחשתי שאני עומד לעוף בכל רגע מגבה. נאחזתי בה בארבעת גפיי בכוח רב, תוך שאני חוטף חבטות בפניי מצווארה הקשוח.
בשלב כל שהוא היא זינקה לגובה רב מאד. שאוכל להעיד נאמנה שאף בתור רוכב ותיק מעודי לא ראיתי זינוק כזה, עצמתי את עיניי בכוח ועצרתי את נישמתי בבעתה. זה לא היה זינוק, זו הייתה קפיצת התאבדות. לא היה לי ספק שאלו הן השניות האחרונות של חיי.
לאחר מספר רגעים שנדמו כנצח היא נחתה על הקרקע, ולולי אחיזתי הקשוחה בצווארה ללא ספק הייתי מתעופף מגבה לאי שם. אך היא נחתה על רגליה והחלה לדהור מזרחה במורד ההר. איני יודע עדיין לאן ואיך, אך לפתע שמתי לב לעובדה, כי כבר איני חש את החום האדיר, ואוויר צלול יותר ממלא את ריאותיי. הרפיתי מעט את ידיי ופקחתי את עיניי השורפות, באיטיות. לשמחתי לא היה גבול כשגיליתי שאנו סמוכים לכביש אספלט, רחוקים למדי משטח האש. עד מהרה זיהיתי את הכביש, וסוסתי עצרה תוך התנשפות קולנית, וכעבור רגע קל עשתה את מה שלא עשתה מעולם – קיפלה את רגליה ונשכבה על צדה במרכז הכביש. סוס לעולם אינו נשכב, ולבי אמר לי שהיא הצילה את חיי במחיר חייה. ירדתי ממנה באיטיות, ובמאמץ כביר התחלתי לצעוד לכיוון האורות. עור פניי צרב בחזקה וכאב חד מילא את ראותיי. בכוחותיי האחרונים צעדתי עד כחמישים מטר לפניהם, אך כוחותיי לא עמדו לי עוד, התיישבתי על הכביש באפיסת כוחות. התעוררתי מקולות ומאורות שהקיפו אותי, פקחתי את עיניי וזיהיתי שאני בניידת טיפול נמרץ. "תראה, לא נשמת אוויר טהור זמן ממושך, אך נראה כי ריאותיך לא נפגעו. נכווית בצורה קלה בידיך ובפניך, ואתה זקוק לאוויר טהור, ברמת העיקרון מצבך מצוין, האם תרצה להתפנות לבית חולים?" "לא תודה", השבתי וקמתי באיטיות מהאלוקנה. אחרי שחתמתי לו על סירובי, ניגשתי לשוטר שישב בניידת וביקשתי לבצע שיחת טלפון. חייגתי ליגאל, ובקול שקט ויבש אמרתי לו: "זה אורן, אני בכביש הגישה אחרי הגשר ליד רכבי החירום, בוא לאסוף אותי". "אורן!!!" צרח יגאל בקול שכמעט החריש אותי כליל. "אתה חי???" יגאל הגיח עם הטרקטורון שלו תוך דקות, ולאחר חיבוק עוצמתי שרק יגאל יודע לתת, עלינו עליו והתכוונו לנסוע ליישוב. ואז הוא אומר לי: "תראה..."
כל הדרך הרגשתי שרק ההבטחה שלי הצילה אותי.
לפתע גיליתי שיש עוד הרבה שאלות שאין לי עליהן תשובה. מי זה הקדוש ברוך הוא בדיוק? מה הוא רוצה מבני אדם? למה הוא ברא אותם? למה רק הרב ראובן ידע לשאול את זה? לא ידעתי מה להשיב לעצמי, וכך, מבולבל ותוהה, נפלתי לזרועות הוריי ולמבול סוער של חיבוקים ונשיקות.
לפתע החלו לזרום הידיעות של האסון הנורא בו קיפדו את חייהם 37 צוערים של שירות בתי הסוהר שנסעו באוטובוס במטרה לפנות את אסירי כלא דמון ונלכדו באש התופת. רק אז הבנתי את פשר הצרחות הנוראות ששמעתי. התחלתי לבכות בכי נורא בעוד בני משפחתי מנסים להרגיע אותי.
כשעה מאוחר יותר בעודני מדבר הגיע רכב הגורר קרון סוסים. גלוריה יצאה מהקרון, חבושה כולה. מישהו טיפל בה כמו שצריך. היא הגיעה עד אליי ואז ירדה על ברכיה למנוחה. אני המשכתי לדבר עם משפחתי.
על בני ברק שמעתי מספר פעמים, אך מעולם לא יצא לי לעבור אף בסמיכות אליה. וכך, למחרת עם שחר, התעתי את הטויוטה החבוטה שלנו ושמתי את פעמיי אל עיר התורה, שכולה אנשים עם כובעים שחורים.
הגעתי לשם. לא הכרתי איש. לפתע עצר לידי אדם, לבוש בדיוק כמו הרב ראובן, אבל הרבה יותר מבוגר ממנו. פניו היו מעוטרות בזקן לבן וארוך, והוא רק שאל בחביבות: "ידידי, האם אתה זקוק לעזרה?" פתחתי בשטף שאלות ללא כל מעצור. הזקן הביט בי בחביבות וחייך אותו חיוך נעים. "אכן כפי ששיערתי, אתה זקוק לעזרה", אמר הזקן ושלף פנקס דהוי מכיסוי. "תרשום לעצמך את מספר הטלפון הזה, שם תוכל לקבל תשובות לכל השאלות ששאלת". הזקן רשם מספר כלשהו על אחד הדפים, תלש אותו ונתן לי. הוא חייך לשלום והמשיך בדרכו. העפתי מבט על פיסת הנייר. "ערכים" היה רשום שם. נכנסתי אל רכבי, חיברתי את המכשיר הישן לדיבורית וטלפנתי. חיי השתנו. התחלתי לשמור מצוות, וללמוד עוד ועוד על היהדות, ומאז תמיד אני שמח ומאושר. היום עם כל מצווה שאני לומד ומקיים – גדל גם האושר שלי, והיום אני מרגיש שלבי נמשך אל האור הגדול הזה, אל התורה ואל הקדושה. כשחייגתי לראשונה לא חשבתי לשנות משה באורח חיי, באתי לברר רק לשם מה נבראו הסוסים, אבל כפי שאמר לי הרב שהצמידו לי: "חיפשת אתונות ומצאת מלוכה".
היום ברוך השם אני חוזר בתשובה, חובש כיפה שחורה כמו של הרב ראובן, נשוי ואב לשניים, לומד בכולל. לפני שבוע סיפרתי לרב מפורסם, על הוויכוח שלי עם יגאל והוא אמר לי שבאמת זה לא העיקר, והוסיף שזהו פסוק מפורש בתהילים: "אלה ברכב ואלה בסוסים – ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר!"
תפילה
רבונו של עולם
תן לי רצונות חזקים לקדושה. שאני לא ארצה שום דבר שהוא מחוץ לקדושה. שאני ארצה להוסיף עוד קדושה ועוד קדושה כל יום מימי חיי. כשאומרים על מישהו שהוא לא מכיר את העולם הזה, שהוא פרוש מכל תאוות העולם הזה וכל כולו דבוק בך אבא, דבוק בתורה הקדושה, דבוק בתפילה, אני מקבל אז כאלה רצונות אליך, אני כל כך רוצה להיות כמוהו.
כשאומרים על מישהו שהוא צדיק נסתר, שהוא מלאך, אני מרגיש אז שזה הדבר המושלם, שזה העונג הכי גדול בחיים כי באמת באמת, התענוג הכי גדול בחיים זה כשדבוקים בך.
תעזור לי אבא לקדש את העיניים ולא לראות שום דבר שלא נחוץ לראות אותו, כדי להישאר כמה שיותר דבוק בך.
תעזור לי לקדש את הפה, גם בדבור וגם באכילה, אוי, כמה אני רוצה פה קדוש אבאל'ה, פה שרק דבורים קדושים יוצאים ממנו.
רבונו של עולם, לפעמים זה נראה לי כל כך רחוק, כל כך לא שייך אלי, המושג הזה איש קדוש. אך כשאני זוכה לטעום קצת מהקדושה, אני רוצה עוד ועוד, אני מבין אז שזה הטעם של החיים, שזה פסגת העונג, שזה להיות דבוק בך כמה שיותר. רבונו של עולם, רוצה להיות איש קדוש.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
