בס"ד                                                      ערש"ק                                                                 ו' בתמוז  ה'תשע"ז

                                   ליקוטי אור - בפרשה - חוקת

  " זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין

   בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל   "(יט, ב)

איתא בספר החינוך (מצווה שצז): שנצטוו ישראל לשרוף פרה אדומה כדי שיהיה אפרהּ מוכן למי שיצטרך אליה, ומטהרת

מטומאת מת, וכן צריך שתהיה בת ארבע שנים או בת שלש, ואם הייתה זקנה, כשרה (אלא שאין ממתינין לה, שמא תשחיר

ותפסל). ועוד שתהא תמימה באדמימות ואסור שיהיו בה שתי שערות שחורות ושלא יעלה עליה עול, רצה לומר ואפילו

אם הניח עליה אדם את בגדו, פסולה. אולם הקושי העיקרי בהבנה של מצווה זאת הוא שהטהורים העוסקים בה מעת

שריפתה ואילך, זולת המזה והמקדש, היו נטמאים! ועל זה אמר החכם באדם, שלמה המלך ע"ה: "אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה

מִמֶּנִּי" (קהלת ז:).

והנה, בעת שריפת הפרה היו משליכים ג' מינים: עץ ארז, אזוב (מין צמח שנמצא בתבלין הזעתר) וּשְׁנִי תולעת (שני גוון של

אדום), ופירש רש"י הטעם: ארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את

עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו. ואחר מכן, לוקחים את עפר שריפת החטאת ונותנים אותו לכלי, אשר בו היו כבר מים

חיים ומערבבים אותם, ואלו נקראים 'מֵי נִדָּה', שאותם היו מזים על הטמאים ביום השלישי וביום השביעי, בעבור לטה

רם. ויש לדקדק ולהבין, למה נצרכו ג' מינים הנ"ל לעניין אפר פרה אדומה, שהרי אלו שייכים יותר למצורע ולנגע הבית,

ומכאן גם ננסה להבין את דברי רש"י ז"ל: שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כנ"ל, שהרי לכאורה לא מובן הקשר של

חטא הגאווה לטהרת האדם על ידי מצוות אפר פרה אדומה, כאמור.

ולהבין זאת, נקדים את אשר פירש רש"י: 'זאת חֻקַּת התורה' לפי שהשטן ואומות העולם מונין (מקניטים) את ישראל

לומר: מה המצווה הזאת? ומה טעם יש בהּ? לפיכך, כתב בה חוקה - גזרה היא מִלפָנַי ואין לך רשות להרהר אחריה.

דהיינו, למרות שטעמהּ של מצווה פרה אדומה אינו מובן בשכל, כמו שכתבנו למעלה, על ישראל לקיימהּ כי היא גזירתו

של המלך יחידו של עולם, ואף אם השטן שהוא היצר הרע ואומות העולם התעוררו להתריס כנגדם ולהחליש אותם על

ידי אונאת דברים, היינו ירצו להכניס בישראל ספק בקיום המצווה, עקב שהיא חסרת טעם מבחינתם כנ"ל, על כן אמרו

להם שזה רצון מלכנו, ואין לנו רשות לעבור עליו, וכפי שתרגם אונקלוס: 'דָּא גְּזֵרַת אוֹרַיְתָא', היינו גזירת התורה.

וכבר הקשו המפרשים להבין את הטעם שרש"י הקדוש פירש לנו דייקא כאן, היינו במצוות פרה אדומה 'שהשטן ואומות

העולם מונין את ישראל', שהרי יש עוד מצוות שהם בחינת חוקים שטעמם אינם מובנים, כמו כלאים, שעיר המשתלח,

כמובא במדרש רבה (י"ט, ה), ע"ש. ועל כן, מכאן נראה שיש לחקור ולהתבונן מהו המחנה המשותף שמחבר וגורם לשטן

וגם לאומות העולם להתעורר ולקנטר על ישראל, דווקא במצווה זאת יותר מאשר באחרות, כמו שכתבנו.

ולשם כך, נביא בהקדם את המובא בשולחן ערוך (מג"א או"ח סימן תק"פ, ס"ק ט) בדיבור המתחיל: כתב התניא: ביום השישי

פ' חקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת ולא קבעו אותו בימי החדש,

מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה וכו'. ויותר מפורש בספר "שיבולי הלקט"

(סימן רס"ג): וגם מן הרבנים שהיו שמעו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם: 'דָּא גְּזֵרַת

אוֹרַיְתָא'. ופירושו: ביום ו', זאת חוקת התורה, היא הגזירה... תהא אפרה עלינו לכפרה כעולה על מוקדהּ, עכת"ד.

נמצא, שיום הפרשה היינו יום השישי לסדר פרשת 'זאת חוקת התורה' הוא הגורם לגזירה. והדברים צריכים ביאור.   

ובעזר יוצרי הוחיל לומר את אשר על לבי, ויזכני מלכי שלא תצא תקלה תחת ידי. ולעניות דעתי נראה לומר, בסייעתא

דשמיא, כי כוונת הדברים שיום השישי של פרשת חוקת גורם גזירה ולא יום החודש, בא לרמוז לנו על יום השישי של

מעשה בראשית. היינו, שביום זה בו ביום חטא האדם הראשון מעטיו (בעצתו) של נחש ובכך הטיל זוהמה באדם וחוה,

ועל ידי כך גרם מיתה לעולם, ותקנתו מטומאת מת היא טהרתו על ידי על ידי אפר פרה אדומה, כמו שכתבנו לעיל.

ואפשר שלזה פירש רש"י 'גזרה היא מלפני', ולכאורה המילה 'לפני' יתרה שהרי היה לו לומר גזרה היא ואין לך רש

ות להרהר עליה. אלא שכבר אז, היינו ביום השישי שחטא האדם והביא מיתה לעולם, נגזרה זאת חוקת התורה כנ"ל,

כלומר שכנגד אותה טומאה הֶראֵיתָ התורה שיש כפרה וטהרה לאדם, בבחינת הקדמת תרופה למכה. ולפיכך, 'אין

לנו רשות להרהר אחריה', היינו אסור לנו לתת לשטן שהוא בחינת הנחש, שום פתח להכניס בישראל ספק במעלה

הרמה של מצווה זאת, ובוודאי שלא גם לאחר קיומה, כי בה תלויה טהרתנו מאבי אבות הטומאה כנ"ל.

ועוד אפשר לבאר בעניין, כי יום השישי לפרשה גורם גזירה כנ"ל, שהוא בבחינה יום השישי של מעשה בראשית כנ"ל,

רומז גם על יום השישי בסיוון, שהוא יום מתן תורתנו הקדושה במעמד הר סיני (עיין רש"י שבת פח). ובאותה העת פסקה

זוהמת הנחש, היינו התבטלה גזירת המיתה על ישראל, כמו שכתוב (שמות לב, ט"ז): "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" ודרשו חז"ל

(שמו"ר מא, ז): אל תקרי חָרוּת אלא חֵרוּת, לפי שבמתן תורה נעשו ישראל חירות על הלוחות - חירות ממלאך המוות,

היינו הס"מ לא שלט בהם לאחר קבלת התורה. וזה שאמרו חז"ל (ב"ב, ט"ז): הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות.

אבל מכיוון שחטאו בעגל על ידי מעשה שטן כנודע, חזרה להם זוהמת הנחש כנ"ל. ולכן כפרתם וטהרתם על ידי פרה

אדומה, כמו שדרשו חז"ל (מד"ר יט, ח): אמר הקדוש ברוך הוא: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. נמצא, שזאת חוקת

התורה, היינו מצות פרה אדומה יש לה בחינה של תורה, דהיינו שיכולה לטהר את האדם ולגרום לו לצאת מהטומאה

ולעלות חזרה במעלות הקדושה.

ועתה, מובן מהו הגורם שמחבר בין השטן ואומות העולם, להקניט את ישראל באונאת דברים כנ"ל, היינו השטן, כי

מבין שעל ידי התורה ובכללה מצוות פרה אדומה, אנחנו מחלישים את כוחו ואף מבטלים זוהמת הנחש שהוא מִימִינו.

ואילו אומות העולם מקנאים ושונאים את ישראל, כמאמר חז"ל: 'הלכה היא - בידוע שעשיו שונא ליעקב' (ע' רש"י ברא

שית לג, ד:), ודייקו רבותינו שהלכה היא מסיני, מסיני דייקא כי מאז שבחר בנו השם יתברך מכל העמים להיות לו לעם

סגולה, ונתן לנו את תורתו בהר סיני, ירדה שנאה לאומות העולם (שבת פט:).  

והנה ידוע, שמכיוון שהנחש התגאה ברוב חכמתו וערמתו, נכנס בו גסות רוח, ומזה בא לדבר לשון הרע על בוראו,

ובכך הביא מיתה לעולם, כמו שדרשו חכמנו זיכרונם לברכה (מד"ר י"ט, א): אמרו לו לנחש: ומפני מה כל חיה נושכת

ואינה ממיתה ואתה נושך וממית? אמר להם: "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן" (קהלת י:), ומפני

מה את נושך באבר אחד וכל האיברים מרגישין? אמר להם: ולי אתם אומרים! אמרו לבעל הלשון שהוא כאן והורג

ברומי!.

ודע, שמאז שהוטל באדם זוהמת הנחש מפעפעת בו אותה גאווה, ה' יצילנו. וזהו שאמרו חז"ל (סנהדרין כא): כרך גדול

של רומי, אפשר שרמזו על הנחש הקדמוני שהוא בחינת היצר הרע, כנ"ל, שכרוך אחר האדם להסיתו מדרך הקדוש

ה ולבסוף להמיתו, גדול של רומי, דהיינו רמזו לס"מ שהוא שׂרם הגדול של רומי שהיא מלכות אדום הרשעה, כידוע.

ומלכות אדום היא בחינת עשו, כמו שכתוב (בראשית  כה): "ויצא הראשון אדמוני", שכל אומנותם היא להרוג, כמו שכ

תוב (שם כז, מ): "ועל חרבך תחיה", והחרב היא דומיה דלשון שבפה, שהיא בחינת חרב שהורגת כמובא במדרש הנ"ל,

רחמנא ליצלן.

ומעתה, יומתק לנו להבין, למה נצרכו ג' מינים: עץ ארז, אזוב ושני תולעת למצווה זאת, ומה הקשר של חטא הגאווה

לטהרת האדם על ידי אפר פרה אדומה, כדברי רש"י כנ"ל. אלא העץ ארז שהוא גבוה מכל העצים רומז על אדם

שנתגאה, ומכיוון שנתן לגאווה, שהיא מצד הנחש מצד הטומאה כנ"ל, לפעפע ולצוף בו, דהיינו על ידי חטא הגאווה

בא לדבר לשון הרע, וממילא בסופו של דבר אפשר שיבוא גם לעברות אחרות, כמאמר חז"ל (ערכין טו): לשון הרע

שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

ועל ידי כך נגרם לאדם לסתות מדרך הקדושה, ועל ידי זה נותנים כח לצד הטומאה להחליש את צד הקדושה וחור

בן נגרם בעולם, כמו שמצאנו בחורבן בית ראשון ושני, כמאמר חז"ל (יומא ט): מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג'

דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו', מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסד

ים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם (לשון הרע), ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות הנ"ל.

נמצא מכאן, שטומאת מת שורשה מחטא הגאווה של הנחש הקדמוני אשר הוטל באדם כנ"ל.

ולכן תקנתו, שיעשה תשובה כראוי ויבקש רחמי שמים על החטא, וישפיל את עצמו כאזוב ויהיה שפל רוח, דהיינו

שהתרחק מכל סרך של גאווה, ולא רק זה אלא התחזק חזק במידת הענווה, בבחינת (בראשית יח, כ"ז): "וְאָנֹכִי עָפָר

וָאֵפֶר". כי זה בחינת אפר פרה אדומה שמטהר מטומאת מת, ששורשהּ מהגאווה שבאה מהנחש, ובזאת מחליש

ומרחיק ממנו את שליטתו של יצר הרע, וכמו שרמזו במדרש רז"ל (יל"ש יט, רמז תשנט): והוציא אותה (את הפרה) אל

מחוץ למחנה – מלמד, שהוא עתיד לדחוף את שרה של כרך גדול ממחיצתו, היינו את הס"מ כמו שכתבנו למעלה.   

ועיקר תשובתו היא עזיבת החטא, ולכן הוצרך גם תולעת שני שהיא בגוון אדום, כי החטא צבעו אדום, בחינת עשו

בחינת מלכות אדום כנ"ל, היינו שגם אם חטא בחטא הגאווה חלילה, ומשם נגרר לעוד עברות קשות כנ"ל, חס וש

לום, אזי יעשה תשובה והתרחק מהחטא, וזאת תהיה כפרתו, כמו שכתוב (ישעיהו א, י"ח): "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים

כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ".   

וזה שפרשת זאת חוקת התורה, היינו זאת גזירת התורה כאמור, יוצאת דייקא בחודש תמוז, כי חודש זה (וגם אב)

לקח עשו שהוא מאותו המין כנ"ל, אך לעתיד הקרוב לבוא (בזמן הגאולה) גם שתים אלו (תמוז ואב) יקחו ממנו וישלטו

בהם ישראל, כמובא בספרים הקדושים. ולצערנו, זה המין חוזר וניעור כל פעם מחדש להרע לישראל, ולכן בחודש

תמוז החלו צרותיהם של ישראל אשר הלכו והתעצמו בחודש אב, ולכן שלט בהם בזמן החורבן של בית ראשון ושני

כנ"ל, אבל בכל אופן תחילת הפורענות היא בתמוז.

ולעניות דעתי, מכאן גם אפשר להסביר את מיקומהּ של פרשת פרה אדומה בחומש במדבר ולא בחומש ויקרא,

שעוסק רובו ככולו בקורבנות שנאמרו לישראל באוהל מועד בעת חזרה השכינה למשכן, כמו שאמרו חז"ל (גיטין ס:):

בא' בניסן נאמרה מצווה זאת של פרה אדומה. ואולי זאת בשביל שנתעורר לעשות תשובה כראוי באמת, ונתרחק

מכל צד שלא יהיה מהטומאה של אותו המין האחר, כמו שפרשנו למעלה. וזה שדורשי רשומות דרשו על חודש

תמו"ז שהוא צירוף ראשי תיבות: ז'מני ת'שובה מ'משמשים ו'באים. 

ויוסף ה' לי אור, להבין עוד טעם למה מצוות פרה אדומה לא נאמרה לפני, אלא רק בא' בניסן בעת החזרת הש

כינה לאחר הסתלקותהּ בחטא העגל, בעוד שכבר בכ"ה בכסלו הסתיימה עבודת המשכן, שנאמר (שמות לט, לב):

"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד", ופירשו חז"ל שהיה זה בכ"ה בכסלו (ע' בעל הטורים שם). וכן מצאנו במדרש

(תנחומא ו): על כל דבר ודבר שהיה הקדוש ברוך הוא אומר למשה, היה אומר לו, טומאתו וטהרתו. כיוון שהגיע

לפרשת 'אמור אל הכהנים'. אמר משה לפניו: ריבונו של עולם, אם נטמא הכהן, במה תהא טהרתו? לא השיבו!

כיוון שהגיע לפרשת פרה אדומה, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אותה מידה שאמרתי לך אמור אל הכהנים,

ואמרת לי, אם נטמא, במה תהא כפרתו, ולא השיבותיך,זו היא כפרתו, וכו'. ולכאורה, היה אפשר לומר אותה

לפני כי אין מעצור ביד ה', ובבוא העת שתשרה השכינה חזרה כאמור, יבואו לקיימהּ.

ולזה נקדים מה שדרשו חז"ל (מדב"ר י"ט, א): על הפסוק (בתהילים יב, ז): "אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל

לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם", תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא, היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט

פנים טמא ומ"ט פנים טהור, והיה דוד המלך מתפלל עליהם ריבנו של עולם ראה כמה תורתך ברורה ומזוקקת

שבעתיים, שמור אותם בלבם, ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין, על ידי שהיה בהן דילטורין (לשון הרע).

אבל דורו של אחאב, כולו עובדי עבודת כוכבים היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין יוצאין למלחמה ונוצחין.

נמצא מכאן, שהתנאי שניתן לדרוש את התורה, בבחינת (משלי ב, ד) "וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה", היינו מונים (סופרים)

ב' פעמים מ"ט (עין בכלי יקר), בשביל שהתורה תהיה מזוקקת שבעתיים הוא שלא יטעמו טעם חטא, היינו שלא יד

ברו לשון הרע. ויש לדקדק, וכי לחטא יש טעם? אלא רצה לרמוז אולי, מה מקום הטעם הוא בפה ששם גם מקום

הלשון, ואם יטעמו טעם חטא חס ושלום, היינו ידברו לשון הרע חלילה, אזי לא ידעו לדרוש את התורה מ"ט פנים

לכל צד, וממילא תגבר הטומאה על הקדושה, דהיינו ניתן רשות לס"מ לגבור על ישראל חלילה וחס, וייגרם חורבן

כנ"ל, חס ושלום. ה' הטוב יצילנו לשמור את לשוננו.

ועל פי המורם לעיל, אפשר לומר בסייעתא דשמיא, שלאחר מעמד הר סיני, היינו קבלת התורה ישראל היו בב

חינת תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא כי פסקה זוהמתן כנ"ל, אבל מכיוון שחטאו בעגל וחזרה להם

זוהמת הנחש כנ"ל, לעניות דעתי, חזרו למדרגה שהיו לפני שיצאו ממצרים, דהיינו לא רק שאיבדו את מ"ט שערי

הקדושה, אשר אותם השיגו בספירת מ"ט ימים מעת צאתם ממצרים ועד לקבלת התורה בהר סיני, אלא אף ירדו

חזרה לבחינת מ"ט שערי טומאה שהיו במצרים, כידוע.

ומכיוון שכבר ניתנה להם התורה הקדושה ונטהרו ונתקדשו בה, לא יספיק להם זיקוק אחד היינו מ"ט ימים, כמו

שהמתינו מצאתם מצרים עד קבלת התורה, אלא יש צורך בב' פעמים מ"ט ימים, שהם בבחינת דברי תורה

שמזוקקים שבעתיים, היינו ב' פעמים מ"ט לכל צד שבהם נדרשת התורה כנ"ל. ועל ידי זה תוסר מעליהם

הטומאה, ולאחר מכן יבואו לטהרה ולקדושה כבתחילה, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי שקלים י"ד): טהרה מביאה לידי

קדושה. וכן מצאתי רמז לזה בספר "מגיד מישרים" של המרי"ק (פ' צו, ע' רפא): דרשו חז"ל (ויק"ר כו, ב) מ"ט פנים

טמא, ומ"ט טהור וכו'. ומ"ט פנים טהור הם בצד הקדושה מבפנים, ומ"ט פנים טמא הם להרחיק מצד הקדושה

שלנו, ע"ש.

וכעת, על"י בא"ר מהנחל ויראו עיננו וישמח לבנו. כי צא ובדוק ותמצא שמאותו זמן שסיימו את המלאכה בכ"ה

בכסלו, ועד א' בניסן שצוה ה' על פרה אדומה שתכפר להם על עוון העגל כנ"ל, ובהפלגה של כשבוע בין דיבור

למעשה, היינו בהכנת הכלים ומשיחת הכוהן, והוצאתהּ מחוץ למחנה וגמר טהרתו אשר יתחטא בו, היינו באפר

הפרה, תמצא ב' פעמים מ"ט ימים(=98) ועוד ג' ימים, היינו סך הכול מאה ואחד ימים.   

ואם אפשר ובעיני ה' יוכשר, נראה כי בתקופת המתנה זאת, דהיינו במאה ואחד ימים אלו כנ"ל, שיננו ישראל את

התורה עד שהייתה להם ברורה ומזוקקת שבעתיים לכל צד כנ"ל, ולפיכך חזרו ישראל לבחינה של תינוקות של

בית רבן שלא טעמו טעם חטא, וידעו לדרוש את התורה מ"ט פנים לכל צד כנ"ל. וייתכן אולי שזהו אחד הטעמים

שלא צוה ה' יתברך על פרה אדומה לפני אלא חיכה דייקא את תקופת הזמן הזאת, כמו שכתבנו למעלה, בשביל

שהתורה תישמר בליבם ולא תשתכח.

וזה שכתוב 'זאת חוקת התורה' ולא הפרה, כי התורה מכפרת כקרבן (מדב"ר כח, כו:), והאפר פרה אדומה הוא רק

אמצעי לטהר את נפשם מטומאתם, שהיא בבחינת זוהמת הנחש כנ"ל, וזאת על מנת שיוכלו לדרוש את התורה

בטהרה ובקדושה בשלמות, בחינת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור כנ"ל, שהרי התורה היא שמשיבת נפש, והיא

הנותנת לאדם חיים, חיי נצח נצחים. ברוך ה' אמן ואמן. ויש עוד מילים לאלק, אך פה עמד קנה והכרח לא יגונה.

                        פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

על-ידי שמתייגע בתורה עד שזוכה לידע אותהּ ולהבינהּ, ע"י זה הוא מרפא את נפשו, ומעלה אותהּ למקום שורשהּ,

וממתיק כל הדינים, והוא נוטע אילנא דחיי לעֵלא דכֹלא אסוָתָא; גם הוא מקיים ומחדש כל העולמות, ומגלה כבודו

יתברך בעולם, שזה עיקר התכלית של כל עבודת האדם, כדי שיתגלה כבודו יתברך שמו (סימן תורה, אות מט). 

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

   מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(ילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה