קנאות משובחת; מול קנאות גרועה

נכתב ע"י הרב משה צוריאל

מחבר הספר "אוצרות הראי"ה"

לאחרונה עדים אנו להרבה מעשי קנאות בשם התורה. בין בענין שמירת השבת בחניון בירושלים; בין בענין הזזת הקברות באשקלון וכיו"ב. כיון שכולנו רוצים לעשות רצון ה', יש לנו לברר מתי קנאות זו היא משובחת ומתי היא גרועה.

ספר "מסילת ישרים" (פרק יט) משייך את מדת הקנאות כסעיף של אהבת השם. כך לשונו: "מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חברו או מחרפים אותו, ובודאי יצא לעזרתו. גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו ושיעברו על מצותיו וכו'. כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת". לומדים אנו מדבריו כי מדת קנאות אינה כעס, אלא סעיף של אהבה. לכן מחבר "מסילת ישרים" עיכב ביאור מדה זו עד לפרק י"ט ("חלקי החסידות") ולא כתב על כך בפרקים הקודמים לפרק י"ג שהם נחלת כל אדם (כדבריו בתחילת פרק יג).

הזכיר זאת הראי"ה קוק בקצרה: "צריך לזקק את מדת הקנאה, כשהיא באה אל גבול הקודש, שתהיה קנאת ה' נקיה. ואם אי אפשר ע"פ רוב בלא צחצוחים של חולשת בשר ורוח, מ"מ צריכה הביקורת העצמית לברר את בסיסה העיקרי שלא תהיה קנאת איש מרעהו המביאה רקב עצמות" (אורות הקודש, ח"ג רמד).

"זה יסוד קנאת ה' האמתית וכו' בהבדלה בין הקנאות הפחזנית הבאה מחסרון דיעה" (אגרות, ח"א עמ' כ). כיצד נבחין מה אמיתי ומה מזויף? אלא קנאות אמת רוצה בטובתו של זה שמתנגדים אליו. אוהבים אותו ורוצים להיטיב אתו. ראיה לכך ממה שנפסק בגמרא "ואלו שמצילים אותם בנפשם (כלומר הורגים אותם) הרודף אחר חברו להורגו ואחר הזכר ואחר נערה המאורסה" (סנהדרין עג.) ופירש רש"י: "ואלו שמצילין אותן מן העבירה". מה בא רש"י להוסיף ומה לא היה ברור בלשון המשנה? אלא לא באים רק להציל את הנרדף (אותו רוצים להרוג או לאנוס) אלא מצילים גם את הרודף מליפול ברשעות מדותיו. הרי כאן פונקציה של אהבה.

בסיכום, מי שפועל בכעס ורתיחת זעם ואינו אוהב את זה שהוא פועל נגדו; מי שאינו "חסיד" במובן של "אוהב חסד" הוא מנוע מלהתנהג בקנאות. ואפשר שהנזק שהוא גורם הוא יותר מהתועלת, כי הציבור הכללי בישראל מתרשם שמעשי הדת הם תוקפניים, מתוך שליליות ושנאה. אין כאן תיקון אלא הרס. לכן קנאי אמיתי חושב דרכיו מקודם.