"וְאִישׁ כִּי יִיִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ" (ויקרא כד, יט)

מסביר רבי נחמן עוד רמז על הפסוק הנ"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, קיג):

אנשים רבים מרגישים שבאות עליהם צרות שלא בצדק. הם מתלוננים ומתמרמרים, ושואלים מה עשו שמגיע להם לסבול כך. אבל רבי נחמן מגלה דבר מפתיע: לפני כל גזר דין שיורד לעולם, שואלים את נשמתו של האדם אם הוא מסכים לגזר הדין הזה. כמובן שאם היו שואלים אותו במפורש על עצמו, והאם מגיע לו בגלל מעשיו לקבל עונש כזה או אחר, היה מכחיש זאת ואומר שזה לא צודק.

לכן מטעים את האדם ושואלים אותו כביכול על אנשים אחרים שעשו דברים אחרים, ומה דעתו לגבי גזר הדין שמגיע להם, והאדם בלי משוא פנים וללא חסד שופט את האנשים האחרים ואומר את דעתו האמיתית עליהם. אז מגלים לו שבעצם הוא האיש שעליו מדובר, והוא זה שעשה את הדברים הללו, והנה חרץ בעצמו את גזר דינו. נמצא שכאשר אדם שופט אחרים, הוא בעצם דן את עצמו באותו זמן.

אמרו חז"ל (סוטה ח, ב): "במידה שאדם מודד, בה מודדין לו", וזה מה שנדרש מהפסוק: "וְאִישׁ כִּי יִיִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ" – מי שרגיל לתת מום באחרים, לדבר עליהם דברי גנאי ולהתייחס אליהם באופן שלילי, כך ייעשה גם לו, וכל אותם דינים יבואו עליו.

לכן העצה היחידה כדי לזכות בדין היא להתרגל לדון כל אדם לכף זכות ולחפש את טובתם של אחרים ולראות תמיד את החיובי שבהם, וכך גם אם ישאלו אותו על אחרים יגזור את דינם במלוא ההתחשבות והחסד. ובאופן כזה, גם כאשר יצטרך לדון את עצמו, יעשה זאת בלי יודעין במידת החסד, וכך יינצל מגזירות קשים משמים.