אחרי מות שני בניו, נצטווה אהרן לבלתי בוא אל הקודש, אלא ביום הכיפורים ובקרבנות המיוחדים לו. ונסמכה לו לציווי זה אזהרה חמורה, שרק אם לא ייכנס אזי "ולא ימות", שהרי שני בניו מתו משום שנכנסו אל הקודש שלא כראוי (ריש פרשתנו). ולכאורה הדבר תמוה: כלום צריך הוא אהרן זירוז לקיים ציווי מפורש מפי הגבורה, ומה צורך יש באזהרת חמורה עד כדי כך, שבאם יבוא אל הקודש בלא עת, עונשו מיתה?

ויש לבאר זה על פי דברי האור החיים הק' בנוגע למיתת בני אהרן (ריש פרשתנו), שהיו נדב ואביהוא משתוקקים ונכספים להתקרב עוד ועוד אל הבורא, ומגודל הצימאון לאור פני מלך חיים "לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות, עד כלות נפשותם מהם", והוא מה שמספר הכתוב "בקרבתם לפני ה' וימותו", שקרבו אל הבורא עוד ועוד, עד שפרחה נשמתם מגופם.

ואף שכוונתם הייתה לקרבה אל הבורא, מכל מקום ציווה השי"ת את אהרן ובניו הנותרים לבלתי התנהג כן, כי　 סדר העבודה צריך להיות נשמות בגופים דווקא, להמשיך אור ה' בעולם הזה הגשמי, עד אשר יהי' ראוי העולם הנחות להיות דירה ומשכן לו ית'. ולזאת צריך האדם ליזהר תמיד שלא לבוא לידי כלות הנפש ושיבתה למקור חוצבה (וראה לקוטי שיחות חל"א עמ' 178 ואילך).

ומעתה יש לבאר את ציווי ה' לאהרן ואת האזהרה - "ולא ימות", שאין זו אזהרה של עונש מיתה באם לא יתקיים הציווי, אלא, בפנימיות העניינים, התיבות "ולא ימות" הם חלק מן הציווי עצמו. שהציווי לאהרן בא לאחר שנכנסו בניו אל הקודש ונכספה גם כלתה נפשם אל הבורא ושבה אל מקורה, ועל זאת מזהיר הקב"ה את אהרן שלא יבוא גם הוא למצב זה של קרבת אלוקים עד כלות הנפש: "ואל יבוא בכל עת אל הקדש . . ולא ימות", היינו שיש לו ליזהר שלא יבוא אל הקודש באופן המביאו לכלות הנפש ומיתה.

(ע"פ ספר השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 428 ואילך)