בהתחלת פרשתנו נאמר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ו, ו). ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

כל יהודי ויהודי הוא משכן ומקדש לו ית', וכמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (תרומה כה, ח). ועל זה אמרו "בתוך כל אחד ואחד מישראל" (אלשיך שם. ועוד). וצריך האדם ליתן אל לבו, אשר במשכן צריך להיות "אש תמיד", והיינו, שכל עשיותיו ילהטו ויבערו באש של חיות וחמימות.

וענין זה צריך להיות בכל ג' העמודים (ראה אבות פ"א מ"ב) שהם עיקרי העבודה:

תורה – אין לאדם להסתפק ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" (מנחות צט, ב) שחייב בו מן הדין ויתר היום מנותק מן הלימוד, אלא לימוד התורה צריך ללוות אותו כל היום. כמו כן, אסור שהלימוד תהי' "בלחישו", אלא הלימוד צריך להיות בחיות, באופן של "כל עצמותי תאמרנה", ו"ערוכה בכל רמ"ח אברים" (ראה עירובין נד, רע"א).

עבודה - עבודת התפילה, אסור שתהי' באופן של "קבע", שמתפלל בכל יום כי רגיל לעשות כן, מבלי משים אל לב, אלא צריכה להיות באופן של "רחמים ותחנונים לפני המקום" (אבות פ"ב מי"ג) ברגש של חיות ובהתלהבות.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 218 ואילך)