ויש לבאר, שבזה משמיענו הכתוב יסוד גדול במדת הבטחון. ענינה של מדת הבטחון, אינה (רק) שהאדם מאמין, שכיון שחסדי ה' הם בלי מדידה והגבלה, לכן יקבל האדם חסדים אלו בלי שום עבודה מצדו. אלא בטחון הוא עבודה ויגיעה בנפשו, והיא מביאה את חסדי ה' הבאים כתוצאה מיגיעת האדם. ועל ידי שהאדם סומך באמת על הקב"ה לבד, עד שאינו דואג כלל, הרי זה פועל שה' מתנהג עמו באופן שמטיב עמו.

וזוהי כוונת הכתוב בפרשתנו, שמספר על יראתו של משה כששמע מהעברי "הלהרגני גו' כאשר הרגת את המצרי" - להשמיענו יסוד זה במדת הבטחון, שהבטחון עצמו הוא המביא וגורם לישועת ה', ומכלל הן אתה שומע לאו, שזה שהאדם לא נחלץ מצרה הרי זה מפני שהי' חסר בבטחון שלו.

וזהו מה שנאמר: "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר (ומיד לאחרי זה) וישמע פרעה גו' ויבקש להרוג את משה ויברח משה גו'": כיון שמשה הי' ירא לנפשו ולא בטח בה' שלא יבוא לו שום היזק ח"ו, הרי זה גרם ש"וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה" והוצרך לברוח ממנו. מה שאין כן אם הי' בוטח בבטחון גמור בה', ולא הי' דואג כלל, הרי זה גופא הי' פועל שהי' הדבר נשכח, והי' טוב לו.

ומכאן למדנו גם הוראה למעשה בפועל:

כשאדם פוגע במניעות ועיכובים על שמירת התורה והמצוות, עליו לדעת, שביטול מניעות ועיכובים אלו תלוי בו ובהנהגתו. שאם יש לו בטחון גמור בה', שיעזור שיהי' טוב, עד שהוא במנוחה גמורה בלי שום דאגה כלל, הרי כן יהי' לפועל, שיתבטלו כל המניעות ועיכובים, וטוב יהי' לו בטוב הנראה והנגלה.