התענית של עשירי בטבת הוא לפי שבו "סמך מלך בבל . . על ירושלים והביאה במצור ובמצוק" (רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ב). והנה אמרו רז"ל שהקב"ה מקדים רפואה למכה (ראה מגילה יג, ב. מדרש לקח טוב שמות ג, א), והיינו שטרם בוא המכה מקדים הקב"ה ומכין הרפואה לזה. ויש לומר הפירוש בזה, שהרפואה שמכין הקב"ה היא באופן שלפני בוא המכה מכין הקב"ה את האפשרות למנוע לגמרי את המכה.

ועל פי זה יש לבאר גם בענין "עשרה בטבת", אשר קודם בוא ה"מכה", הכין הקב"ה מראש את הרפואה למנוע אותה לגמרי. ויש לומר ש"רפואה" זו טמונה היא בעניין המצור של "סמך מלך בבל . . על ירושלים" בעשירי בטבת, שבעניין זה היה טמון הדרך לבטל ולמנוע את הגלות.

ביאור הדברים:

סיבת אריכות ותוקף גלות זה האחרון הוא מפני "שהי' בו שנאת חינם" (יומא ט, ב), וגם בעת חורבן בית המקדש הראשון הי' חיסרון באהבת ישראל, שהרי, אם ישראל הם במצב של "שלום ביניהם",　 אזי "אפילו . . עובדים עבודת כוכבים . . אמר הקב"ה כביכול איני יכול לשלוט בהן" (ב"ר פל"ח, ו), ומכיוון שנענשו ישראל ונחרב הבית, מוכח שהי' חיסרון באהבת ישראל. ואם סיבת ה"מכה" היא חסרון באהבת ישראל, ממילא ה"רפואה" למכה זו היא אהבת חינם.

ועפ"ז נמצא, שה"מצור" של מלך בבל היא היא ה"רפואה" שהקדים הקב"ה ל"מכה" של הגלות, שהרי "מצור" כפשוטו עניינו הוא שהעיר נעולה ומסוגרת, – "אין יוצא ואין בא", ומאידך אין זר ממקום אחר יכול להיכנס לעיר, וממילא נמצאים – בעל כרחם – כל תושבי העיר באחדות מיוחדת, אשר נמצאים המה כולם יחד באותו מקום, ואין זר עמהם. וגם העיר בה היו ב"מצור" הי' ירושלים, שהיא "עיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכב, ג), ובכוחה של ירושלים לאחד ולחבר את בני ישראל באהבה ואחווה, וכמרומז בלשון הירושלמי "שהיא עושה כל ישראל לחברים" (חגיגה פ"ג ה"ו).

ונמצא, שאילו היו ישראל מנצלים מצב זה כדבעי היו מונעים את הגלות לגמרי!

ובזה יש לבאר את לשון הכתוב בנוגע ל"מצור" זה – לשון שאינו מצוי כלל – "סמך מלך בבל" (יחזקאל כד, ב), ש"סמך" הוא משורש סמיכה, שפירושו עזרה וסיוע, כי ה"המצור" של נבוכדנצר הכריח את ישראל לבוא למצב שהי' צריך לגרום לאחדות ישראל, והי' בזה משום סיוע לישראל, כי אחדות זו היא ה"רפואה" שטמן השי"ת בכדי לבטל המכה מעיקרא, שהיו יכולים אז להתאחד, וכך למנוע את הגלות לגמרי.