הקב"ה רואה "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" ומצווה על נח, דור עשירי למין האנושי, הצדיק היחיד בדורו, לבנות תיבה באמצעותה ינצלו הוא, בני ביתו ונציגים מכל עולם החי, מן המבול שישטוף את העולם.

התיבה, כך מצווה ה', תבנה תאים-תאים מעצי גופר, ותצופה בזפת מבית ומחוץ. אורכה שלוש מאות אמה (אמה = כחצי מטר), רוחבה חמישים אמה וגובהה שלושים אמה. מבנה התיבה הולך וצר כלפי מעלה ומסתיים בגג ששטחו אמה על אמה.

לתיבה יהיה חלון אחד ופתח בצידה ויהיו שלוש קומות. העליונה למגורי אדם, האמצעית לבעלי החיים והתחתונה לאיסוף פסולת.

ה' מצווה על נח להכין די מזון לשהות ממושכת בתיבה הסגורה.

בניית התיבה עורכת 120 שנה, זאת כדי לאפשר לדור החוטא לשוב בתשובה. אולם בני הדור אינם שועים לאזהרותיו של נח ומלגלגים על בניית התיבה הגדולה.

שבעה ימים לפני המבול, קורא האלוקים שוב לנח, ומצווה עליו להתארגן לכניסה לתיבה. בגיל 600, מלווה באשתו, בבניו ובכלותיו, מתייצב נח לצד התיבה שבנה, ומקבל את כל בעלי החיים המגיעים בדרך-נס אל התיבה. מן הבהמה, החיה והעוף הטהורים, שבעה-שבעה מכל מין זכר ונקבה, ומבעלי החיים שאינם טהורים שניים מכל מין.

ביום שבעה עשר לחודש מרחשוון, מתחיל המבול.

המבול היה בשנת א'תרנו (1656 לבריאת העולם) ונמשך ארבעים יום.　התיבה נישאה מעלה-מעלה על-פני המים ההולכים וגובהים. גם אחר-כך במשך 150 יום, ממשיכים המים וגוברים עד שגובהים בחמש-עשרה אמות מעל ההר הגבוה ביותר. במשך זמן זה מתים כל האנשים ובעלי החיים שעל-פני האדמה.

לאחר מאה וחמישים הימים, מתחיל תהליך של ירידת המים, עד שהתיבה נחה על ראש הר אררט. בחלוף ארבעים יום נוספים, פותח נח לראשונה את חלון התיבה, ושולח את העורב כדי לבדוק אם ניתן לצאת מן התיבה. העורב חוזר מייד, ולאחר שבעה ימים שולח נח את היונה. גם היא חוזרת, ורק לאחר שבעה ימים נוספים, מתמהמהת היונה שנשלחת שוב וחוזרת רק לעת ערב כאשר עלה זית בפיה. עתה מבין נח כי אכן כלו המים, וכאשר הוא שולח שוב את היונה לאחר שבעה ימים, היונה לא שבה עוד אל התיבה.

נח מסיר את מכסה התיבה. עתה נוכח לראות בעיניו כי חרבו פני האדמה.

ה' מצווה על נח לצאת מן התיבה, להוציא את כל בעלי החיים אשר איתו, ולאפשר להם להתפזר על-פני הארץ, לפרות ולרבות ולקיים מחדש את העולם.

בצאתו מן התיבה, בונה נח מזבח לה' ומעלה עליו קורבנות מבעלי החיים הטהורים שנכנסו עמו לתיבה שבעה-שבעה לצורך זה.

הקורבנות מרצים את הקב"ה והוא מחליט לא להביא עוד כליה על העולם גם אם ישובו בני האדם ויחטאו. הקב"ה מברך את נח ובניו, ומבטיח שלא יהיה עוד מבול על הארץ. כאות לכך נותן ה' את הקשת בענן.

ה' אוסר על אכילת בשר מן החי ללא שחיטה.

נח שעסק בגידול ענבים, גילה את טעמו המשובח של היין והשתכר. חם, בנו הרשע, מגלה את אביו מתגולל באוהלו ערום, ונוהג בו בגסות. שני האחים האחרים, שם ויפת, סולדים ממעשי חם, נוטלים בגד, ותוך שהם הולכים אחורנית נכנסים אל האוהל ומכסים את אביהם.

כשמקיץ נח מיינו, הוא מקלל את בנו חם ומברך את שם ואת יפת.

נח חי 950 שנה.

שוב חולפת התורה על-פני שנים רבות, ומתארת בקצרה, אם כי בפירוט, את תולדות הדורות והשתלשלותם מנח ובניו, ואת התהוות העמים שקמו מהם.

כ-350 שנה לאחר המבול, התרבו האנשים על-פני הארץ, אך הם דברו שפה אחת וישבו באזור אחד. בדעתם עלה למרוד בקב"ה ולהקים מגדל שיגיע, כך לפי הבנתם, עד השמים. הקב"ה מחליט לפעול נגד המגמה ליצירת אחדות מרדנית בבורא עולם. הוא מבלבל את שפתם ויוצר קצר תקשורתי שמפרק את המיזם הגדול ומפיץ, תוך מחלוקות ומלחמות, את האנשים לאזורי מחיה מרוחקים.

על-שם כך נקרא הדור 'דור הפלגה' והמקום בו נבללה שפת המין האנושי נקרא 'בבל'.

לאחר תיאור מעלליהם של אנשי דור הפלגה ועונשם, חוזרת התורה לתולדות האדם, ומתמקדת עתה בשם, בנו של נח. התורה מפרטת את עשרת הדורות עד לידתו של אברהם אבינו, שבאותם ימים עדיין אברם שמו.

אברם, בן לתרח, נושא לאישה את שרי, המוכרת לנו אחר-כך כשרה אמנו. התורה אינה מאריכה בתיאור חייו של אברהם באותה עת, למרות שמדברי חז"ל אנו למדים, כי היו אלו חיים הרואיים שתחילתם תהיה וחיפוש, ובהמשכם הגעה לאמונה בא-ל אחד, מאבק באלילות והפצת שם ה' בעולם.

התורה מספרת בסוף הפרשה, כי תרח יוצא עם משפחתו, ובתוכם אברם ואשתו שרי, את אור כשדים בדרך לארץ כנען, אך הם מגיעים רק עד חרן שם מת תרח.