השנה נציין חמישים שנה לניצחון הניסי המופלא במלחמת ששת הימים, שבה החזיר הקב"ה לידי עם ישראל את ליבה של ארץ ישראל, ובמרכזה ירושלים העתיקה. אך העולם רואה בזה 'חמישים שנות כיבוש', כפי שכבר התחלנו לשמוע את הקולות האלה. ראשי מדינות מתבטאים שמציאות כזאת, הנמשכת שנים רבות כל-כך, 'בלתי-נסבלת' בעיניהם.

למה איש אינו טוען על כיבוש בעכו וברמלה? גם בערים האלה מתגוררת אוכלוסייה ערבית גדולה שלא רצתה להיות נתונה לשלטון ישראלי. גם הערים האלה נכבשו במלחמה (מלחמת השחרור), ולא היו חלק מגבולות המדינה היהודית שהוכרו על-ידי העולם. התשובה פשוטה: כי אנחנו הבהרנו מיד שהאזורים האלה הם שלנו, חלק מארץ ישראל שחזרה לידינו, ואנחנו כאן כדי להישאר. כשאנחנו היינו בטוחים בצדקתנו, קיבל זאת העולם.

לעומת זה, אחרי מלחמת ששת הימים, כשהעולם כולו עמד משתאה לנוכח הניצחון המופלא, הפתענו אותו בהצהרות האומללות על הנכונות לסגת מחבלי הארץ שחזרו לידינו. כיום אנחנו יודעים שלא לחצי האומות הביאו אותנו לידי כך, אלא ממשלת ישראל, בפחדנותה, מיהרה להצהיר שהשטחים המשוחררים יוחזרו תמורת שלום. ההצהרות האלה הדהימו את ארה"ב, את מוסקווה ואף את מדינות ערב, שלא חלמו כי ישראל תנהג בטיפשות גדולה כזאת.

ברגע שאנחנו הצהרנו שבעצם חבלי הארץ האלה אינם שלנו וכי אנו מוכנים למוסרם לידי זרים, השאלה העקרונית כבר הוכרעה ונשאר רק לדון בתנאים. לכן העולם רואה בנו כובשים, והדרישות הביטחוניות והאחרות שישראל מעלה נתפסות כתירוצים. אחרי חמישים שנה העולם כבר רואה בזה מצב בלתי-נסבל.

לא קל לתקן את הנזק שעוללנו לעצמנו במו ידינו, אבל כולנו מכירים את הפתגם "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, האמן שאפשר לתקן". אפשר לתקן ולשנות את עמדת העולם אם אנחנו נתחיל לדבר דברים ברורים. עם כל הכבוד לנימוקים הביטחוניים ול'אין פרטנר' – בראש ובראשונה צריכה להישמע העמדה העקרונית: זה שלנו! זו ארצנו! זו מתנת הבורא לעם ישראל!

אולי האמירה הזאת אינה נשמעת 'דיפלומטית', אבל היא פועלת את פעולתה. כאשר נשיא מצרים, סאדאת, הכריז בשעתו כי לא יוותר על סנטימטר אחד מאדמת סיני, בנימוק שכל גרגיר אדמה קדוש בעיניו – אולי הוא לא הצטייר כאדם נאור, אבל הוא נשמע צודק ומאמין בצדקתו, והעולם כיבד את עמדתו. כשאנחנו נדבר כך, גם עמדת העולם תשתנה.

חז"ל ידעו כבר לפני אלפי שנים שיבוא יום ויטענו כלפינו שאנחנו כובשים ושבעצם "לִסטים אתם". אך הם נתנו לנו תשובה ניצחת לטענה זו, כפי שרש"י מביא אותה בפירושו על הפסוק הראשון בספר בראשית:

"שאם יאמרו אומות העולם לישראל – לִסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם – כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בְּרָאה וּנְתָנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו – נְתָנה להם, וברצונו – נְטָלה מהם וּנְתָנה לנו". את האמת הזאת צריך לומר בקול רם, בביטחון ומתוך אמונה בצדקתנו.

אסופה של שיחות הרבי החושפות את מהותו הפנימית של שמחת תורה, חותמו של חודש תשרי. 374 עמ'. טל' 0722792076.

עבודת תיקון המידות על-פי החסידות, הנגזרת מהבנה מעמיקה של מידות הנפש. 396 עמ'. טל' 039606018.

אסופת מאמרים במבחר סוגיות המעסיקות את הקורא המשכיל בן ימינו. 336 עמ'. טל' 0545723976.

סיפורי חיים, ספוגים נשמה חסידית, שכתב המשפיע החסידי הרב שייע ליפקין, בעריכת נכדו. 336 עמ'. טל' 088502771.

בספר הזוהר נאמר שכאשר עלה ברצונו של הקב"ה לברוא את האדם הזדעזעו כל הברואים העליונים והתחתונים, וביום השישי לבריאה התעלו למדרגה עליונה יותר. מדוע הזדעזעו כל הברואים? מבואר בחסידות שבאדם הראשון נכללה הבריאה כולה, הן הנבראים העליונים הן התחתונים, ולכן הללו פחדו "פן יחטא ויפגום בכולם, בכל אחד מהם".

על פניו נראֶה שפחדם של הברואים היה מעין יראת העונש, פחד מהפגיעה הצפויה להם בעקבות חטאי האדם. אך הדבר אינו מסתבר: ראשית, כל אדם בחזקת כשרות, ועל-אחת-כמה-וכמה אדם הראשון שלפני חטא עץ הדעת, ובמיוחד בטרם בריאתו! זאת ועוד, העולם כולו עמד אז בדרגה רוחנית נעלית, עד שהקב"ה אמר על מעשה הבריאה: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". מדוע לחשוד שהאדם יחטא?

פתאום התברר לכל הברואים שמצבם כפי שנבראו אינו שלם, ויתרה מזו, מציאותם כפי שהיא לעצמה חסרת משמעות. כל תכליתה לשרת את האדם, שהוא תכלית הבריאה. זה פשר הזעזוע שאחז בכל הברואים לנוכח בריאת האדם.

הברואים חשו בושה גדולה: עד עתה היו שלמים בעיניהם, ולפתע נעשו תלויים במעשיו של ברוא חדש – האדם. זה הוביל אותם לפחד "פן יחטא ויפגום בכולם". לא שיחטא כפשוטו, שהרי בטרם בריאת האדם לא היה מקום לחטא, אלא החשש היה שהאדם יחסיר דבר מה בעבודתו הרוחנית, ובכך תימנע מכל הברואים השלמות שאליה הם יכולים להגיע על-ידו.

תחושת הבושה הזאת של הברואים גרמה התעלות לברואים עצמם. היא אִפשרה לאדם, שנברא ביום השישי, לרומם את הבריאה כולה ולהביאה לידי שלמות. מכאן שההתבטלות היא המפתח להתעלוּת.

מן הדברים עולה הכוח הגדול הטמון באדם, עד שכל הברואים – אפילו העליונים ביותר – הבינו שהוא נעלה מהם, וכי רק בכוחו יגיעו לייעודם. עניין זה חשוב בעיקר בחודש תשרי, שהוא חודש של התחלות חדשות וההשפעות הרוחניות השופעות לעולם מתחדשות בו.

גם בריאת האדם מתחדשת בכל שנה ושנה, והוא כביכול נברא מחדש. וכשם שאדם הראשון נברא יחידי והכיר שהבריאה כולה מצפה שיעלה אותה ויביאה לידי שלמות, כך על כל אדם להיות מודע למעלתו, לכוחותיו ולשליחות המוטלת עליו – לרומם את העולם ולהביאו אל השלמות המצופה.

"בראשית" – ראשית דבר יהודי צריך לדעת כי "ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". יש יד מכוונת　ואין הדברים מתנהלים חלילה מעצמם.

״ברא״ משמעו בן (בארמית), בריאות, ותבואה (״בר״). ״בראשית ברא״ – ראשית צרכיו של האדם הם בני, חיי ומזוני.

״בראשית״ – ב׳ ראשית, התורה ונשמות ישראל. שתיהן בבחינת 'שותפים'. ובעניין השותפות ידוע שהשותפות היא בכול, ועד　החלק הקטן ביותר אשר אינו ניתן לחלוקה.

כשחזר רבי לייב אייגר מקוצק שאלו אביו, רבי שלמה: מה למדת　בקוצק? השיב לו: שלושה דברים למדתי שם – א) שאדם הוא אדם ומלאך הוא מלאך; ב) שאם האדם ירצה ביכולתו להיות יותר ממלאך; ג) ״בראשית ברא אלוקים״ – הקב״ה ברא את ה'ראשית' בלבד, ואת השאר השאיר לאדם לעשות.

הגאון רבי יצחק שמלקיש, בעל 'בית יצחק', הציע פעם אחת הצעת שידוך, וכעבור זמן קצר באו הדברים לידי גמר. את השידוך הזה כבר הציע קודם לכן שדכן ולא הצליח לגרום לצדדים לרצות בו.

בא השדכן אל רבי יצחק ושאל איך הצליח במקום שהוא, השדכן, נכשל.

חייך רבי יצחק ואמר: "חז"ל אמרו ששני דברים קשים כקריעת ים סוף – מזונותיו של אדם וזיווגו של אדם. כאשר אתה עוסק בשדכנות אתה עושה זאת לשם פרנסה, ואז יש לפנינו שני דברים קשים, והמשימה קשה כפליים. לעומתך, אני לא עשיתי את השידוך בעבור כסף ולכן זה היה קל יותר"...

"אם בראשית היום נותן האדם אל ליבו שהאלוקים ברא את השמים ואת הארץ, הוא חש במשך היום שה'ארץ' אינה אלא תוהו ובוהו" (רבי חנוך מאלכסנדר)

"השתגעת?", שאל אותי הסוהר, כשדרשתי להיכנס גם אל התא הזה, "אינך יודע על מה אתה מדבר! לעולם לא תוכל להיכנס לתא הזה".

זה קרה לפני שלושים וחמש שנים. ר' משה דיקשטיין, חסיד חב"ד מבאר-שבע, החל לעסוק בהתנדבות בפעילות רוחנית בבית הכלא בעיר. באותם ימים טרם הייתה מסגרת לימודית מסודרת בבתי הכלא, והוא היה בא לשם, ומרכז את האסירים באחד האגפים לשעת לימוד תורה. מספר ר' משה:

אט-אט יצרתי קשר עם האסירים. למדתי להכיר אותם ולהתאים את הלימוד לרמתם. היו שלימדתי אותם מסכת אבות, ואחרים קיצור שולחן ערוך. לעיתים השמעתי רעיון על פרשת השבוע.

את שנות ילדותי עשיתי בשכונה תל-אביבית עממית, שהתאפיינה בפשיעה גבוהה. לצערי הכרתי את הסגנון המחוספס ואת האופי של האנשים שמעדו לשולי החברה. אף שלא קיבלתי שכר על עבודתי, הוכרתי כבעל תפקיד רשמי בשירות בתי הסוהר. במרוצת השנים יצרתי קשר הדוק עם אסירים וליוויתי את שיקומם. כמה וכמה מהם עלו על דרך המלך.

בביקורי בכלא הבחנתי בתופעה מוזרה, שבתחילה לא עמדתי על טיבה. הנוהל היה שהסוהר נהג לעבור בין תאי האסירים, לדפוק על הדלתות ולהזמין את האסירים לשיעור תורה. אך היה תא אחד שעליו הסוהר דילג דרך קבע.

התברר לי שבתא הזה משוכן אסיר מסוכן במיוחד, שבשל התפרצויותיו האלימות הוא מבודד משאר האסירים. עשרים ושלוש שעות ביממה הוא כלוא לבדו, ולשעה אחת ביום הוא מורשה לצאת לטיול בחצר הכלא, בשעה ששאר האסירים נעולים בתאיהם.

"האם זה יהודי?", שאלתי את הסוהר. הלה השיב בחיוב. "אם כן", אמרתי לו, "אני דורש לבקר גם בתאו". הסוהר נדהם. "אתה לא יודע על מה אתה מדבר", השיב.

התעלמתי מדבריו, ואמרתי לו בנחישות שאני דורש להעלות את הבקשה לפני ההנהלה. הצגתי זאת כדרישה אולטימטיבית.

כעבור שבוע המתין לי סגן מנהל הכלא. "הרב דיקשטיין", אמר, "מה מצאת בתא הזה?". "יהודי מסכן", השבתי לו.

בדקות הקרובות מסר לי הנחיות מפורטות איך להתנהג בכניסתי לתאו של האסיר המבודד. "מובן שאנו נשגיח מקרוב, לוודא שלא יאונה לך כל רע", אמר.

נשאתי תפילה קטנה. בעודה רוחשת על שפתיי הובלתי אל תאו של האסיר המסוכן. הדלת נפתחה ומולי עמד הר-אדם, בגובה שני מטרים, זרועותיו חסונות וגדולות ומבטו מזרה אימה.

הושטתי לו את ידי. "שמי משה", אמרתי. הלה השיב בלחיצת יד איתנה, עד שאצבעותיי חישבו להתפרק. "אני יכול להתארח אצלך?", שאלתי. "היכנס", באה התשובה.

התיישבתי על קופסת שימורים. הבריון התיישב מולי על המיטה. התחלנו לשוחח. לנגד עיניי התגלתה נשמה אומללה. ילד שמכיתה ג לא חבש את ספסלי בית הספר. הוריו עסקו בפשיעה. "למדת תורה?", שאלתי. "למדתי לגנוב", השיב קצרות.

התחלנו לדבר. הזכרתי את משה, שקיבל תורה מסיני. "מי זה משה?", שאל. התחלתי לספר לו על יסודות היהדות, מבראשית. האסיר בלע בצמא את דבריי ולא חדל מלשאול. השעות חלפו. שמעתי מאחוריי קול פסיעות הלוך וחזור. הסוהרים נדהמו משהייתי הארוכה בתאו.

"באיזו יד אתה כותב?", שאלתי. "לא כותב!", באה התשובה. "סליחה", אמרתי, "באיזו יד אתה מרביץ"... הוא הצביע מיד על יד ימין.

הוריתי לו להפשיל את שרוול ידו השמאלית. הבחנתי בקעקוע לא ראוי בדיוק בשריר הקיבורת, במקום הנחת התפילין. לרגע היססתי, אך במהרה התעשתי ואמרתי בליבי: אם זו עבֵרה, אני מקבל אותה עליי.

סיימנו את הנחת התפילין ונפרדתי ממנו. בחוץ המתין לי סגן המנהל, נדהם. "איזה כישוף עשית?", דרש לדעת, "עובדים סוציאליים אינם מחזיקים מעמד בחדרו חמש דקות, ואילו אתה ישבת איתו שעתיים!".

"למדנו תורה", השבתי. ציטטתי מספר התניא, שהתורה נמשלה למים, וכמו מים, גם דברי התורה יורדים למקום נמוך. רק צריך לנקות קצת את הניקוז, והמים מגיעים לכל מקום.

חלפו שבועיים. שוב אני עומד על מפתן התא המבודד. "רבי!", קרא אליי האסיר, "עכשיו לא תעשה ככה עם העיניים. אתה יכול להניח לי תפילין בשקט". הוא הצביע על מקום הקעקוע בזרועו. נדהמתי: לא היה שם קעקוע, אלא כתם אדום גדול של בשר חשוף.

"מה עשית?!", שאלתי בזעזוע. "ראיתי שלא היית מרוצה מהקעקוע", הסביר. "לקחתי מלח ושפשפתי את העור כדי להסיר את הקעקוע. זה לא היה קל, אבל בסופו של דבר הצלחתי".

עיניו נצצו. גם בעיניי עלו דמעות. ריבונו של עולם, אמרתי בליבי, מי כעמך ישראל! יושב יהודי בכלא, במקום הנמוך ביותר, ומשפשף במלח את הבשר החי כדי להניח תפילין כראוי.

השחלתי את התפילין בזהירות, משתדל שלא להכאיב לו. "תקשור חזק!", קרא לעברי, "אל תתרגש. תהדק!". ומה היה רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב אומר על זה...

אחת המטרות העיקריות של לימוד התורה וקיום המצוות בזמן הזה היא לתקן את מה שפגם חטא עץ הדעת, ולהשיב את העולם לסדריו הנכונים ששובשו על-ידי החטא הזה. כשיתוקן החטא, תבוא הגאולה.

עניין זה מעורר שאלות רבות. למה לא רצה הקב"ה שהאדם יאכל מעץ הדעת וייפקחו עיניו ויֵדע את הטוב ואת הרע? מהי בעצם ידיעה זו של טוב ורע? ולמה לאחר החטא חשש הקב"ה פן יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם? ובמה חומרתו הגדולה של חטא עץ הדעת, שגרם מיתה לכל הדורות והוריד 'זוהמה' לעולם עד קץ הימים, כשיעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ?

תורת החסידות מסבירה שמשמעות האכילה מעץ הדעת היא – ידיעת הרע. גם לפני החטא הייתה קיימת מציאות הרע, אבל זה היה סוג אחר של רע. הרע שלפני חטא עץ הדעת היה כמו קליפת הפרי, שאמנם היא פסולת, אך היא מגינה על הפרי. כזה היה הרע שלפני החטא, בבחינת הצד השני, המשלים, של הקדושה. הייתה הבחנה ברורה בין טוב ובין רע. לא הייתה ערבוביה ביניהם.

הקב"ה לא רצה שתהיה לאדם נגיעה ברע, משום שידיעת האדם בטוב וברע שונה במהותה מידיעת הטוב והרע למעלה. שם זו ידיעה מופשטת, כוללת, בלתי-מתרגשת. במצב כזה אין ידיעת הרע גורמת נזק. הדבר דומה לילד פעוט המדבר על כסף, שררה, כבוד וכדומה. הוא אומר את המילים ויודע את המושגים, אך אין לו בהם שום תחושה, ולכן אין בכך רע. ואולם האדם המבוגר מדבר על הדברים הללו מתוך הרגשת התאווה, ולכן הדבר מסוכן לו.

לכן אסר הקב"ה על האדם לאכול מעץ הדעת. ידיעתו של האדם ברע אינה מסוג הידיעה המופשטת וה'תאורטית' כפי שהיא למעלה. האדם עשוי לחוש את הרע ולגלות את התאווה הגלומה בו. הוא מסוגל להרגיש את התענוג הזר שיש ברע ולהיגרר אחריו. מבחינתו ידיעת הרע היא דבר מסוכן, והקב"ה רצה למנוע זאת ממנו.

אך האדם לא שמע בקול ה' ואכל מעץ הדעת. בכך טעם את טעמו של הרע, ואז "ותיפקחנה עיני שניהם וַיֵדעו כי עירומים הם" – הם גילו את התאווה הזרה של הרע. שוב הטוב לא היה טוב צרוף, כפי שהיה קודם החטא, אלא התערבבה בתוכו תאווה זרה; הרע פרץ את גבולותיו וחדר אל תוך הטוב.

מאחר שאדם הראשון היה נשמה כללית, הכוללת את כל הנשמות, הייתה לכל פעולה שלו משמעות כלל-עולמית. כאשר נוצר אצלו הערבוב בין הטוב לבין הרע הייתה לזה השפעה על העולמות כולם: בכל רובדי המציאות נפרצו הגבולות בין הטוב ובין הרע, והרע התערבב עם הטוב. זה הפירוש במאמר חז"ל שעל-ידי חטא עץ הדעת "ירדה זוהמה לעולם". חטא עץ הדעת ערבב את הטוב והרע בכל הדרגות ובכל הרמות, עד שמאז אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב.

לכן נגזרה מיתה על האדם לאחר החטא והקב"ה מנע ממנו לאכול מעץ החיים. עתה, לאחר שהטוב התערבב עם הרע, אסור שהאדם יחיה לעולם. הדבר יעניק חיי נצח גם לרע המעורבב בו. לכן נגזרה המיתה, כדי שלא יהיה קיום נצחי לרע.

זו מהות עבודתנו בקיום התורה ומצוותיה – להפריד את הטוב מן הרע ולהשיב את העולם למבנהו הנכון. על-ידי מעשינו ועבודתנו אנו מעלים את ניצוצות הקדושה שנפלו לתוך הרע, ומסלקים את הרע שחדר אל הטוב. כשעבודה זו מסתיימת, חטא עץ הדעת בא לידי תיקונו ובא משיח צדקנו.

כמה זמן נדרש לך להכין שיעור? "שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביום. כל אמירה ברדיו יכולה להיכנס לשיעור, וכמובן כל 'חוכמה' שילד אומר. מובן שיש גם כמה שעות טובות של לימוד מתוך ספרים וחיפוש פירושים, אבל זה בהחלט דבר שהולך איתי כל הזמן".

מי הקהל? "כל מי שמתחבר. מבחינתי, אני מכינה שיעור לאנשים כמוני, שבין הקריירה לזוגיות ולבייביסיטר רוצים להעצים את החלק של התורה בחייהם. הגישה היא לבוא אל התורה מתוך קדושה וענווה. לא לרדד אותה, לא לקרב אותה אלינו, אלא לקרב אותנו אליה".

למה ספר? "אנשים התחילו לצלצל ולהגיד: יש לנו בר-מצווה בפרשת בראשית, שבת חתן בפרשת בוא – ואנחנו מחפשים ברכה, רעיון, דבר תורה. מצאתי את עצמי עונה לאנשים ושולחת להם חומרים, ופתאום הבנתי שאולי צריך לאסוף את הרעיונות שהצטברו, להוסיף חדשים, ולהוציא לאור".

מה העניין של חדשות 2 לשדר את השיעורים? "הרבצת תורה, וגם הרבצת רייטינג... כלומר, החלה להתפתח הבנה שיהדות היא דבר שמעניין את הצופים שלנו".

לאן פנייך? "להמשיך במה שאני עושה, רק טוב יותר. כל מה שקרה השנה – השיעור, הספר, הרעיון היומי לסלולרי – התרחש רק בגלל דבר אחד: התגלית המפליאה שיש צימאון אדיר לדברים האלה. פתאום גיליתי שאני לא לבד, שעוד רבים מחפשים חיבור של התורה והחיים".

כשמבדילים ביום ראשון ואילך אומרים רק את ברכת 'הגפן' וברכת 'המבדיל', אבל לא את ברכת 'מאורי האש', שלא נתקנה אלא במוצאי שבת, שבה גילה אדם הראשון את מאורי האש. כמו-כן אין לברך את ברכת הבשמים, שלא תיקנו לברכהּ אלא במוצאי שבת, ובזמנים אחרים אסור להפסיק בה בין ברכת הגפן לשתיית היין.

במקומות שהשבת יוצאת מאוחר מאוד, והילדים כבר שוכבים לישון, נהגו שאחד הבנים מבדיל ביום ראשון בבוקר ומוציא גם את האחרים. אם לא, יבדיל בעבורם גבר, גם אם כבר הבדיל לעצמו (אבל לא יבדיל לבנות בלבד, אלא אחת מהן תבדיל). ויש אומרים שגם אישה יכולה להבדיל בעבורם. לפי הפוסקים הספרדים יכול הגבר להבדיל גם בעבור נשים ובנות בלבד.

מי שלא הבדיל במוצאי יום טוב או יום הכיפורים, יבדיל כל יום המחרת, עד שקיעת השמש בלבד.