בפרשתנו כתוב "רק חזק לבלתי אכול הדם" (יב, כג). ומפרש רש"י "שהיו שטופין בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק. דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם שהוא קל להשמר ממנו כו' הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצות".

"יהודה" הוא מלשון "הפעם אודה את ה'" (ויצא כט, לה), וזה מורה על אדם שעבודתו את ה' היא בבחינת הודאה, שאין לו הבנה או רגש בקיומו את המצוות, אלא "מודה" ומבטל שכלו ותענוגיו האישיים לשם קיום רצון ה'. ונמצא, שאדם כזה יש לו תענוגים שאינם קדושים ועליו לבטל תענוגים אלו, ולעבוד את ה'.

לא כן בן עזאי, שעבודתו את ה' הי' באופן "שכל חפצו ומגמתו הי' לעלות למעלה כו' וכמו כן בעסק התורה שלו – נפשו חשקה בתורה" (יבמות סג, ב - ד"ה אחרי מות תרמ"ט אות יג), הנה לדעתו לא בא הכתוב להזהיר על זיכוך המדות, כי אם "להזהירך" - מלשון "זוהר" ואור – "עד כמה צריך להתחזק במצות", וללמדנו שעל האדם להתחזק ולהתעלות מעלה מעלה, ולהאיר נפשו באור אלקי.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ד עמ' 51 ואילך)