נאמר ביחזקאל: "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". ומסבירים חז"ל, כי הכוונה

אינה לדוד המלך עצמו, אלא למלך מצאצאיו של דויד, שעתיד למלוך על

העולם כולו, לנצח. וזהו מלך המשיח, שהנו מבית דוד.

מדבריות אינה עוד תופעה אקלימית נידחת. היום

גוברת ההכרה בתהליך המדבור כבעיה כלל עולמית.

המדבור מוגדר כירידה בפוריות הקרקע ובמפלס מי

התהום באזורים צחיחים. הגורם למדבור הינו ברוב

המקרים פיתוח מעשה ידי אדם, המביא לניצול יתר

הפוגע במערכת האקולוגית. סכנת המדבור מרחפת

כמעט מחצית! המדבור גורר אחריו תופעות קשות

כנוודות רעב ומלחמות.

בצורות, רעב ונדודים באזורים צחיחים ידועים כמנת

חלקו של האדם מאז אברהם אבינו. גם בצאת בני-

ישראל ממצרים הם שהו ארבעים שנה במדבר צחיח,

"מקום נחש, שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים".

"מקום לא ישב אדם שם". המעניין הוא, שדווקא

שם הם השילו מעליהם את הלבושים המגואלים של

אלילות ואמונות הבל שדבקו בהם במצרים, התנקו

מכל פסולת וסיג – וזכו לקבל את התורה הקדושה.

הדור שנולד במדבר, בשום מקום, היה נקי מרעיונות

ההבל והתפיסות השגויות של תרבות מצרים,

המושחתת מבחינה מוסרית מחד ומפותחת מאוד

מבחינה אינטלקטואלית מאידך. הם היו חופשיים

גם מהפחד הנורא ומרגשי הנחיתות מפני הגוי

שאפיין את אבותיהם שטעמו על בשרם את נחת

זרועה של האכזריות המצרית המחרידה. אמנם

במובן מסוים הם היו נחותים ביחס מאבותיהם יוצאי

מצרים, שנקראו "דור דעה" על שם חכמתם הרבה,

אך יתרונם היה בהיותם חופשיים לגמרי מכבלי

אידאולוגיות זרות ומלחצי סביבה אנושיים.

דורנו זה דומה מבחינות רבות לדור שנולד במדבר.

האידיאולוגיות השקריות שסחפו את העולם בדורות

הקודמים אינן רלוונטיות עוד. האימפריאליזם,

הקומוניזם, הסוציאליזם, הקפיטאליזם ועוד – גוועו

כולן בקול דממה דקה. ה"איזמים" מתו והותירו

אוכלוסייה עולמית מפוכחת, המודה בחדלונה

האנושי ובכך שמעבר ל"אכול ושתה, כי מחר..."

ולכיבוי שרפות אקולוגיות או אתניות פה ושם – אין

לה בעצם שום חזון.

דווקא משום המצב הזה, שהוא לכאורה נחית, אך

נקי משטויות שאי-אפשר ולא צריך לממשן – מסוגל

תמיד וכביכול המתינה בדיוק לרגעים האלה, כאשר

האנושות תסיים לבדוק ולברור את כל האפשרויות

ותודה כי באף אחת לא היה ממש. לקבל את אמת

התורה הנצחית, הנקייה, בלי תוספות וגרעונות, בלי

פירושי סרק של נביאי-שקר ותמהוניים. התורה כולה

– עבורנו, ושבע מצוות בני-נוח– עבור הגויים.

העולם מוכן. אנחנו – בטח מוכנים. מה שחסר עכשיו

אדמות, שתתבטא בשלטונו של מלך המשיח – הרבי

מליובאוויטש.

בשני מקומות בתורה קיימת התייחסות )די( ברורה לגאולה

השלמה: בפרשת השבוע – 'בלק', ובפרשת 'ניצבים'. בפרשת

'ניצבים' מתייחסת התורה אל הגאולה כאל הצלה )נצחית(

מטלטלות וקשיי הגלות: "ושב השם אלוקיך את שבותך ורִחמך,

ושב וקיבצך מכל העמים... והביאך השם אלוקיך אל הארץ..."

)דברים ל, ג-ד(. הקדוש-ברוך-הוא ירחם על עם ישראל, יקבץ

אותם מבין העמים וישיב אותם הביתה, לארץ ישראל השלמה

ולירושלים הבנויה.

בפרשתנו, לעומת זאת, לא מוזכרת הגלות כלל ועיקר. בלעם,

הנביא הגוי, מתייחס אך ורק לזריחות הגדולות בעתידם של עם

ישראל – בעידן דויד המלך ובעידן המלך המשיח. וכפי שכותב

הרמב"ם: "ניבא בשני המשיחים – במשיח הראשון, שהוא דויד,

שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון, שעומד מבניו,

שמושיע את ישראל באחרונה".

גם בנבואות קודמות רואה בלעם רק את הצדדים המרשימים

בהיסטוריה הצפויה לעם ישראל, כמו: "הן עם לבדד ישכון ובגויים

לא יתחשב" )במדבר כג, ט(, "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא"

)שם, כד( – וכהמשך לכך הוא מתנבא על דויד ועל המשיח. בכך

מלמדת התורה כי הגאולה אינה רק הצלה מהגלות, אלא יעד

נשגב שחותרים אליו גם אילולי היינו בגלות. מאז שיצאנו ממצרים

ונעשינו לעם, אנו מצויים בתהליך ארוך של התעלות והזדככות –

של עצמנו וגם של סביבתנו – והתהליך נועד להסתיים בגאולה

השלמה.

מסיבה זו, מתייחס בלעם בדבריו גם ליציאת מצרים )לפני

שמתייחס אל המשיח(. בכך הוא רומז לקשר שבין יציאת מצרים

לגאולה השלמה, בהיותן התחלה וסיום של אותו תהליך – בין אם

תתווספנה באמצע גלויות אחרות ובין אם לא.

בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" )שם לג, א(, 'מסעי' בלשון

רבים. לכאורה היה צריך להיכתב "מסע בני ישראל", בלשון יחיד,

משום שבתוך מסע אחד כבר יצאו ממצרים, והמסעות הבאים היו

מחוץ למצרים?! אלא שכאמור, תהליך היציאה ממצרים לא נגמר

במסע אחד. כל המסעות כולם הנם רצף אחד ארוך של יציאה

והתרחקות ממצרים, עד למסע האחרון שיכניס אותנו בפועל

אל הגאולה השלמה. מסע שנרמז במסע האחרון של בני ישראל

במדבר – המסע אל "ירדן ירחו". על המשיח נאמר כי הוא ניחן

בחוש ריח רוחני מיוחדבמינו, ולחוש הזה רומזת המילה 'ירחו'.

ח. ליקוטי תורה תחילת פרשת מסעי. הרבי מליובאוויטש מלך המשיח: ליקוטי שיחות