פנינה יומית.... יוד סיון
|
|
|
יום חמישי י' סיון - אה"ק: בהעלותך
לוותר על רווח אישי ולקיים רצון הקב"ה בפרשתנו כתוב שכאשר "ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני" (פרשתנו י, יב), היו השבטים מסודרים בארבע מחנות, ואחרון לכולם הי' מחנה דן – "ונסע דגל מחנה בני דן, מאסף לכל המחנות לצבאותם" (שם, כה). ופירשו חז"ל תיבות "מאסף לכל המחנות" "שהי' שבטו של דן . . נוסע באחרונה, וכל מי שהי' מאבד דבר הי' מחזירו לו" (הובא ברש"י כאן). ויש לבאר ענין זה שמחנה דן הי' אחרון לכל המחנות, והטעם שדווקא מחנה דן הי' "מאסף לכל המחנות" בעבודת האדם לקונו: עם ישראל משול הוא לגוף שלם. ישנם כאלו שהם בבחינת "ראש", והיינו, שעבודתם היא באופן ששכלם ומוחם מלאים בידיעת הבורא ותורתו. וישנם כאלו שהם בחינת "רגל", שכמו שהרגל עבודתה אינה באופן של הבנה והשגה, ואף לא ברגשי אהבה ויראה, אלא כל מציאותה הוא לציית לרצון האדם ולהוליכו ממקום למקום מבלי להבין, כמו כן עבודתם של בחינת "רגל" היא בהכנעה ובביטול לרצון השי"ת לעשות ככל אשר יצווה מבלי להרהר ולנסות להבין הדברים בשכלם. וזהו שמחנה דן הוא בסוף כל המחנות, משום שעבודתם היתה בפשטות ובתמימות בלא הבנה השגה, ולכך הרי הם כ"רגל" שאין בה דעת והרגש, ועבודתם היא הנמוכה ביותר, וראוי להם שיסעו בסוף וב"רגלי" המחנה. אך דווקא מחמת עבודתם את השי"ת בבחינת "רגל" היו הם דוקא אלו ה"מאסף לכל המחנות", כי הי' מורגש אצלם בפשטות שמטרת העבודה אינה להיטיב לעצמם ולחפש צרכיהם הגשמיים או אפילו הרוחניים, כי אם לקיים רצון הבורא ית"ש שאליו הם בטלים ואת עולו הם מקבלים לעשות ככל אשר יצווה, ומשכך, הרי מרצונם ובבחירתם בוחרים לעצמם מקום בסוף המחנה, בכדי להשיב אבידותיהם ושגיאותיהם של שאר המחנות. ואף שבעקבות כך מתרחקים הם ממחנה שכינה ומהמשכן, הרי מטרתם היא לא לדאוג לעצמם ולהתעלותם, כי אם לקיום רצון הבורא ית"ש – ואם רצונו ית' הוא שיתרחקו מהמשכן, ולעזור ליהודי שני, הרי הם מצייתים וממלאים רצונו ית' בקבלת עול. (ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 103 ואילך)
חו"ל: נשא
קדושה כסיבה לפרישה בפרשתנו מדובר אודות הנזיר, אשר עליו להפריש עצמו משתיית יין ותספורת השיער, ולהגדיר ולהרחיק עצמו מטומאת מת. אבל התורה מקדימה לציווי הפרישות – "קדוש יהי'" (פרשתנו ו, ה). ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו: יש והאדם משמר את עצמו מכל סרך ובדל של איסור, ומשום כך פורש גם מדברים המותרים, וכל מעייניו הם איך לפעול שלא יכשל בדבר איסור, ובדרך זו מצליח להישמר שלא לעבור ח"ו על רצונו ית'. וכמו שדרשו חז"ל "ושמרתם את משמרתי" – "עשו משמרת למשמרתי" (מו"ק ה, א. וש"נ), שאף דברים שהתירה תורה, יש מקום לאוסרם בכדי להוסיף עוד "משמרת" וביטחון לשמירת המצוות. ופרישות וסייגים אלו מצילים את האדם מחטא ועוון רח"ל. אך יש דרך נעימה יותר, שהסיבה לנזירות ופרישות מדברים המותרים נובעת מקדושה, שכאשר האדם חש בנפשו פנימה שהוא "קדוש", הרי בדרך ממילא הוא פורש מעניינים מסוימים משום שאין זה "מתאים" אשר אדם קדוש כמותו יתעסק בדברים מעין אלו. וכמובא בסה"ק (ראה ספר השיחות (לאדמו"ר מוהריי"צ) קיץ ה'ש"ת עמ' 140) אשר עבודת האדם כולה יכולה להיות מיוסדת על כך שמתבונן שדבר פלוני "מתאים" ליהודי לעשותו, ואילו דבר אחר "אינו מתאים" שיעשהו בן אברהם יצחק ויעקב, כי כאשר היהודי מרגיש היטב מעלתו הרי הוא מרגיש שמוכרח להתנהג בהנהגה ה"מתאימה" לצור מחצבתו. וכשם שמחפש אחר הנהגה ש"מתאימה" למעלתו, כך הוא פורש ונבדל מדברים האסורים, ולא משום שירא ומפחד מלהיכשל בהם, אלא שמרגיש שאין זה "מתאים" ליהודי קדוש. וזהו שמקדימה תורה לציווי פרישות הנזיר "קדוש יהי'", שהדרך להישמר ולפרוש מדברים האסורים, הוא אם יקדים לזה "קדוש יהי'", וירגיש את דרגתו המרוממת, ואשר קדוש הוא ומובדל משאר האנשים סביבותיו, ואזי יבין שאין זה "מתאים" לו להיגרר ברדיפה אחר הבלי העולם. (ע"פ תורת מנחם חמ"ד עמ' 75 ואילך) |
