פעמים רבות טוענים כלפי הרפורמים שה'דת' שהם מייצגים אינה אלא ליצנות. יש מי שהמונח הזה צורם להם ונשמע באוזניהם מעליב ומזלזל. אבל האם יש מונח אחר שמתאים למאבק המתחולל בימים האלה בעקבות תביעת הרפורמים להשתמש במקוואות טהרה?

אין ללכת שולל אחר הכותרות הרציניות כביכול והטיעונים בעד ונגד. אנחנו פשוט צופים במערכון, שמאחוריו עומד יוצר גאון, וגדולתו היא בהתחזות לדיווחים חדשותיים רציניים. זו גרוטסקה, הגחכה של המציאות והבאתה לידי אבסורד. נו באמת, רפורמים ומקווה?

מהותה של הרפורמה היא 'התאמת' הדת היהודית לעולם המודרני ומחיקת כל מה שאינו נשמע נאור במושגים עכשוויים. בתפיסה הרפורמית אין מקום לדיני הכשרות ולאיסורי השבת, להלכות תפילין וציצית ולנטילת ארבעת המינים בסוכות. אפילו כללי יסוד בעם היהודי, כמו קביעת היהדות על-פי האם, עברו רפורמה, ובעיני הרפורמים גם ילדים לאם לא-יהודייה נחשבים יהודים.

מכל מצוות התורה, הלכות טומאה וטהרה הן הרחוקות ביותר מעולם המושגים המודרני. אלה חוקים שאינם מובנים כלל בהיגיון האנושי. איננו מבינים מהי טומאה ומהי טהרה, והתורה עצמה אומרת שאין לחפש כאן היגיון אלא זו גזֵרת הבורא, כפי שהרמב"ם מבהיר בסוף הלכות מקוואות: "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים".

ופתאום הרפורמים גילו את המקווה! נפשם כמהה כל-כך לטהרה, עד שהביאו את העניין לפני בג"ץ, וזה לא הבחין שלפניו בדיחה ופסק שיש לאפשר גם לרפורמים לערוך טקסים במקוואות. עכשיו הכנסת מנסה להתמודד עם מופע הבידור הזה.

אם תרצו, ההצגה הזאת היא המחשה מצויינת למהותה של כל תנועת הרפורמה. כל-כולה ניסיון חיקוי עלוב של הדת היהודית, בלי מינימום של בושה. לוּ היה להם מינימום של כבוד עצמי, היו מנסים לפתח טקסים משלהם ועולם מושגים עצמאי. במקום זה הם נאחזים ביהדות שבה אין הם מאמינים, מתוך ריקון המושגים היהודיים מכל תוכן.

מה פשר ההתעקשות על טבילה במקווה בהליך ה'גיור' הרפורמי? למה לא להיות מקוריים? היה אפשר לקבוע שהליך הכניסה ליהדות הוא גלישת סנפלינג או צניחה חופשית. ה'רב' או ה'רבה' היו יכולים לפתח דרשה נהדרת על המשמעות הסמלית של הריחוף בין ארץ ושמים.

גם השימוש הרפורמי בספרי תורה מקוריים (מתוך ביזוי קדושתם) סובל מאותו חוסר יצירתיות. מה העניין להשתמש בגווילים עתיקים, שכתב סופר סת"ם? לא עדיף להשתמש בצג דיגיטלי שעליו מוקרנים קטעים נבחרים? זה גם יכול להשתלב נהדר עם שירה בציבור.

כל זה היה יכול להיות משעשע לולא זו הייתה מציאות עצובה. לפנינו תופעה שכולה הונאה וזיוף, חיקוי והתחזות, בלי טיפת כבוד עצמי. למרבה הצער התקשורת וגורמים אנטי-דתיים משתפים פעולה עם הליצנות הזאת כחלק ממלחמתם בדת ישראל. אבל מעת לעת ראוי להזכיר את האמת: אין כאן לא 'זרם' ולא 'דת' אלא שקר וסילוף.

בתי חב"ד ברחבי הארץ נערכים למחזור הראשון של קייטנות חב"ד. הקייטנות מיועדות לכל ילדי ישראל, תלמידי בתי ספר ממלכתיים וממלכתיים-דתיים כאחד. רשת קייטנות חב"ד היא הגדולה בישראל, ופועלות בה כמאתיים קייטנות. הקייטנות מעניקות לילדים שפע של חוויות לצד תכנים וערכים, ברוח חסידית עליזה ותוססת. פרטים והרשמה בבית חב"ד המקומי.

המוזיקאי יוסף קרדונר מגיש את תקליטו החדש: מסוגל לתשובה – שלושה-עשר שירים, מקצתם חדשים, פרי עטו, ומקצתם ביצועים חדשים לשירים נפוצים. טל' 0573131784.

פרשתנו נפתחת בציווי לאהרן הכוהן "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת". מה פשר המילה 'בהעלותך'? מסביר רש"י: "שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". ועדיין נדרש הסבר לפשר השימוש בפועל 'עלייה' ("בהעלותך", "שלהבת עולה"), שהרי הנר נשאר במקומו ואינו עולה. היה אפשר למצוא מילה אחרת, כמו הדלקה או הארה, ולמה התורה בוחרת במילה "בהעלותך"?

אלא שיש כאן מסר פנימי הקשור לעבודה הרוחנית של היהודי. הנר מסמל את נשמת היהודי, "נר ה' נשמת אדם". על כל יהודי להדליק את נשמתו באור התורה והמצוות, עד שהנשמה תאיר את כל סביבתה. כך היהודי מביא את העולם לידי שלמות.

לכאורה, איך אפשר לומר שעולמו של הקב"ה אינו מושלם, והלוא הקב"ה הוא תכלית השלמות. על כך אומרת התורה בפרשת בראשית: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹקִים לַעֲשׂוֹת"; 'לעשות' במשמעות 'לתקן'. הקב"ה ברא את עולמו מלכתחילה במצב שאינו מושלם, והטיל על האדם את המשימה לתקן את העולם.

מעשיו של האדם חיוניים כל-כך לשלמותו של העולם עד שעל-ידי עבודתו הוא "נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית". אמנם בריאת יש מאין היא מחוץ לעולם המושגים של בשר ודם, ורק הבורא הכול-יכול בכוחו לברוא יש מאין; אולם כאשר האדם ממלא את חלקו בהשלמת הבריאה הוא נעשֶה שותף אמת של הקב"ה, עד שכביכול לשני הצדדים חלק שווה בשותפות.

המחשה לעניין זה היא הנר. כל זמן שהנר אינו דולק, אין הוא מממש את ייעודו. יש כאן נר מושלם, עם כל הפרטים, אבל תכלית קיומו אינה באה לידי ביטוי. רק כאשר מעלים בו אור מתממשת התכלית – הסביבה נעשית מוארת וגם הנר עצמו מתעלה וממלא את ייעודו – הפצת אור בעולם.

זו גם משמעות העלאת הנר הרוחני. כל עוד נשמת היהודי אינה מאירה, יש כאן יהודי עם כל מעלותיו, אך חסר הביטוי האמיתי של כוחות נשמתו. יכולותיה הכבירות אינן באות לידי ביטוי.

"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם" (במדבר יב,ג). ראשי התיבות של 'אדם' הם א ברהם, ד וד, מ שה, שלושה שהצטיינו במידת הענווה. אברהם אמר "ואנוכי עפר ואפר"; דוד אמר "ואנוכי תולעת ולא איש"; והגדיל משה בענוותנותו ואמר "ונחנו מה".

משה רבנו הוא מדרגת החכמה, ולכן הצטיין במידת הענווה. הידיעה וההשגה בגדולת ה' גורמות לאדם התבטלות מוחלטת כלפי הקב"ה. התבטלות זו באה לידי ביטוי לא רק בענווה כלפי ה' אלא גם בענווה כלפי כל אדם.

למשה רבנו היו עוד מעלות טובות רבות. אם התורה ראתה לשבחו על מידת הענווה, סימן שזו המידה הטובה והנאה מכול.

בענווה שני סוגים: יש עניו הרואה את עצמו ואת האחרים כלא-כלום. זו ענווה מזוייפת. העניו האמיתי יש לו הכרה מלאה שהאחרים טובים ממנו ועולים עליו.

העניו אינו רואה עצמו פחוּת ושפל. הוא יודע את מעלת עצמו, אך מתוך עוצם התבטלותו לקב"ה הוא מרגיש שמעלה זו היא כאין וכאפס.

"והאיש משה עניו מאוד". מפרש רש"י: "שפל וסבלן". להיות שפל בעיני עצמו זו ודאי מדרגה גבוהה, אבל גדולה ממנה המדרגה שאדם יודע לסבול את השפלות.

אדם מסוגל להגיע לשפלות אמיתית כלפי זולתו רק כשהוא רואה שהזולת קרוב לקב"ה יותר ממנו.

אי-אפשר להתקרב לאלוקות אלא על-ידי ענווה. היֵשות והגסות אינן כלי לאלוקות. זהו שנאמר (ישעיה נז,טו) "מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח".

שנה אחת עזב רבי שלמה הכוהן רבינוביץ' מרדומסק, בעל 'תפארת שלמה', את חסידיו ונסע לחג השבועות אל רבי חיים מצאנז. כששמע רבי חיים שה'תפארת שלמה' בא אליו, יצא לקבל את פניו וליווה אותו לחדרו.

בעוד השניים מסתגרים בחדר החל בחוץ דיון בשאלה מי גדול ממי. אלה טוענים שרבי חיים גדול יותר, והראיה שה'תפארת שלמה' בא לעשות את החג במחיצתו. כנגדם טוענים אחרים שלהפך, זה עצמו מוכיח את גודל ענוותנותו של ה'תפארת שלמה'.

בעוד הם מתווכחים נפתחה הדלת וה'תפארת שלמה' יצא ואמר: "מה זה משנה מי גדול ממי, העיקר שאתם תהיו בני-אדם ראויים לשמם".

"הענווה אינה נמנית במניין המצוות, כי אילו הייתה מצווה כזאת, היו אנשים מרגישים גאווה על שנוסף לכל מעלותיהם יש בהם גם ענווה" (הבעש"ט)

ההמולה סמוך לביתה של הגב' גוטסמן התמיהה את הרב מרדכי-דב פיין, רבה של סקרנטון. חצר הבית התמלאה בעשרות בני-אדם שהחזיקו זרי פרחים, ובהתרגשות ניגשו אל האישה המבוגרת והעניקו לה את הזר, בהרעיפם עליה דברי שבח ותודות.

סקרנטון היא עיר בפנסילווניה, ארה"ב. יש בה קהילה יהודית ותיקה. הרב פיין נקרא להנהיג את הקהילה, ועשה זאת ביד רמה לאורך שנים רבות.

המראה יוצא הדופן של עשרות נושאי הזרים בחצרה של הגב' גוטסמן הישישה אירע ב'יום האֵם' המצויין בארה"ב. הרב פיין החליט לשאול את הגב' גוטסמן לפשר הדבר. "אספר לך כיצד זכיתי לילדים רבים כל-כך", אמרה לו האישה, והזמינה אותו לשבת ולשמוע את סיפורה.

בעיירה מונקץ' שבהונגריה התגוררו ר' יצחק גוטסמן ורעייתו. מצבם הכלכלי היה דחוק. יצחק ניסה את מזלו בכמה וכמה עבודות, אולם שערי הפרנסה לא נפתחו בעבורו. משפחתו גדלה והוא החל לשקול הגירה לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות – אמריקה.

רעייתו החמיצה פנים למשמע הרעיון. היא נרתעה מההפלגה הארוכה וחששה שילדיה הקטנים לא ישרדו בתלאות הדרך. החליטו בני הזוג להיוועץ ב'סבא מקפיש', רבי יהושע-העשיל הכוהן פריד, שהנהיג את עדתו בעיירה קפיש ונודע כפועל ישועות (נסתלק בחודש סיוון תרפ"א).

התכנס הצדיק בהרהורים למשך כמה רגעים, בעודו עוצם את עיניו. לאחר מכן התנער משרעפיו, הושיט את ידו לעבר ר' יצחק ואמר: "סעו לשלום, ובעזרת השם תגיעו למחוז חפצכם בשלום. אף אחד מילדיכם לא יינזק, ובכלל – עד סוף ימיכם לא תשכלו אף ילד אחד מילדיכם".

הבטחתו המפורשת של הרבי התירה את הספקות. המשפחה יצאה למסע בלב רגוע, וכעבור כמה שבועות הגיעה בשלום ליעדה. הם התיישבו בסקרנטון, ור' יצחק פתח אטליז שסיפק בשר כשר ליהודי האזור. סוף-סוף ראה ברכה בעמלו והפרנסה הייתה בשפע.

חלפו שנים ופתאום התפרצה מגֵפה קשה והפילה חללים רבים, בעיקר ילדים. לא היה בית שהמגֵפה לא פגעה בו. רק בבית אחד לא נפגע איש.

זה היה בית משפחת גוטסמן. איש מבני הבית לא חלה. בני המשפחה אף הקרינו ביטחון גמור, והצהירו ש"אצלנו הכול יהיה בסדר". כשנשאלו לפשר האופטימיות הנחרצת השיבו בפשטות כי באמתחתם ברכת ה'סבא מקפיש'.

למשמע הדברים הבריק רעיון במוחו של אחד מיהודי העיירה, שבנו חלה והתנדנד בין חיים למוות. "מה דעתך שאמסור לך את בני?", פנה אל ר' יצחק. "לאחר שיֵחשב בנך תחול עליו ברכת הרבי".

ר' יצחק נענה בחפץ לב. ה'עסקה' בוצעה, ולא חלף זמן רב וניכרה הטבה במצבו של הילד. למחרת כבר קם הילד ממיטתו ויצא לשחק בחצר הבית.

הבשורה על ההתאוששות הפלאית של הילד עשתה לה כנפיים, וגם הסיפור שמאחוריה. פתאום צבאו על בית משפחת גוטסמן עשרות הורים מודאגים. כולם ביקשו 'למסור' את ילדיהם למשפחת גוטסמן, כדי שיחסו תחת ברכת הצדיק.

ואכן, זה אחר זה החלו ילדים להחלים מן המחלה הקשה. כל מי שנמסר למשפחת גוטסמן חייו ניצלו. שלושים וחמישה ילדים חולים, שמצבם היה חסר תקווה, נמסרו לבני הזוג, ונרפאו לגמרי בתוך זמן קצר.

מכאן ולהבא, בכל פעם שילד יהודי חלה ונקלע לסכנת נפשות, מיהרו הוריו להשתמש ב'סגולה' החריגה ו'למסור' אותו למשפחת גוטסמן. גם ברבות השנים, לאחר שר' יצחק נפטר, הוסיפה אשתו 'לאמץ' ילדים חולים – והסגולה מעולם לא אִכזבה.

בין תושבי העיירה היה רופא יהודי מתבולל. הלה התכחש לסגולה ולעג למאמינים בה, אף שזו הוכחה בעשרות מקרים. הוא בז לברכות צדיקים ולאמונה בכוחות על-טבעיים. יום אחד החליק בנו הקטן, נחבל בראשו ואיבד את הכרתו.

מצבו של הילד היה חמור. הרופאים היו חסרי אונים. הם המליצו להורים להתאזר בסבלנות ולהמתין לבאות, בציפייה שהילד יתעורר. הימים חלפו, ושום תזוזה לא נרשמה במצבו. בצער נאלצו הרופאים להגדירו 'צמח'.

מצבו הנואש של הילד עורר בפעם הראשונה ספקות בלב אביו. בצר לו פנה אל הגברת גוטסמן וביקש לבצע את ההסדר המפורסם. "האם תסכימי 'לאמץ' את בני?", שאל הרופא. הגברת גוטסמן נענתה ברצון. והנה, לא חלפו ימים אחדים ופתאום הילד התעורר וביקש מים.

"זו הסיבה לזרי הפרחים הרבים שאני מקבלת ב'יום האם'", סיימה הגב' גוטסמן את סיפורה באוזני הרב פיין המשתאה. "כל אלה היו בעבר ילדים חולים ש'נמסרו' לי והבריאו ממחלתם".

הגב' גוטסמן זכתה להאריך ימים ולרוות נחת מצאצאיה הביולוגיים וגם מעשרות 'ילדיה' ה'מאומצים', שהכירו לה תודה על שהצילה את חייהם.

האמונה בנבואה היא מיסודותיה של האמונה היהודית – "מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני-האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו וכו'" (רמב"ם הלכות יסודי התורה תחילת פרק ז).

לפני חורבן הבית הראשון, כאשר היו לנו הארון והלוחות, הייתה הנבואה נפוצה למדיי. לצד הנביאים הגדולים הייתה גם תופעת 'בני הנביאים', הם מי שביקשו לזכות להשראת הנבואה (רמב"ם שם, הלכה ה). דרך הנבואה הייתה פתוחה למעשה לפני כל אחד ואחד. גם דרגות הנבואה שזכו להן הנביאים בזמן הבית הראשון היו גבוהות ונעלות ביותר.

הגלות, שעיקרה הסתר פנים של האור האלוקי, מצאה מיד את ביטויה בפגיעה שחלה בנבואה. וכך אומרים חז"ל (יומא ט,ב; סוטה מח,ב; תוספתא שם פרק יג,ד. סנהדרין יא,א): "משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל". בספר ה'עיקרים' (מאמר ג, סוף פרק יא) מבואר שבזמן הבית השני "היו חסידים ואנשי מעשה ראויים לנבואה יותר מבבית ראשון", ואף-על-פי-כן "לא היה שם נבואה, לפי שלא היה שם ארון". ב'עבודת הקודש' (חלק ד, פרק כד) מוסבר שאף שהנביאים האחרונים נתנבאו גם אחרי גניזת הארון, זה היה "לפי שקיבלו נבואתם ועדיין האור היה מתנוצץ", ולכן הייתה נבואתם "במשלים וחידות ולמטה ממדרגת הנביאים הראשונים".

עם זה, גם בגמרא עצמה וגם בדורות שלאחריה מוזכרים גדולי ישראל שזכו להשראת רוח הקודש. הכוונה במאמר חז"ל על סילוק רוח הקודש היא שתקופת הנביאים נסתיימה, ולאחר מכן אין רוח הקודש מצויה כמקודם, והיא גם איננה בדרגה שהייתה בימי הנביאים. כך מתפרשים עוד מאמרי חז"ל על דברים ש'בטלו', 'פסקו' או 'נסתלקו' אחרי החורבן, כמו ענווה, יראת חטא ואפילו 'זכוכית לבנה' (שעל כך מסביר התוספות בבבא מציעא כט,ב, שהכוונה היא "דלא שכיחא", כלומר, אינה מצויה כמקודם). [ראה בכל זה לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 72 ואילך.]

גלות השכינה היא אפוא הסיבה להסתלקות הנבואה, ובגאולה, עם חזרת השכינה ובית המקדש והארון, ישוב וייפתח צינור הנבואה. גילוי השכינה אז יהיה בעוצמה רבה כל-כך, עד שכל אחד ואחד מישראל יזכה לנבואה. וכך נאמר (יואל ג,א): "והיה אחרי-כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם". במדרש (תנחומא סוף פרשת בהעלותך) נאמר על כך: "אמר הקב"ה: בעולם הזה יחידים נתנבאו, אבל לעולם הבא, כל ישראל נעשין נביאים".

כשם שהסתלקות הנבואה הייתה הדרגתית, כך חזרת הנבואה באה בהדרגה. לקראת הגאולה מתחילה התעוררות מיוחדת של נבואה ורוח הקודש. כך הופיעו בתחילת האלף הנוכחי צדיקים גדולים שרוח הנבואה שרתה עליהם, כמו ר' שמואל החסיד (אביו של ר' יהודה החסיד), ר' אלעזר בעל ה'רוקח', הרמב"ן, הראב"ד (שהופיעה רוח הקודש בבית מדרשו), ר' עזרא הנביא, ור' יהודה החסיד (שעליו כתוב כי לוּ היה חי בימי הנביאים – היה נביא).

בדורות המאוחרים מאלה, כשהתקרבנו עוד יותר לביאת המשיח, זכינו להתגלות מחודשת של רוח הקודש אצל צדיקי החסידות, מן הבעש"ט והמגיד ממזריטש ועד גדולי החסידות האחרים. הם נשאלו שאלות שבעבר נהגו לשאול כמותן רק אצל נביאים, וענו תשובות שרק ברוח הקודש היה אפשר לאומרן. וכל זה הוא הכנה לרוח הנבואית העצומה שתשרה על משיח צדקנו.

אחד הגורמים המרכזיים שדחפו את ר' מוני אנדר מכפר חב"ד לכתוב את הספר 'חצי חלון חצי מראה' היה התסכול. באחת-עשרה השנים האחרונות הוא מקיים קשר יום-יומי עם אנשי תקשורת מובילים, בעבודתו באגף דוברות חב"ד. "נוצרה בינינו ידידות אמת, שאינה קשורה להכנסת ידיעות ופרסומים", הוא אומר. "אנחנו משוחחים הרבה, וכמעט תמיד אני חוזר מתוסכל מעוצמת הנתק. אנשים פשוט לא מכירים את העולם היהודי ואת אורח החיים האמיתי של יהודים שומרי תורה ומצוות".

שוב ושוב חלפה בו המחשבה: "למה אנחנו יכולים להיות חברים וידידים, אף-על-פי שאני חרדי בכל הווייתי, ובה בשעה היחס לציבור החרדי יהיה שלילי? איך אפשר לגרום לאנשים האלה לראות את החרדים כבני-אדם, שאוהבים וחוששים, מתלבטים ומתמודדים, בוכים ושמחים?".

התסכול הזה הוליד את הספר, שיצא לאור לפני כמה חודשים בהוצאת 'ידיעות ספרים' וזכה להצלחה גדולה. הוא כבר נדפס בכמה מהדורות ואף הוגש כמועמד לפרס ספיר היוקרתי. בספר שנים-עשר סיפורים, שכל אחד מהם נוגע בהתמודדויות אנושיות בתוך העולם החרדי.

מוני, אב לארבעה, גדל בקריית מוצקין, הוסמך לרב ושירת שירות מלא בצה"ל. "אני מנסה לפעור סדק בסכר הניכור", הוא אומר. "כמו בבניין משותף, שיכולים לגור בו בצוותא יהודי חרדי ויו"ר תנועה אנטי-דתית. כשהם גרים יחד הם יתייחסו אחרת זה לזה".

לדבריו, כל הסיפורים המוגשים בספר באים מתוך החיים. "זה יכול להיות קשיי פרנסה שאתה חווה, חוזר בתשובה שאתה חושב מה קורה לו בפסח עם המורכבות המשפחתית שלו, או כשאתה רואה משפחה שמתמודדת עם ילד חולה. ניסיתי גם לגעת במוקשים תודעתיים. למשל, 'איפה היה אלוקים בשואה'. כתבתי סיפור שבין השורות אתה מקבל תשובה לשאלה. או סיפור על משפחה חרדית המתגוררת בשכונה לא-דתית ונתקלת בשאלה 'למה בכלל באתם לפה'".

הספר נוגע גם בסוגיות רגישות. "לא כתבתי תשדיר שירות", הוא אומר. "אני לא מאמין בכתיבה כזאת, כי היא לא אמינה. החיים שלנו יפים ואמיתיים, אבל יש בהם גם חולשות וקשיים, וזה מה שהופך את הסיפורים לאנושיים ויוצרים הזדהות עם הגיבורים".

התגובות שהוא מקבל מעידות שהספר הצליח לגעת באנשים רבים. הוא מציג הודעה שקיבל מדמות בכירה בעולם התקשורת: "בארבע וחצי בבוקר סיימתי את הספר, בדמעות. פשוט מרגש". עוד הוא מספר על אישה בת 92 מתל-אביב שהתקשרה אליו כדי לומר לו שהספר הזכיר לה את אביה, שהיה אדם דתי.

אך את התגובה המפתיעה ביותר קיבל משליח חב"ד בצפון שכותב: "חזרתי הערב מביקור בית אצל רופא בכיר. האיש מגדיר את עצמו אתאיסט, אך הפעם, לאורך כל השיחה, שפע סיפורי אמונה. בסוף קם ואמר: קניתי לאחרונה ספר שגרם לי לבכות, ומשם הסיפורים". זה היה הספר הזה.