ולכאורה דרוש ביאור – כיצד ישכנו יחדיו הציווי ד"לא יהי' לך" עם הציווי ד"אנכי"? הלא "אנכי" הוא מצות הידיעה אודות "אמתת המצאו" של הקב"ה, שהוא המציאות היחידה, ואין כלל מקום למציאות זולתו ח"ו; ואילו תוכן הציווי "לא יהי' לך" הוא להיפך, לכאורה – שקיימת מציאות של "אלהים אחרים" ו"פסל וכל תמונה", אשר לכן צריך להזהיר ש"לא יהי' לך"!?

אמנם מצד האמת אין זו קושיא כלל. ואדרבה: הציווי "לא יהי' לך" הוא המביא לידי שלימות את הציווי "אנכי".

את מציאות הקליפה וסטרא אחרא יצר הקב"ה בעולם, לצורך ותועלת עבודתו ית'. כי רצונו של הקב"ה הוא שיהי' ענין הבחירה, והאדם מרצונו ובחירתו יתגבר על הרע ויבחר בטוב – בכדי שעבודת האדם תהי' באופן שיהי' לו חלק ופעולה בתיקון וזיכוך העולם, שבזה הוא נעשה "שותף להקב"ה במעשה בראשית".

וכיון שכן, הרי לא זו בלבד שהציווי "לא יהי' לך" אינו בסתירה ל"אנכי", אלא אדרבה: כל מציאות ה"פסל וכל תמונה" היא בכדי להביא את ה"אנכי" – עבודת האדם את ה', לידי שלימות. ומבואר היטב כיצד הם באים יחדיו "בדיבור אחד".