בפרשתנו כתוב אשר מנין בני לוי הי' "מבן שלשים שנה ומעלה גו' תפקוד אותם" (ד, כג). ויש לבאר ההוראה מזה בעבודת האדם לקונו:

בני לוי לא עבדו את עבודת המשכן עד היותם בני "שלושים שנה ומעלה", ובכל זאת ניתן להם הכח שמאז והלאה ייהפכו לנושאי המשכן, שעל ידי נשיאת המשכן במדבר "היו ממשיכים גילוי אלקות" (לקו"ת פרשתנו כב סע"ב) במקום של "מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון שאין בו מים" (עקב ח, טו), והענן הי' הורג את הנחשים ועקרבים (ספרי בהעלותך י, לד), והפכו את המדבר למקום ישוב.

וכן הוא בכל אחד ואחד, שהרי "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו . . להבדל לעמוד לפני ה' ולשרתו . . יהי' ה' חלקו ונחלתו . . כמו שזכה לכהנים ללוים" (ל' הרמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל), ואם כן, מבלי הבט על מצבו עד עכשיו, הנה באם יחליט שמכאן ולהבא "יעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו", יותן לו הכח לטהר את עצמו מכל הענינים הבלתי הרצויים שהיו בעבר בהיותו ב"מדבר", ולהמשיך "גילוי אלקות" בנפשו.

בנוגע לאופן חניית בני ישראל במדבר כתוב בפרשתנו "איש על דגלו גו' יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד" (ב, ב). ופירש רש"י "מנגד – מרחוק מיל כו' כאלפים אמה, שיוכלו לבא בשבת". והיינו, שטעם הדבר שמחנה ישראל הי' במרחק אלפיים אמה מהמשכן הוא כדי "שיוכלו לבא בשבת", ולכן גם בימות החול, כן הי' שיעור המרחק בין המחנה להמשכן.

אמרו חכמים "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות פ"ב מי"ב). והיינו, שבנוסף לקיום כל המצות דאורייתא ודרבנן, מחוייבים אנו לקיים גם את כל דברי הרשות "לשם שמים", ואשר בכל זמן ועת, גם בדברי החולין של האדם, ישמש האדם את קונו.

מתוך בריאות, נחת והרחבה