בס"ד                                                          ערש"ק                                                  ז' בניסן  תשע"ו

                                            "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל"

                                  ליקוטי אור - בפרשה - מצורע - שבת הגדול

  " זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן   "(יד, ב)      

פרשתנו עוסקת בעניין לשון הרע, כמו שדרשו חז"ל (ויק"ר ט"ז, ב):'מצורע' - 'המוציא שם רע'. ונראה לומר

שהסיבה שהאדם מרשה לעצמו לדבר לשון הרע היא בגלל שהוא בעל עין רע, דהיינו שעינו צרה בטוב שה'

יתברך משפיע על אחרים, וגם את מה שהוא נותן לו, אינו רוצה ליהנות ממנו לאחרים. וזה 'מצרע' שעולה

בגימטרייה 'רע עין'. וזה הרע עין מקורו ממידת הגאווה אשר ממלאת את האדם בגסות רוח, והיא בעצם

שורש חטא הלשון הרע, ה' יצילנו. לפיכך, קורבנו הוא גם ממקל עץ ארז ואזוב, כי עץ הארז המתנשא גבוה

רומז על הגאווה הגורמת להתנשאות כנ"ל, ולעומתו האזוב שהוא עץ הנמוך ביותר באילנות. וזה שפירש

רש"י ז"ל: מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

ודע, שעוון זה חמור מאוד מאוד כי המדבר לשון הרע לוקה בנגע הצרעת, כמו שאמרו רז"ל (ערכין טז): על

שבעה דברין הנגעים באים, ואחד מהם – 'על לשון הרע'. וכן ידוע, שבעוון זה ג' אנשים ניזוקים: האומרו,

המקבלו, והנאמר עליו. זה שנאמר עליו ניזוק מלשונם הרעה, ואילו המספר והשומע נענשים על חטאם

בדיבור לשון הרע. ועיננו רואות מעשים שבכל יום, שאנשים שמפטפטים פטפוטי דברים ולא מקבלים צרעת.

אלא תדע, שהצערת היא לא רק בגוף אלא בימינו היא בעיקר בנפש, כמו שאמר החכם באדם (משלי כ"א, כ"ג):

"שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ", מצרות גופו לא נאמר אלא מצרות נפשו כי צרעת הנפש יותר גרועה

מצרעת הגוף, כי כנודע היא יכולה להביא את האדם פתאום ללא שם הכנה מוקדמת עד כדי חולי השיגעון,

רחמנא ליצלן.

ואיתא במדרש (ויק"ר ט"ז, ב): מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות ומכריז: מאן בעי למיזבן סם חיים? (מי

רוצה לקנות סם חיים). יצא אליו רבי ינאי וביקש לקנות. הוציא לו(הרוכל) ספר תהלים הראה לו פסוק: 'מי האיש

החפץ חיים'. מה כתוב אחר כך? 'נצור לשונך מרע, סור מרע ועשה טוב' וכו'. אמר רבי ינאי: כל ימיי הייתי

קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים!. ומדרש

זה תמוה. שהרי מי הוא זה ואיזה הוא שיכול למכור סם, היינו תרופה שלא לוקחים אותה כתרופה רגילה

שאותה מכניסים לגוף, והיא נותנת חיים?

ובשביל להבין זאת, נקדים סיפור שמספרים על הכהן הגדול מאחיו, הגאון רבי ישראל מאיר הכהן זצק"ל

בעל הספר הידוע והמפורסם "החפץ חיים", שכל כולו עוסק בהלכות לשון הרע, שכאשר הגיע לגיל תשעים,

ערך מסיבה בביתו ותמהו עליו מקורביו, מדוע עושה לעצמו מסיבה כזאת גדולה בהיותו בן תשעים? השיב

להם: כי הוא תמיד חשש שאם ייפטר מן העולם בלא אריכות ימים, ירננו אחריו בני אדם שהוא "נאה דורש

ולא נאה מקיים", שהרי כתוב "מי האיש החפץ חיים" וכו', היינו אדם ששומר את פיו מלשון הרע, זוכה גם

לאריכות חיים. ועל פי זה יובן המדרש הנ"ל, שהרי מי לא חפץ בחיים, אלא השאלה היא איזה חיים? דהיינו

ברגע שאדם שומר פיו ולשונו מלדבר לשון הרע הוא זוכה לחיים טובים וארוכים. ואפשר אולי שמה שהתחדש

לרבי ינאי בדברי דוד המלך כנ"ל, הוא שהתרופה התמידית שנותנת חיים לעושיה היא שנוצר לשונו מרע, כי

בזכותה הוא לא רק זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם קונה לעצמו חיים טובים וארוכים עוד בעולם הזה.

ודע, שמלבד האמור לעיל, עוון זה הוא גם הגורם העיקרי לשנאת חינם בין בני האדם. כי כאשר האדם מדבר

לשון הרע על פלוני אלמוני, ואחרים שומעים אותו, אפשר שהוא מכניס בלבם במודע או שלא במודע, ארס

ושנאה כלפי אותו אדם שעליו נאמרו פטפוטי דברים של לשון הרע, מה שמביא בסופו של דבר להסתלקות

השכינה, כמו שמצינו במרים שדיברה במשה, ולכן לקתה בצרעת, וגרמה לשכינה לסור מעליהם, כמו שכתוב

(במדבר י"ב, י): "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל", שהרי ידוע שהענן היה סמל להימצאות השכינה. 

ויוסף לי ה' אור להתבונן במילה 'מצרע' ולהבין שהיא מורכבת מאותיות 'מץ' ו 'רע'. ואפשר אולי שהעניין בא

לרמוז על הסתלקות השכינה בעת שמדבר לשון הרע כמו שכתבנו למעלה, כי אותיות 'מץ' בחילוף א"ת ב"ש

(היינו חילוף האותיות בסדר הפוך: למשל במקום א' ת', במקום ב' ש', וכן הלאה) יוצא י"ה, היינו השם הקדוש הרומז

על השכינה, בבחינת (שמות א): "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" מצרימה דייקא ולא מצרים רמז

לשכינה בשם י"ה שגלתה עמהם למצרים, כידוע. נמצא מכאן, שמלבד הנגעים שבאים עליו(כפי שנפרט בהמשך)

על ידי שמדבר לשון הרע, הוא גורם להסתלקות השכינה כנ"ל, ועל ידי זה נותן מיד כוח ל'מץ', היינו לקליפה

להתחבר עם ה'רע', ועל ידי כך ניתנת רשות שתאחז בו קליפת הרע, וזאת תורת המצורע. ואפשר שהעניין

הוא שבהסתלקות השכינה הוא מסיר את ההשגחה העליונה, ולפיכך פורענות קרובה לבוא חלילה וחס, כמו

שהיה בזמן בית המקדש השני, שכן הוא לא נחרב אלא בגלל שנאם חינם, ומכאן למדו חז"ל (יומא ט): ששקולה

שנאת חנם כנגד ג' עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים.

ומכיוון שהקדוש ברוך הוא חפץ בחיים מתוקנים של בני האדם, לכן מאריך אפו שמא ימצא האדם את תיקונו

ויחזור מסורו הרע, כמו שדרשו חז"ל (ויק"ר יז, ד): אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה. לפיכך, אינו מביא עליו

את הנגעים ישירות בגופו אלא הנגעים באים תחילה בבית, כמו שכתוב (ויקרא יד, לד): "נֶגַע צרעת בְּבֵית אֶרֶץ

אֲחֻזַּתְכֶם", ואם חוזר בתשובה מה טוב ואם לאו, הנגע בא בבגדיו, שנאמר (שם יג, מז): "וְהַבגד כִּי-יהיה בו נֶגַע

צָרָעַת", ואם חוזר בתשובה מוטב ואם לאו, רק אז בגופו, שנאמר(שם, ט): "נֶגַע צרעת כי תהיה בְּאדם", ועל

זה נאמר (קהלת ה): "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ". ומפני שלרוב, האדם המדבר לשון הרע יעשה זאת

בהסתר כאשר יחשוב בלבו שהוא רחוק ממי שהוא מדבר עליו. לכן עונשו יהיה ריחוק ובידוד ממחנה ישראל,

שנאמר (ויקרא יג, מו): "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", היינו מחוץ לג' מחנות (פסחים סז:) והם מחנה כהונה, לויה

ומחנה ישראל. ונראה אולי דייקא ג' מחנות ולא מספיק מחנה אחד, שהרי בזה בא לרמוז כי חטא לשון הרע הוא

הגורם להסתלקות השכינה כנ"ל ובגינו ניזוק בסופו של דבר כלל שונאי ישראל, כנ"ל.

העולה מהמורם לעיל, שתקנתו ורפואתו של מדבר לשון הרע הוא שיהיה ענו ושפל כנ"ל, אבל מכיוון שבדיבורו

הרע גרם גם להסתלקות השכינה כאמור, יש להבין איך יחזירה כי חזרתה לעם ישראל, כי מלבד שזאת בעצם

תקנתו זאת טובת כלל ישראל כנ"ל. ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים וכו' אף הוא יבדל, שנאמר 'בדד

ישב'. היינו אפשר לומר אולי שעל ידי שהתבודד ויפרש שיחתו וצערו לפני ה' יתברך בכל יום מז' ימי הגמר,

היינו מימי סגירוּתוּ, וכן בז' ימי הספר היינו בי"ד ימים. שהרי  אף אם נרפא נגע הצרעת בטרם עברו י"ד ימים

לא יכול להקריב קורבנו ביום טהרתו אלא רק בתום י"ד ימים שלמים, כמו שלמדו חז"ל (ב"ק כה): קל וחומר

לשכינה י"ד יום. וכן איתא בתורת כוהנים (מצורע ה, ד): נמצאו אלו(ימי הגמר) ואלו(ימי הספר) ארבע עשר.

וזה שכתוב 'בדד יֵשֵׁב' היינו רמז לו שיפרש שיחתו לפני ה' בדיבור ממש כפשוטו במשך כל זמן היותו בדד

היינו י"ד ימים כנ"ל כי בדד עולה עם האותיות והכולל כמניין י"ד. והטעם הוא כי בדיבורו פגם ובדיבורו יתקן

בחינת מידה כנגד מידה. ועל ידי זה שיתקן דיבורו באמת כנ"ל תשובתו תתקבל ותתרצה לפני ה' יתברך. וזה

אל תקרי 'יֵשֵׁב' אלא 'יָשֹב', דהיינו על ידי ההתבודדות ותיקון הדיבור לפני קונו, על אשר פגם בשכינה כנ"ל

תתקבל תשובתו, ולפיכך ממילא אפשר שתתרצה השכינה כנגדו. על כן, סוג קורבנו ביום טהרתו הוא דווקא

ב' ציפורים טהורות, כי הם רומזות על מעשה פטפוטי דברים וכו', כמובא ברש"י ז"ל. וכפי שדרשו חז"ל (ויק"ר

טז, ז): אמר הקב"ה: יבא הקול ויכפר על הקול. ויש לשאול, וכי קול הציפור יכול לכפר על קול הדיבור של לשון

הרע שהוא טומאה חמורה, כנודע. אלא רצה לרמוז לו בציפור האחת שהיא דומיה לקול, היינו ללשון הרע

שדיבר, ולכן היא תשחט. ואם עשה תשובה כנ"ל, אזי דיבורו תקין ויכול לחזור לג' מחנות, דומיה הציפור

שמשלח, כמובא במדרש (תנחומא ג): למה שוחט אחת ומשלח אחת? אלא אם עשה תשובה, אין הצרעת חוזר

עליו.

וזה שנאמר: 'זאת תהיה' היינו רמז לתורה שנקראת זאת, כידוע. והיא תהיה תקנתו של המצורע שדיבר

לשון הרע, כמו שדרשו חז"ל (תנחומא ב): והיא רפואתו של לשון הרע, שנאמר: "מרפא לשון עץ חיים" וכו'

(משלי טו:). וזה: 'תורת המצרע' היינו בעוון זה גרם להסתלקות השכינה כנ"ל, ותיקונו שהתבודד ויפרש

שיחתו לפני השם יתברך. וזה: 'ביום טהרתו' היינו שיעסוק בתורה שהיא מרפא מיד ביום טהרתו בחינת

(יומא לח): הבא לטהר מסייעין לו על מנת שלא יחטא שוב. וכן ביום טהרתו היינו לאחר י"ד ימים שלמים כנ"ל.

רמז לכך שאין השכינה שהיא נקראת י"ה(=15) כנ"ל מתרצה כנגדו אלא ביום ט"ו(=15). וזה שנאמר: 'והובא

אל הכהן' היינו שילך לצדיק השלם במידותיו שהוא בחינת כהן, וילמד אותו להיות בעל מידות טובות היינו

טוב עין. ועל ידי כך יזכה לחיים ארוכים וטובים בעולם הזה ובב"א. אכי"ר.

       רצ"ב מדריך תרופות כשרות לפסח תשע"ו, ושיהיה בע"ה רק בריאות!

              פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך, ומתודה ומתחרט על גודל הפגמים שפגם, אזי

השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחתה וצערה, כי כל פגם ופגם שפגם בנשמתו פגם אצלה כביכול, והיא

מנחמת אותו, שתבקש תחבולות לתקן כל הפגמים (סימן התבודדות, אות יא).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                        ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                    ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה

                                ולע"נ מר יעקב(ינקי) לוי ז"ל בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה