פרשת השבוע פקודי
פקודי "אלה פקודי המשכן משכן העדות (לה,כא).
"פקודי" לשון פקדון, וזה "אלה פקודי המשכן", כלומר כוחות המשכן נפקדו לדורות עולם, שגם עתה, בזמן החורבן, נוכל לעשות משכן ומקדש לה' כמאמרם ז"ל "ואהי להם למקדש מעט" (יחזקאל יא) – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. (ארון העדות).
העיקר שממשיכים
"אלה פקודי המשכן משכן העדות". למה נכתב פעמיים משכן? למה לא היה מספיק לכתוב "אלה פקודי משכן העדות"?!
בונים את המשכן ומפרקים אותו. בונים ומפרקים. פעם הוא בנוי, פעם הוא מפורק. לכן פעמיים. בני ישראל הקימו את המשכן, נסעו עמו ממקום למקום ופרקוהו, ואחר כך חזרו והקימוהו ונסעו עוד כברת דרך, ושוב פרקוהו,,, ושוב הקימוהו...
העיקר שממשיכים. העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה. כי כשאדם מרים ידיים, ומתייאש, ועוזב את הרצון שלו, הוא מתנתק מכל הפנימיות שלו, הוא מתרחק מעצמו, הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר? כלום!
אסור לאבד את הרצון. הטוב שלך זה הרצון שלך. אפילו אחרי החטא הכי חמור, אתה חייב להסתכל קדימה. הרי מה שאתה רוצה זה לא להמשיך לחטוא, אתה רוצה להידבק בה', לעשות את רצון ה', והרצון הזה זה מה שאתה! רבנו הקדוש אמר על עצמו שגם אם היה עובר את העבירה החמורה ביותר, חס ושלום, לא היה נופל בדעתו כלל, אלא היה ממשיך להיות איש כשר כמקודם. רק אחר כך היה עושה תשובה.
רבנו בעצם אומר שהוא לא היה נופל לשום ייאוש ועצבות, הוא היה נשאר בשמחה כי גם אחרי החטא הוא היה ממשיך לרצות את ה', והרצון זה העיקר. אם אתה ממשיך לרצות את ה', אתה נחשב לאיש כשר, לצדיק גמור, רק צריך לעשות תשובה על העבר ולהמשיך קדימה. המשכן עצמו, שהוא נושא פרשתנו, הוא עצמו מגביר אצל האדם את הרצון להדבק בה' בבחינת "משכני אחריך נרוצה". אדם שיש לו רצון הוא רץ אחרי ה', זה היה הכוח של המשכן, שהאיר את הרצון, שהגביר את הריצה.
בני מלכים אנחנו, בניו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. רק שלפעמים אנחנו יורדים מן המלוכה, כי על כל אחד עובר מה שעובר, יש לנו ירידות ונסיונות שבאים שלא ברצוננו ומה שמצפים מאתנו זה לא לפול לעצבות וליאוש. אם נישאר בשמחה, נחזור למלוכה. ואיך נישאר בשמחה? נזכור שכל מה שקורה לנו, זה הכל בהשגחה מדוקדקת של בורא עולם, שרוצה לקרב אותנו אליו, שאף פעם לא עוזב אותנו, שהוא אצלנו תמיד. "ובשביל זה הקימו את המשכן בכל פעם ופרקוהו בעצמם ונסעו עמו ממקום למקום במדבר חושך ואפלה, מקום נחש ועקרב, ואחר כך חזרו והקימוהו, להורות לדורות שאפילו כשהמשכן יהי נפרק וחרוב – יגן עליהם, ואם יקשרו רצונם תמיד בקדושת המשכן ובית המקדש וכליו, על ידי זה יוכלו לעבור בשלום בכל המדבריות בכל מיני חושך וצלמות, שבכל מקומות אלו בהכרח שיעבור בהם הרוצה לגשת אל הקודש." (ליקו"ה ברכת השחר נ,מה).
אדם יש לו כל הזמן שאיפות להשיג השגות וכל הזמן אומרים לו המתן! אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה מייד. אתה רוצה? יפה מאד שאתה רוצה, תמתין! חז"ל אומרים הבא להיטהר אומרים לו "המתן"! למה לא אומרים לו "ברוך הבא" ופותחים לו? כי אי אפשר לקבל בלי הכנות. בלי לבנות כלים. אם אדם יקבל את הדבר בלי הכנות, בלי רצונות, בלי כיסופים, בלי תפילות, אם הוא יקבל "בחינם" הוא לא ידע להעריך. רבנו אומר שההכנה למצווה יותר חשובה אפילו מהמצווה.
יש המתן בחיים. לא כל דבר מקבלים מייד. אם אדם לא מכיר את סוד ההמתנה, אין לו שום אפשרות להתקרב לעבודת ה' באמת. כל מי שרוצה להתקרב לה' יתברך, צריך לדעת שאי אפשר שתכף ומיד ה' יתגלה אליו ויאיר לו פנים, ושירגיש תכף אהבת ה', שה' אוהב אותו והוא אוהב את ה'. חייבים את העבודה של ההמתנה. וזה לא שממתינים בנחת ובנוחות, תוך כדי ההמתנה עובר על האדם מה שעובר. לפעמים הוא מרגיש שלא רק שלא פותחים לו, אלא כביכול דוחים אותו ומרחיקים אותו, אבל אם אדם לא מפסיק להילחם, והוא מתחזק ברצונות, ומרבה בתפילות, אם הוא לא מוכן לוותר, הוא בודאי יכנוס סוף סוף אל הקדושה.
להתקרב אל ה', לזכות בכל הדברים הנפלאים האלה שיש בעבודת ה', זה רק עם ענוה ושפלות. רק עם הרכנת הראש.
שמונה עשרה פעמים כתוב בפרשת פיקודי "כאשר ציווה ה' את משה". כמו שה' רוצה, ככה בדיוק עושים. הסמל של עם ישראל זה נעשה ונשמע. קודם עושים. אחר כך שואלים שאלות. לדעת לוותר. להרכין ראש. לא לענות. לקבל בהכנעה את מה שקורה גם אם זה בדיוק ההיפך ממה שהתפללתי וביקשתי. צריך הרבה הכנעה בדרך אל ה'. מי אמר שצריך להיות לך זה וזה וזה? אדם כל הזמן עושה לו תוכניות וכל דקה הם מתקלקלות לו משום שזה בכלל לא היו התוכניות הנכונות ולא התקלקל לו כלום. ה' אני יודע שהכל זה איך שאתה רוצה, לא איך שאני.
כשאדם מכניע את עצמו אז ה' איתו. שפלות וענוה גם אם פוגעים בנו, גם אם לא מכבדים אותנו, גם אם מבזים אותנו ומשפילים אותנו, אנחנו ממשיכים.
מעדיפים להיות מן הנרדפים ולא מן הרודפים. שומעים את הבזיון, מבליגים וממשיכים. לא נלחמים. לא רודפים אחרי הכבוד.
כל הדרך של עבודת ה' היא דרך של עליות וירידות. רגעים של התעלות ודביקות לצד רגעי כשלון ונפילה. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. בסולם אי אפשר להתקדם אלא בהדרגה. שלב אחרי שלב. אחרת נופלים ומתנפצים ח"ו. ובסולם הפלאי הזה – מלאכי אלוקים עולים ויורדים. והרי הסדר היה צריך להיות הפוך, קודם יורדים, שהרי הם יורדים מן השמים, ורק אחר כך עולים חזרה. אך זהו רמז לכל מי שרוצה את ה', שרוצה להידבק בקב"ה, שבהתחלה יש לו אור גדול, הוא בעליה, אך מייד אחר כך באה ירידיה. משכן בבניינו ומשכן בחורבנו. "וצריך להיות מצפים לישועה תמיד, בבחינת וכל עין לך תצפה, וכמו שאומרים: כי לישועתך קיוונו כל היום ומצפים לישועה". (ליקו"ה שילוח הקן ה,י).
בתוך החושך, בתוך הערפל, דבר אחד מבקשים מאתנו: שלא נפסיק לחפש את ה', להרים את הראש, לדבר עם ה', להאמין שה' איתנו בתוך הצרה, בתוך הירידה, להאמין בהבטחה שקיבל יעקב אבינו וכל צאצאיו אחריו – "כי לא אעזבך".
כל העולם הזה הוא לא כדי שיהיה לי טוב, הוא לא כדי שאני אצליח, ולא שהכל יסתדר לי, אלא העולם נברא רק בשביל דבר אחד, שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונזכיר את ה'.
יהודי אסור לו להתייאש. כי במהות שלו הוא טוב. יהודי צריך להיות משוכנע באמת ובתמים שהוא עוד יזכה לכל מה שהוא כל כך רוצה ומייחל. יהודי שייך רק אל הטוב והקדוש. גם אם הדרך לשם רצופה מכשולים. נפלת? תתחזק ותתחיל לטפס מחדש. זה המסלול של יהודי שרוצה להתקרב אל ה'. בחמלת ה' עלינו, נפתח לנו לפעמים אור גדול ופתאום נחשך לנו כאילו שקעה השמש שלא בעונתה. העיקר אז להחזיק מעמד ולדעת שאם מחזיקים מעמד בירידה, זוכים אחר כך לעליה. ["הנפש שלנו נמצאת בתשוקה כל כך גדולה למשהו שמעל, לא למציאות שאני נמצא בה, אלא למציאות יותר גבוהה שהיא בעצם תרומם אותי ואם אגיע אליה, אז הכל יהיה אחרת. מהי המציאות היותר עליונה? זה הקדושה, והדבקות, והצדיקים, והקב"ה, והתורה הקדושה, והתפילה, כל הדברים הנפלאים שרוצים לזכות בהם. הכל נמצא קצת יותר גבוה מאתנו, לא הגענו לזה, זה נמצא מעל, וכל העבודה זה שננסה לתפוס משהו מזה, להרגיש את זה, לכסוף לזה, לקבל כוח מזה. הנפש, היא לא שמחה על התוצאה, היא שמחה על המהלך. איזה מהלך? מהלך של התרוממות הנפש אל הדבר שמעל. על זה היא כבר שמחה. לא ההישג הוא התכלית, אלא עצם הרצון. כי מה שיש לנו מתחילה ועד סוף זה רק הרצון" (באור פני מלך).
איך זוכה יהודי להתקדש? איך זוכה יהודי להיות צדיק? ע"י הבחינה שהוא לא מייאש את עצמו לעולם אף על פי שעובר עליו מה שעובר. הקב"ה לא תובע מאיתנו מה שאנחנו לא יכולים. בשמים מתפעלים מכל תזוזה של יהודי. מעשה קטן בדורנו הוא מעשה גדול בדורם. תתחזק, אל תתייאש, אל תאבד את האמונה ואת התקוה, תזכור שה' הוא כל יכול. אל תחשוב שאין סכוי. לפי הטבע אולי אין סיכוי, אך כשאדם רוצה את ה', כשיהודי רוצה את הקדושה, אז ה' משנה את הטבע.
הרצון זה כוח אדיר, ואם האדם, כל המהות שלו וכל הרצונות שלו זה ללכת אל הקודש, הוא בסוף יגיע. הנקודה הזו של הרצון, שמריצה אותנו היא גדולה מהכל, היא אינסופית, אין לה גבולות. את מה שאדם עושה בדמעות, בהתבודדויות, בבכיות, בתפילות, במתן צדקות, אי אפשר לקחת ממנו. "כי עיקר הוא הרצון. ותיכף כשיתגבר וירגיל את עצמו שיהיה לו רצונות חזקים דקדושה להתקרב לה' ולצדיקיו ולא ירפה את הרצון, בודאי יוכל להתגבר על כל המניעות"(ליקו"ה ברכת המזון דף יב).
כדי להגיע אל האור מוכרחים לעבור דרך החושך! חוק של הבריאה! מי שלא הולך בחושך לא יכול לראות אור גדול. הקב"ה מטפל בנו ככה שעד סוף ימינו אנחנו כבר רואים מספיק חושך כדי שבזכות החושך הזה נזכה לראות אור גדול. כי זה מה שהקב"ה רוצה, שנראה את האור, אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך.
צריך לזכור שהשם תמיד איתנו, שאין מקום בעולם שלא מקבל את החיות שלו מבורא עולם, אין מקום בעולם שלא תמצא שם רחמנות של השם. שם, בחושך, בכבדות, שם תחפש את השם, כי כשמוצאים אותו שם, יוצאים משם.
זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בחושך אבל אני יודע שאתה נמצא. אני בחושך אבל אני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל לטובה.
דווקא מתוך התקופות היותר קשות בחיים שלנו, צמחו הישועות הכי גדולות. אנחנו עוברים תקופות קשות בחיים כדי שנגלה שגם שם ה' אתנו.
להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר. לא מרגישים כלום כלום, לא מרגישים שום דבר, ובכל זאת ממשיכים ועושים את העבודה.
כמו בסיפור הבא: למען השבת
לכבוד אדון חיים ולדר, תחילתו של הסיפור נעוצה לפני כארבעים שנה, כאשר בתהליך חתונות הילדים הפכה הפרוטה שגם כך לא הייתה מצויה בכיסי, לבלתי מצויה באופן נואש. ניגשתי למנהל הכולל שלי וביקשתי ממנו שיעזור לי למצוא איזו תוספת הכנסה כדי שאוכל לפחות להאכיל את ילדיי. מנהל הכולל הציע ללכת לאנשים ולגבות כסף בשביל הכולל. ובמילים אחרות להיות גובה צדקה. קיבלתי רשימת כתובות שלשם עליי ללכת ולהציג את פעילות הכולל ולנסות לרמז לבני האדם להושיט יד לכיסם ולהוציא משם תרומה לכולל. הכתובת הראשונה שנתנו לי הייתה של תורם שנפטר לאחרונה, ואני נדרשתי להציע למשפחתו הנצחה מכובדת בכולל, תמורת אלף דולר לכל הפחות עם אפשרות להגדיל את הסכום בעבור הנצחה מכובדת יותר.
הגעתי לבית, הייתה שם אלמנתו של הנפטר, אישה זקנה מאד, וזו אמרה כי את ענייני הכספים מנהל בנה הבכור שאמור להגיע בעוד מספר דקות, והוא ישמח לתרום להנצחת אביו. היא סיפרה לי כי בנה הבכור מנהל כבר שנים את עסקי המשפחה ומצליח מאד בעבודתו, אך כאן החלה לבכות. שאלתי אותה מדוע, והיא אמרה: "אני בוכה על זה שהוא נטש את הדת ומחלל שבת. אני רוצה שתתפלל עליו שיתחיל לשמור שבת". עודנה מדברת, והאיש הגיע, בן ארבעים וחמש, נראה מאד מכובד. הוא התייחס אליי באדיבות ושאל מה בקשתי. אמרתי לו שאני צריך לחשוב מעט, והוא הביט בי במבט מוזר, כי לא הבין על מה אני צריך לחשוב. ואני אגיד לך, אדון ולדר, על מה אני הייתי צריך לחשוב באותו שבוע למדתי בשדי חמד כי אין לקבל תרומות ממחללי שבת, שלא יחשבו שהם יכולים לחלל שבת ובאמצעות כספם לקבל כפרה. לא חשבתי לרגע שכל כך מהר יעמוד לפתחי מקרה שכזה. וכעת אני מתלבט מה לעשות, הרי כסף איני יכול לקבל ממנו, השאלה היחידה שלי האם עליי לומר לו זאת בפרצוף או להתחמק.
החלטתי ללכת על דרך האמצע: "יסלח לי, אדוני", אמרתי, "אבל איני בטוח שאני יכול לקבל ממך כסף". הוא נעץ בי עיניים גדולות ושאל מדוע. "אני מעדיף שלא לומר, כי הדבר עשוי להעליב את כבודו". "אתה כבר העלבת", אמר, "ואני מעדיף להתמודד עם הסיבה שאתה מסרב לקבל ממני כסף". "אומר לך למה", הסברתי. "בשיחה המוקדמת עם אמך נודע לי שאתה מחלל שבת ויש לי בעיה לקבל תרומה ממישהו שהוא מחלל שבת". האמת שמיד כשהוצאתי את הדברים מפי כבר נבהלתי, כי האיש היה גברתן והיה יכול לשבור לי את העצמות. הוא התבונן בי במבט כועס או בעצם נבהל, ואמר: "אני לא מבין. כולם לוקחים ממני כסף". "הם ודאי לא יודעים שאתה מחלל שבת", אמרתי. "ודאי שהם יודעים", טען, "אתה רוצה להגיד לי שתוותר על אלפיים דולר בגלל שאני מחלל שבת?" אזרתי אומץ ואמרתי לו: "זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד". הוא הביט בי בעיניים רצחניות ואחר כך התרכך ואמר: "תראה, אתה בא לבית שלי ומעליב אותי, אבל אני לא כועס עליך, כי אתה נראה לי אדם אמיתי, אבל תדע שאני מאד פגוע". "אני מצטער, אדוני", התנצלתי, "באמת לא התכוונתי לפגוע בך. רק אמרתי את מה שלמדתי". נפרדנו ויצאתי. כבר לא הלכתי לכתובת הבאה אלא חזרתי לכולל וסיפרתי למנהל מה קרה.
האמת שהוא התרגז יותר מהאיש שהעלבתי. "אתה מזיק בידיים", אמר. "המשפחה הזו תרמה לי מדי חודש מאה דולר, ובאירועים מיוחדים כמה מאות דולרים. כעת ציפיתי לקבל לפחות אלף דולר, ואתה העלבת אותו, ומלבד הנזק הישיר של אלף דולר יש נזק לשנים ארוכות".. "אלפיים דולר", תיקנתי. "אני מאד מצטער, אבל הוא הסכים לתת אלפיים. ואני סירבתי". הוא התפוצץ מכעס. "אני מזמן אותך לדין תורה. אתה הזקת לי. אני אתבע ממך עשרת אלפים דולר". יצאתי ממשרדו, מושפל. בלכתי לביתי סיפרתי לאשתי הכל. אמרתי לה שכעת אין עבודה וגם לא בטוח שיתנו לי להמשיך לקבל קצבה בכולל בגלל מה שעשיתי. רעייתי קמה על מקומה ואמרה: "אני רוצה לראות מי לא משלם לך על הכולל. אני הולכת כבר כעת למנהל". כבר ידעתי שעשיתי טעות. ממתי מספרים דברים כאלה לאישה? הייתי צריך לשמור את זה בלבי ולנסות ליישר את ההדורים. וכאשר יגורתי בא לי, היא לא יישרה את ההדורים, אלא קימטה אותם לגמרי, צעקה על מנהל הכולל איך הוא מעז לדבר ככה אליי. סופו של עניין, שהוזמנו לזופניק כדי לדון בפני חברי הבד"צ על הנזק שעוללתי לכולל.
הגעתי לשם ביום המיועד. הוא הגיע עם טוען רבני, ואני הגעתי עם המעיל שלי.
הטוען הרבני גולל בפני חברי הבד"צ את חטאי הגדול ואת הנזק הנורא שעשיתי לכולל, וכשהגיע תורי, סיפרתי על המפגש עם אמו של התורם, שסיפרה לי כי בנה מחלל שבת, ואני, ממש לאחרונה נתקלתי ברמ"א באורח חיים סימן קנ"ד סעיף י"א הכותב שאסור לקבל תרומה ממחלל שבת הטוען הרבני הציג כנגדי את ספר חסידים החולק על הרמ"א וטוען שמותר לקחת תרומה עם ממחללי שבת, אך עיקר טענתו הייתה שאני איני פוסק הלכה והיה עליי להימנע מנזק ולכל היותר לתת את ההחלטה למנהל הכולל ולא להזיק בידיים על דעת עצמי. חברי הבד"צ התפלפלו רבות בעניין, בשלב מסוים אמרו לנו לצאת, אך אנו שמענו את הוויכוחים שניהלו. לאחר מכן נקראנו חזרה. בפסק, הם טענו כי אף שרוב הדעות נוטות לאסור לקיחת כסף ממחללי שבת בפרסיה, יש דעות רבות שמתירין זאת, ולפיכך אכן יש צדק בתביעה כנגדי, שהיה עליי לנקוט ב'שב ואל תעשה' ולא להזיק. חברי הבד"צ פסקו כי עליי ללכת לתורם ולנסות לפייסו, לתקן את הנזק שעשיתי, ואם לא אצליח, עליי לשלם סכום מינימום של אלף דולר, מחצית מהנזק שגרמתי על פי עדותי, ואילו לגבי הכספים העתידיים – פטרו אותי.
חזרתי הביתה, שפוף כולי, וסיפרתי לרעייתי שעלינו לשלם אלף דולר למנהל הכולל, ועוד יצאנו בזול מהתביעה הענקית שהייתה לו. אשתי אמרה לי: "איפה גר התורם הזה?" "מה זה משנה?" שאלתי. "אנחנו נוסעים אליו", אמרה. "אני לא חושב שזה רעיון טוב", הסברתי לה, "אני פוחד לגרום נזק חמור יותר" (מובן שבלבי חשבתי שהיא עלולה להביא נזק גדול יותר, אבל לא הסגרתי ולו שמץ ממחשבתי, מחשש שלי ייגרם נזק רב...). הכלל, הזמנו טקסי ונסענו לביתו של התורם. הוא זיהה אותי מייד. "אתה הבחור שלא רצה לקבל ממני כסף", אמר. אשתי ענתה לו: "חכה לפני שאתה קורא לבעל שלי בחור, הוא כבר סבא לנכדים רבים, ואתה עצמך בחור, ועוד בחור שמחלל שבת..." "הי,הי", הוא אמר, "גברת, לא התכוונתי לפגוע, ככה מדברים אצלנו, תרגיע אותה", הוא פונה אליי. "תשמע", אני אומר לו, "באתי לומר לך שטעיתי בפעם הקודמת. מסתבר שבספר חסידים כתוב שמותר לקבל כסף גם ממי שמחלל שבת, ובגלל שפסקתי הלכה בלי רשות נגרם נזק רב לכולל. אז באתי לקחת את דבריי בחזרה..." האיש הביט בי ואמר: "אנ מאד שמח שחזרת בך. מאד נעלבתי מדבריך, והעלבון הזה נשאר בי מאז. כעת רווח לי לשמוע שהוכשרתי..." לא האמנתי למה שאני שומע. האיש הזה שמח עכשיו. בגלל דברים שאמרתי, הוא חושב שיוכל לחלל שבת ומצפונו יהיה נקי. לא יקום ולא יהיה. הבטתי ברעייתי ושמעתי אותה אומרת: "מדוע אתה בוכה? קרה משהו?"
"הכל בסדר?" שאל האיש. "לא. הכל לא בסדר", שמעתי פתאום את אשתי אומרת. "אני אספר לך. באנו לכאן כי חייבו אותנו אלף דולר על הנזק שגרמנו לכולל, ובאנו לתקן את הנזק, אבל אני מכירה את בעלי, והוא לא שלם עם עצמו. תגיד לי איך אתה יכול לשמוח כשאתה מחלל שבת? גם אם יש היתר לקבל ממך כסף? אבא שלך מסתכל עליך משמים, אתה חושב שיהיה לו נחת? אנחנו לא רוצים את הכסף שלך. בוא", היא אומרת לי, "בוא נלך מכאן, הקב"ה כבר ישיג לנו כסף להחזיר לכולל. גם אם אצטרך לנקות את רחובות בתי אונגרין, אעשה זאת ולא אתן לבעלי להשתתף ולו במעט בחילול שבת.
היא הקימה אותי, ואני חשתי הקלה שלא איאלץ לעשות משהו נגד מצפוני. רעייתי נסכה בי כוחות שלא היו בי. התחלנו ללכת לכיוון היציאה, ופתאום שמענו אותו קורא: "חכו רגע". עצרנו. "אם אתחיל לשמור שבת – תסכימו לקבל תרומה?" "בוודאי", אמרתי. "מה השאלה?" "תנו לי לחשוב על כך", אמר. יצאנו משם. עברו מספר ימים, ויום אחד מתדפק על דלת ביתי מנהל הכולל, כולו נרגש. הוא מתיישב, מתעלם מהמבטים הכועסים של אשתי, מוציא מעטפה וקורא מכתב של התורם.
הוא כתב כי הוא תורם למוסדות רבים, ומעולם לא חשב שייאלץ להתחנן בפני מישהו שיסכים לקבל ממנו תרומה. "בזכות הבחור שלכם החלטתי לשמור שבת, ואני מקווה שאעמוד בכך. אני שולח למוסד שלכם סך חמשת אלפים דולר להנצחה מכובדת של אבי, ומוסיף המחאה של חמשת אלפים דולר באופן אישי לבחור שהגיע אליי, שהבנתי שהוא במצב כלכלי קשה. אשמח להמשיך את תרומותיו הקבועות של אבי". מנהל הכולל הושיט ל את ההמחאה ואמר: ,אני מצטער... מסתדר שדווקא לתמימותך, שלה בזתי, יש כוח הרבה יותר מכל התחכום שלנו. אני רוצה שתמשיך לעבוד אצלנו. אתה תביא ברכה". הסתכלתי על אשתי, מצפה לאישורה, אך מה היה לה לומר אם לא כך": "גם כן חצוף, אמרתי לו שהוא לא יכול לקרא לך בבור. אתה כבר סבא. בפעם הבאה אודיע ל מפורשות שאוי ואבוי לו אם יקרא לך ככה..."
תפילה.
רבונו של עולם
תעזור לי להתחזק בדרך של התודה. כי לפעמים, כשאני עושה משהו שהוא נגד רצונך ח"ו, כמו להגיד איזה מילה לא במקום שפוגעת בשני, אני מאבד את השמחה, אני מאבד את הקשר איתך, לא טוב לי.
וגם אם אני עושה תשובה ומבקש שתעזור לי לעולם לא לחזור על זה, לא תמיד זה מוציא אותי מהדכדוך הזה. אך כשאני מתחיל להגיד תודה על מה שקרה, רק תודה, כי אני יודע שהכל קורה פה בהשגחה פרטית מדוקדקת והכל לטובה, לא שהעבירה זה טוב, חס ושלום, אבל הייתי צריך לעבור את זה כדי להתקרב אליך עוד קצת אבא, כדי להגיע ללב נשבר, כדי לזעוק אליך ממקום יותר פנימי. זכה אותי אבי שבשמים להתחזק בדרך של התודה כי זה מזכיר לי כל פעם מחדש שכל מה שקורה לי במהלך היום זה בודאי לטובה, זה בודאי טוב, והידיעה הזאת, והתודה הזאת שאני חוזר עליה שום ושוב, מרגיעה אותי ומשמחת אותי.
רבונו של עולם
תן לי רצונות חזקים לכל דבר שבקדושה. אני אומנם רוצה, אך כנראה לא מספיק חזק, לא ממש נלחם על זה, לא ממש מתפלל על זה.
זכה אותי אבא לרצון ברזל, להילחם בכל הכוח על כל דבר שבקדושה. על שמירת העיניים, והדבור, והמחשבה, על אכילה בקדושה, על ה-כ-ל. לקחת כל פעם דבר אחד ולא להפסיק להתפלל ולצעוק ולהתחנן שתעזור לי לקדש אותו.
תן לי רצון חזק לתקן את המידות, כמו הכעס, והגאווה, שהם בעצם קשורים זה לזה כי מתי אני כועס? מתי שהשני "מעיז" לחשוב או לעשות ההפך ממה שאני חושב או אומר, שזה שיא הגאווה. תעזור לי אבא להתחזק ביראת שמים כי אני לא מספיק מפחד, כי אם יש דברים שיש לי ספק לגביהם אני לא מספיק בודק, אני מסתמך יותר מדי על זה שאני אוהב אותך ואתה אוהב אותי וגם אם טעיתי אתה בטח תסלח. זכה אותי לרעוד מכל דבר שיש בו ספק עבירה כמו שאני רואה אצל אחרים וכל כך מתפעל מהם.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
