בפרשת "לך לך" נפגשים אנחנו עם דמותו של אברהם, אבינו הראשון. את תפקיד ה"שחקן המרכזי" שהיה לנח עד עכשיו, מקבל אברהם. החלפת תפקידים זו מביאה אותנו באופן טבעי להשוואה בין שני הדמויות.
המבול נקרא בנביאים על שמו של נח, וישנה ביקורת עליו מדוע לא התפלל על אנשי דור המבול. מדוע לא ניסה להחזירם בתשובה ולהצילם ממוות. נח אומנם בנה תיבה- כפי שהצטווה, אולם לא עשה שום מעשה לטובת שאר אנשי דורו. גם אחרי המבול לא טרח נח לעשות מעשה לזכרם ואפילו בצורה סמלית.
אברהם לעומתו היה איש של חסד. ביתו היה פתוח לכל עובר ושב, שקיבל שם מזון ושתייה ביחד עם יחס חם ואוהב. אברהם דאג ללמד את דורו את האמונה באל אחד שברא את העולם, והסביר להם את חוסר ההיגיון שבעבודת אלילים. כשה' מספר לאברהם על רצונו להעניש את אנשי סדום, אותם אלו שהיו "רעים וחטאים לה' מאוד", אברהם מתפלל בעבורם וממש "מתווכח" עם ה' כדי להשאירם בחיים. לא בחינם נקרא אברהם "אבינו", תואר שלא זכתה בו אף דמות לפניו. אברהם דאג לכל אחד ואחד מבני דורו, כאילו היו אילו בניו.
לכן נבחר אברהם להקים ממנו את האומה האלוהית. צדיק היודע שהוא אחראי לכל אחד ואחד מבני האדם, אדם שחי בתחושת אחריות ושליחות, ומרגיש אחריות למצבו של כל אחד ואחד – רק הוא יכול להקים את עם ישראל.
עם ישראל נועד להיות "אור לגויים". תפקידו של עם ישראל הוא לדאוג לכל העולם. לדאוג לו מבחינה רוחנית ולדאוג לו מבחינה גשמית.
כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לקחת נקודה זו מדמותו של אבינו אברהם. לקחת אחריות! לדאוג לכלל! כל אחד בתחומים בהם הוא טוב ובהם יש לו יכולת: הן מבחינה רוחנית - לדאוג שכל עם ישראל יהיה קשור לבורא העולם, יהיה קשור למסורת. הן מבחינה גשמית- לדאוג למצבו הכללי של האנשים שמסביבו. הן מבחינה נפשית – לשים לב מה שלומו של החבר/ה, האם הוא מרגיש טוב? האם משהו מעיק עליו? והן מצד הדאגה לעולם כולו.
ה' ברא אותנו כדי שנדאג לעולם. נדאג לכל יחידה ויחיד מאנשי העולם, ונדאג לעולם כולו ככלל.
וזו הנקודה שאפיינה את אברהם אבינו, תחושת שליחות ואחראיות כלפי העולם. תחושה זו העניקה לו את מעמדו המיוחד, ומי יזכה שאנו – בניו, נלמד ולו בקצת מדרכו ומעשיו.
שבת שלום!