בתחילת פרשתנו כתוב "כי תשא את ראש בני ישראל גו' ונתנו גו' כל העובר על הפקודים גו' לכפר על נפשותיכם" (ל, יב-טו). ויש לפרש כתוב זה בעבודת האדם לקונו:

התנהגות האדם מגיעה מאופן הבנתו בשכלו שבראשו, כמו שרואים שהחילוקים בין התנהגות האדם במשך ימי ילדותו לזמן שמתבגר תלוי' בגידול כוחות שכלו והבנתו. ואף אם האדם אינו עומד בדרגא של "מוח שליט על הלב" (ראה זח"ג רכד, א. תניא פי"ב), מכל מקום, כאשר השכל מבין שדבר מסויים טוב הוא או להיפך אזי מתנהג האדם אחרת מכפי שהי' מתנהג בלי הבנת השכל.

עלול האדם לחשוב, הרי כל זה כאשר מדובר על אדם נעלה, אך מי שעבר עבירה מצד זה ש"נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג, א) – הרי הוא עומד בתנועה הפכית של "תשא את ראש" והוא במקום של "שטות"!

אמרו חז"ל שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם (ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד). ונמצא, שעבודת התשובה פועלת על האדם לבוא לדרגא נעלית יותר מעבודת הצדיק. והוא הוא הציווי "תשא את ראש" שנאמר לעושי העגל, כי לפני חטא העגל היו כל ישראל בדרגת "ראש" – בדרגת הצדיקים, ועל ידי התשובה נפעל אצלם "תשא את ראש", שהתשובה פעלה אצלם הגבהה ועלי' נעלית יותר מכמו שהיו לפני זה.

(ע"פ ספר השיחות תשמ"ז ח"א עמ' 360 ואילך)