"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹודֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב)

פרק שלם בפרשת תצוה מוקדש לציווי על בגדי הכהונה, ובעיקר, לבגדים המיוחדים לכהן הגדול: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹודֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב).

את הביטוי לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת מסביר הרמב"ן: "לכבוד ולתפארת - שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים... כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן". (רמב"ן שם).

הכבוד והתפארת, מבאר הרמב"ן, מוסבים כלפי הכהן הגדול, ובהיותו לובש את בגדי הכהונה, הרי הוא כמלך. במובן זה, הלבשת הכהן הגדול בבגדי מלכות, מלמדת על הכבוד והחשיבות שהתורה מייחסת לו.

האם התורה מצדיקה את הכבוד וההחצנה, בהגדרתה את כבודו ותפארתו של הכהן הגדול בבגדים יפים עשויים זהב יקר ומשובצים באבנים טובות ובמרגליות?

את הפגישה הראשונה עם בגדים אנו מוצאים אצל אדם וחווה. לאחר שטעמו מעץ הדעת טוב ורע, וגילו כי עירומים הם, נאמר: "וַיַּעַשׂ ה' אֱ-לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא).

תפקידו הראשון של הבגד, אם כן, הוא להסתיר, לכסות ולהעלים מן העין. אדם וחווה חשו פרוצים, חשופים, וגלויים יתר על המידה והבגד נועד להסתיר זאת. תפקידו של הבגד, על פי דברים אלו, הוא לשמר את הצניעות והאינטימיות.

מאידך, ההתלבשות בבגדים מכילה בתוכה גם את התנועה ההפוכה לגמרי - עם הבגד אנו מקיימים דיאלוג עם העולם: מראים, מגלים, חושפים ומדברים, ובכך גם טמונה הסכנה שהיא - הגאווה והכבוד המדומה של העולם, הגולם בן רגע יכול לקום על יוצרו, והבגד הופך להיות חזות הכל. בגד, לשון בגידה, נהגו לומר בחסידות, בהיותו מחד - מכסה על מה שמתחת, ומאידך - מגלה פנים שאינם בהכרח משקפים את הלָבוש בו.

הכהן הגדול מתוקף מעמדו ותפקידו יודע את סוד הבגדים, הוא איננו שוכח מנין הוא בא ולאן הוא הולך. הוא זוכר לפני מי הוא עומד, והכבוד והתפארת המוקרנים משמונה סוגי הבגדים המשובצים בזהב ואבנים טובות שהתורה ציוותה אותו ללבוש כאשר הוא עובד בבית המקדש לא יכולים לגרום לו לגאווה, אלא הם שיקוף של תחושת היראה והענווה כשהיא מתלבשת בלבוש חיצוני.

יחד עם זאת, מלמדנו רבי נתן מנמירוב, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, שישנה מדרגה גבוהה מזו, המתבטאת בעבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול:

"וְעַל כֵּן לֹא הָיָה הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל נִכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים בְּהַשְּׁמוֹנָה בְּגָדִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, רַק בְּאַרְבָּעָה בִּגְדֵי לָבָן. לְהוֹרוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הָיָה לוֹבֵשׁ אֵלּוּ הַבְּגָדִים יְקָרִים בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה... אַךְ אַף עַל פִּי כֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה אָסוּר לִכְנֹס בִּבְגָדִים אֵלּוּ לִפְנַי וְלִפְנִים... בִּמְקוֹם תַּכְלִית הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה אָסוּר לִכְנֹס בָּהֶם, כִּי שָׁם נִתְבַּטֵּל הָעֲשִׁירוּת וְחֶמְדַּת הַזָּהָב וְהָאֲבָנִים טוֹבוֹת לְגַמְרֵי, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִכְנֹס לְשָׁם כִּי אִם בִּבְגָדִים לְבָנִים לְגַמְרֵי שֶׁהֵם עִקַּר תַּכְלִית שְׁלֵמוּת הַתִּקּוּן הָעֶלְיוֹן בְּחִינַת בְּכָל עֵת יִהְיֶה בְּגָדֶיךָ לְבָנִים... וְהֶחָפֵץ בַּחַיִּים בֶּאֱמֶת יָבִין מִזֶּה הַרְבֵּה לְבַטֵּל גַּאֲוָתוֹ" (ליקוטי הלכות, הל' ערלה ה"ה י"ד).

ביום הכיפורים, עת נכנס הכהן הגדול אל קדש הקדשים, ברגע השיא, בשעה שכל עיני ישראל מופנות אליו, דווקא ברגע זה, פושט הכהן הגדול את שמונה סוגי הבגדים המשובצים בזהב ואבנים טובות, ולובש בגדי לבן פשוטים - המסמלים עיקר תכלית שלמות התיקון.

את בגדי הלבן, אנו פוגשים בחיינו בשלשה רגעים משמעותיים שנועדו לסלק את המציאות החיצונית, את הארעי והחולף ולהפגיש אותנו עם הנצח:

א. ביום הכיפורים - עת כולם מתלבשים בבגדי לבן.

ביום הכיפורים ניצבים אנו אל מול ה' יתברך בוחן כליות ולב במערומינו. חשובים ופחותים, עשירים ועניים, כולם עוברים לפניו כבני מרון, ובאים לפניו במשפט. השיח הפנימי המתקיים בין האדם לבין הקב"ה ביום הכיפורים בא לידי ביטוי בהסרת המחיצות, בהסרת כל מה שעלול לשקר, להחצין ולהסיח את הדעת מן האמת.

ב. ביום החתונה - עת הכלה לובשת שמלה לבנה.

ביום החתונה, הכלה לובשת שמלה לבנה, לא בהדרה כי אם בפשטותה. למען לא תסיח השמלה את הדעת מן האמת, מן הכלה. חיבור הנשמות שבין חתן לכלה ביום חתונתם, הוא חיבור עליון, שההתרכזות בו באה דרך הסרת ה'בגדים הצואים' העלולים לבגוד.

ג. ביום המוות - עת מלבישים את המת בתכריכים לבנים.

"לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהלים מט, יח) - כולם שווים בפני המוות. המוות משחרר מכבלי העולם, מן הנורמות השקריות, מן ההחצנה הארעית.

כאשר מבינים שבתוכנו פנימה הכל לבן - ממילא אין מקום לגאווה והחצנה, ומתוך פנימיות זו ניתן לצאת אל העולם החיצוני בבגדי זהב ולהשתמש בהם בקדושה ובטהרה, לכבוד ולתפארת -"עִקַּר תַּכְלִית שְׁלֵמוּת הַתִּקּוּן הָעֶלְיוֹן בְּחִינַת בְּכָל עֵת יִהְיֶה בְּגָדֶיךָ לְבָנִים... וְהֶחָפֵץ בַּחַיִּים בֶּאֱמֶת יָבִין מִזֶּה הַרְבֵּה לְבַטֵּל גַּאֲוָתוֹ".