בס"ד                                                  ערש"ק                                                  ג' באדר א'   תשע"ו

                                       משנכנס אדר מרבים בשמחה!

                    ליקוטי אור - בפרשה - תרומה

  " דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי,

   וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת ... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

     "(כה, ב-ח)

פרשתנו פותחת בציווי המשכן כאשר הוא נאמר למשה רבינו ע"ה בעיצומו של יום הכיפורים. שהרי לאחר

ארבעים יום בהם קיבל את התורה מסיני, ירד אל העם בי"ז בתמוז וראה את מעשה העגל, ועל כן שיבר

הלוחות הראשונים, ובזכות שמשה העתיר בתפילותיו לפני ה' בעבור ישראל במשך ארבעים יום נמנע חרון

אפו של הקדוש ברוך הוא. ולפיכך, התבקש לעלות שוב לשמים בשביל שהלוחות השניים יכתבו בשנית.

ואכן, לאחר עוד ארבעים יום היינו ביום הכיפורים, התרצה ה' יתברך וסלח לעם בעבור העוון הזה, כמו

שכתוב: 'סלחתי כדבריך'. אומנם, פרשה זו באה לפני מעשה העגל אך כפי שמובא במדרש תנחומא אין

מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר (משלי ה, ו): "נעו מעגלותיה לא תדע". ובאותו היום אמר ה' יתברך למשה:

"עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ודרשו רז"ל (שמו"ר לג, ח): והוא (הקב"ה) יורד ומשרה שכינתו בתוככם,

ועוד אמרו רז"ל: 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', היינו בכל אחד ואחד מישראל. ואף על פי שנאמר: "מְלֹא

כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ"(ישעיה ו:), בכל זאת הוצרך להקים את המשכן ולייחד את שכינתו בתוכו בעבור שתהיה

קיימת לבניו האפשרות לבוא להתפלל, להלל, לשבח, להודות ולהתוודות לאביהם ישירות על הכול בכל מכל

- בלי שום אמצעי כזה או אחר כמעשה העגל. 

ודע, שתכלית עשיית המשכן הוא השראת השכינה למטה בארץ. אבל אם נתבונן נשכיל בדעתנו כי עיקר

השראת השכינה היא בלבנו, היינו הבית שה' יתברך רוצה לשכון בו באמת הוא הלב של כל אחד מישראל,

כי הוא בבחינת משכן שמחבר בין בני האדם לקונם, כמו שדרשו חז"ל (שמו"ר לד, ג): אתם בנים ואני אביכם,

עשו בית לאב שיבא וישרה אצל בניו, לכך נאמר: ועשו לי מקדש. כי כאשר לב האדם הופך להיות משכן

לשכינה הוא מרגיש קרבת ה' ממש בכל רגע ורגע בחייו, ועל ידי כך מתגלה כבודו וגדולתו של ה' יתברך

למטה בכל אחד מבניו. וזה שכתוב: 'כל איש אשר ידבנו לבו', ופירש רש"י ז"ל: לשון נדבה והוא לשון 'רצון

טוב', כי על ידי כך קיים חיבור ודבקות בה' יתברך כנ"ל. וזה מתיישב ככפתור ופרח למובא בספר החינוך

בעניין בית הבחירה (מצווה צה): "להכין את הלבבות של בני האדם לעבודת ה' וכו', ובהתרבות הפעולות

הטובות ורוב התמדתן, נטהרות מחשבות הלב ומתלבנות ומזדקקות", ע"ש. נמצא, שזה הרצון הטוב של

האיש לעבוד את קונו בהתעוררות הלב הוא העיקר בעבודת ה', וזה שנאמר 'בתוכם' ולא בתוכו היינו בלבם

של ישראל, כי רחמנא ליבא בעי!.

והיום לצערנו הרב, בעוונותינו הרבים טרם נבנה בית המקדש ואין לנו בית הבחירה. ועד כי יבוא שילה וייבנה

בית המקדש לנצח נצחים בקרוב ממש, ראה והתקין לנו הקדוש ברוך הוא מקדש מעט (יחזקאל יא:), ואמרו רז"ל

(מגילה כט:) שזה בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפיכך אסור לנהוג שם בשחוק ובקלות ראש, שנאמר (תהילים נו, טו):

"בְּבֵית אלקים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ". והנה ידוע, שתכלית והמהות העיקרי של הקורבנות היה לקרב ולחבר את האיש

הישראלי כל פעם מחדש לה' יתברך, אך מכיוון שאין לנו בית המקדש אלא רק מקדש מעט כנ"ל, תיקנו רבותינו

זיכרונם לברכה במקום הקורבנות תפילות, כמו שכתוב (הושע י"ד): "ונשלמה פרים שפתינו",  כי התפילה היא

שמחברת ומקשרת את האיש הישראלי עם ה' יתברך בכל פעם מחדש, בבחינת (בראשית ל, ח): "נַפְתּוּלֵי אלקים

נִפְתַּלְתִּי" ופירושו: נתחברתי, ועל ידי כך משכין שכינתו יתברך בלבו, כנ"ל. וזה שאמרו חז"ל (תענית ב): איזו

היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה, בלב דייקא כי הלב הוא בחינת המשכן כנ"ל. ושמח לבי מאוד שראיתי

שמרן האביר יעקב אביחצירא זצ"ל כתב בספרו הקדוש "מחשוף הלבן" בלשונו: שהתרומה רומזת על תפילה.

שתפילה נקראת דברים העומדים ברומו של עולם - וזהו תרומה. ואמר כאן ג' פעמים תרומה כנגד ג' תפילות

בכל יום. והנה תרומה ראשונה - כנגד תפלת ערבית "לי תרומה" עם האותיות גימטרייה 'היא ערבית'. "את

תרומתי" גימטרייה 'זו היא תפלת השחר' עם כללות ד' אותיות, "זאת התרומה" עם הכולל גימטרייה 'זו

תפלה של מנחה בזמנה' וכו', עכד"ק.

ודע, שעל ידי תפילה בכוונת הלב מעורר את הרצון הטוב שבלבו כנ"ל לבוא ולעסוק בתורה הקדושה, וע"י זאת

לקיים את דבר ה' שזה הלכה. ומי שעוסק בה כאילו מקריב קורבנות, כמו שאמרו חז"ל (מנחות קי): "זאת התורה

לעולה" וגו' - כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם וכו'. ואפשר שלזה התכוון רבנו יעקב ז"ל

"בעל הטורים" שכתב: 'תרומה' אותיות  מ' תורה וכו', היינו לאחר מ' יום שקיבלו את התורה, כי היא בבחינת

הקורבנות שהיו מקריבים במשכן כנ"ל. וזה שדרשו חז"ל (שמו"ר לג, א): 'ויקחו לי תרומה' אל תעזובו את המקח

שנתתי לכם וכו', אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה וכו', נתתי לכם את

התורה לפרוש הימנה איני יכול לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי

שאדור בתוכו, שנאמר: ועשו לי מקדש. וכאשר אדם עוסק בתורה לשם שמים הוא עוסק בדברי אלוקים חיים, כי

כולה שמותיו של הקב"ה כנודע, ועל ידי זאת הוא מתדבק ישירות בקדוש ברוך הוא. עולה מכאן, שע"י התפילה

ועסק התורה בכוונת הלב מתעלים ברום המעלות, ומרגישים קרבת אלוקים לי טוב.  

ואמרו רז"ל בירושלמי (שקלים פ"א:): ג' תרומות נאמרו בפרשה הזאת, תרומת האדנים, תרומת שקלים ותרומת

המשכן. 'ויקחו לי תרומה' - זו תרומת האדנים, 'תקחו את תרומתי' - זו תרומת השקלים, 'וזאת התרומה' –

זו תרומת המשכן. וזה פירושה הפשוט של המילה 'תרומה' היינו הפרשה של ממון לצדקה, כי היא מרוממת

את נפש האדם, ועל ידה הוא מתברך מאת ה', כמו שאמרו חז"ל (ב"ב ט): כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש

ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות. ואפשר שזה נרמז במילה 'תרומה': ת'פריש ר'=צדקה עם

הכולל(=200)  ו'תתברך מ'את ה'. נמצא, שהתרומה רומזת על התפילה, תורה והצדקה, כמו שכתבנו למעלה.

ואם כן, יש להבין את הקשר והחיבור בין שלושתם.  

ובסייעתא דשמיא, אפשר אולי ליישב את עניין התפלה, התורה והצדקה בקשר אמיץ וחזק שלא ניתן להפרידו

באופן הבא: "ויקחו לי תרומה" היינו תפלת ערבית כנ"ל, "תקחו את תרומתי" היינו תפלת שחרית כנ"ל, רמז

שטוב להקדים לימוד התורה לפני תפילת שחרית וערבית בשביל לזכות להתעוררות ורוממות הלב בתפלה,

כמו שאמרו חז"ל (ברכות ב): 'מאימתי קורין את שמע בערבין' ופירשו שם (רש"י ותוספות) שאותה קריאת שמע אינה

אלא לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, אומנם מדובר כאן בקריאת שמע של ערבית אך מכאן ניתן ללמוד גם

לקריאת שמע של שחרית, כמו שנאמר (יהושע א, ח): "והגית בו יומם ולילה". אבל דע, שבאמת עיקר הלימוד הוא

בלילה שהרי ידוע לכל שאין אדם יכול להשיג בלבו קניין תורה אלא בלילה. וזהו שהקדים 'ויקחו' ו- 'תקחו' בב'

התרומות הנ"ל שהם בבחינת תפלת ערבית ושחרית, כמו שכתבנו למעלה. וזה שדרשו חז"ל (שמו"ר לג, א): וזה

שנאמר (משלי ג:): "כי לקח טוב נתתי לכם - תורתי אל תעזובו" אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, יש לך אדם

שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף, יש בו זהב, יש

בו שדות ויש בו כרמים! רצה לרמוז שיעסקו בתורה כי זה העסק יש בו הכי הרבה ברכה כנדרש לעיל. וגם אם

יצא אדם לפועלו עדי ערב לפחות יעסוק בה לפני תפלת שחרית וערבית, כנ"ל. והחיזוק לעניין זה הוא שבין ב'

תרומות אלו היינו תרומת האדנים ותרומת השקלים, נאמר בפסוק: "כל איש אשר ידבנו לבו".

ויש לשאול, וכי איך תתיישב נדבת הלב עם ב' התרומות הללו, שכן ידוע שהיו צריכים להפריש סכום כסף קצוב

'בקע לגולגולת', היינו מחצית השקל למשכן בעבור שהתכפר להם על מעשה העגל, כמו שנאמר (שמות ל, טו):

"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". אומנם רש"י הקדוש מיישב זאת שנדבת הלב הוא הכסף

העודף שהביאו חוץ מן מחצית השקל, אך עדיין קשה למה לא נכתבה נדבת הלב לאחר התרומה השלישית

שאליה כביכול היא שייכת, שהרי היא מפרטת את י"ג הדברים: 'זהב וכסף ונחושת' וגו', דהיינו זאת תרומת

המשכן וכליו כנ"ל. אלא אפשר לומר, שגלוי וידוע לפני ה' יתברך שבעוונותינו הרבים התמשכן המקדש ונחרב ב'

פעמים ולא יהיה לנו אפשרות להביא מחצית השקל בשביל לכפר על נפשותינו כנ"ל. לפיכך, לא בכדי מיקם את

נדבת הלב דייקא בין תרומת האדנים לתרומת השקלים, כי הם רומזים על תפילת שחרית וערבית כנ"ל, בהם

כדאי וראוי לעסוק בתורה לפני התפלה כנ"ל. וזאת התורה לעולה כנ"ל היא בבחינת מחצית השקל, היינו מלבד

שעסק התורה מכפר ומגן על נפשם של ישראל, הוא גם מרוממם ומעלה אותם ברום המעלות. ולכן תדע, שכל

אחד חייב שיהיה לו עסק בתורה, בין אם הוא לומד כל היום, ובין אם הוא לומד בבחינת: חציו לכם חציו לשם,

ובין אם הוא קובע עיתים לתורה, כמו שאמרו חז"ל (מנחות קי): אחד המרבה ואחד הממעיט - ובלבד שיכוון את

לבו לשמים, לבו דייקא כי בכך שמייחד מתוך רצון טוב שבלבו את שמו יתברך בלימוד התורה, בזאת משכין

את השכינה בלבו, כנ"ל.

ובעניין זה מובא (בספר החשוב ממעיין הפרשה, ויחי) מעשה שהיה: שלפני הגאון הקדוש המלוב"ן (המלומד בניסים) רבנו

האביר יעקב אבוחצירא זצ"ל באו שני שותפים עשירים שיברכם בהצלחה בעסקיהם. אמר להם: "אתן לכם

סגולה בדוקה להצלחה כפולה, הצלחה בעולם הזה והצלחה בעולם הבא. וזו היא - 'השכמת בית המדרש

שחרית וערבית' שאדם אוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא". אמרו לו: "ודאי, מתפללים אנו

במניין בוקר וערב!". ענה להם: "טעות בידכם! ודאי, שבט יששכר עסק בתורה כל היום, ושבט זבולון עסק

בסחורה ותמך בידו, ובכך זכה גם הוא לעולם הבא כי זבולון, מלשון זבול, שהוא כינוי לעולם הבא. אבל אין

די בכך, שכן כתוב: 'זבולון לחוף ימים ישכון', גם שבט זבולון חייב לשקוד על דלתות בית המדרש, ולשכון

למרגלות ים התורה. ואזי מובטח לו שיהיה 'ירכתו על צידן', "צידן" בגימטרייה "אלקים חיים", מובטח יהיה

לו שה' יהיה בעזרו! אם תבטחוני שתלמדו שיעור תורה בבוקר ושיעור בערב, בחינת השכמת בית המדרש

שחרית וערבית, ותשכנו לחוף ימים, ים התורה שבכתב וים התורה שבעל פה, אזי מבטיח אני לכם שאלקים

חיים יהיה בעזרכם, והצלחה תלווה אתכם בכל אשר תפנו!". הבטיחו והצליחו במסחרם במאוד מאוד. וזכו

לשני שולחנות: תורה וגדולה במקום אחד!.        

ודע, כי זה לימוד התורה צריך שיהיה לשמהּ, כפי שפירש רש"י ז"ל: 'לי לשמי', היינו ילמדו תורה לשם שמים.

ואפשר אולי כי י"ג המידות שהתורה נדרשת בהם הם בבחינת י"ג הדברים שהוצרכו למלאכת המשכן וכליו,

כי על ידי שאנחנו מפרישים מזמננו ללימוד התורה לשמה כנ"ל, אנחנו גומלים לה' יתברך שהוציאנו ממצרים

ובחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, כי קיומנו וגאולתנו תלויים בה, כמובא במדרש (תנחומא ה): הוי, כנגד

י"ג דברים שהפרשתם לי, ואני מעלה עליכם שאתם גומלים עלי, ולעולם הבא אני פורע לכם כנגד י"ג דברים

אלו וכו'. ועוד נראה, כי י"ג מידות של רחמים שאנחנו אומרים בתפילת שחרית ומנחה, הם גם בבחינת י"ג

דברים אשר באו בנדבה לעשיית כלי שרת למשכן, כי כמו שהם באו לכפר לעם על חטא העגל כך גם היום,

שלצערנו עדיין אין לנו בית המקדש, אין מי שיכפר בעדנו אלא רק י"ג מידות של רחמים (ועיין ברבנו בחיי ע"ה, שמות

ל"ד, ו).

ומה טוב ומה נעים להפריש צדקה לפני התפילה, כמו שכתוב ( בשו"ע או"ח סימן צב, סעיף י'): טוב לתן צדקה קודם

תפלה, וזה בבחינת (תהילים יז): "אני בצדק אחזה פניך", כי הצדקה לעניים הגונים מאירה מעוררת ומרוממת

את האדם לעבודת ה', ובזכות שמפריש צדקה כראוי היינו לשם שמים נדבק בקונו. וזה: 'ויקחו לי תרומה', וזה

'ויקחו' דייקא ולא ויתנו, כי מי שמפריש צדקה הוא בעצם לוקח לעצמו את ברכת ה' כנ"ל, בבחינת מה שאמרו

חז"ל: עשֵׂר בשביל שתִתעשֶׁר. וזה 'לי - לשמי' שפירש רש"י ז"ל, היינו רצה לומר שיש לכוון ולייחד את שם

הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו פה בעולם הזה ע"י מעשה הצדקה כמובא בספרים הקדושים,  כי המטבע שנותן

הוא כנגד האות י', והיד שיש בה ה' אצבעות היא כנגד האות ה', והזרוע המושטת של הנותן לעני היא כנגד

האות ו', ויד העני המקבל כנגד האות ה' השנייה, ובכך מייחד את שמו של ה' יתברך. ובזאת זוכה לברכת

ה' שהיא תעשיר, כמובא במדרש (תנחומא ד): כל דבר שנאמר בה: לי - יש בה ברכה, והתרומה יש בה ברכה!.

וכן, בתפלת מנחה יקפיד מאוד לתת צדקה על מנת להמתיק את הדין, שכנודע יצחק אבינו ע"ה תיקן תפלת

מנחה שהיא בחינה גבורה היינו דין. לפיכך, ישתדל בכל כוחו לתת צדקה גם לפני תפלת מנחה, כמו שכתוב

(מלאכי ג): "מגישי מנחה בצדקה".

ועל פי הסוד אמרו חז"ל שייתן שלוש פרוטות לצדקה לפני התפילה. ולכן ניתקן המנהג לתן ג' פרוטות לצדקה

בתפילת שחרית שמגיע לפסוק "והעושר וכו', ואתה מושל בכל...". וכן מובא בזוהר הקדוש ( תיקון יח): ומי שלא

נותן דורון לפני התפילה היינו צדקה, החיצונים יונקים מתפילתו. ולכן, לעניות דעתי, מכאן יש ללמוד קל וחומר

היינו מה בתפילת שחרית שהיא בחינת חסד כידוע, יש לתת ג' פרוטות לצדקה כנ"ל, קל וחומר שיש גם לנהוג

לתת ג' פרוטות גם במנחה כי היא בבחינת דין כנ"ל, ובכך ממתיק את הדין בשורש, כמבואר בפרשה הקודמת.

ואפשר שזה נרמז בהתאם לדברי האביר יעקב שכתב "זאת התרומה" – זו תפילת מנחה כנ"ל, כי "זאת"(=

408) עולה בגימטרייה ג' פעמים 'ממון'(3*136=408), רצה לרמוז שיש לתת גם בתפילת מנחה ג' מטבעות

כנ"ל, ובעיקר בעת שמגיע לפסוק: "פותח את ידך" כי הוא מסוגל להוריד שפע וברכה, כידוע. ושמעתי בשם

מו"ר המקובל הרב אורי נורי שליט"א, תלמידו של המקובל הרב מרדכי שערבי זצ"ל מישיבת "נהר השלום"

בירושלים, שיש לתת לפני התפילה לפחות ג' חצאי שקלים של ימנו. ונראה כי הטעם לזאת על פי המובא

בהלכות פורים מתנות לעניים (שו"ע או"ח סימן תרצד, סעיף א' הגה:) יש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע

באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר, ומאחר ג' פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה יש

ליתן ג' ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה.

ויש להקשות, שהרי לכאורה היה מספיק מטבע אחד בשביל לייחד את שמו יתברך, כאמור. אלא אם אפשר  

ובעיני ה' יכשר, ייתכן לומר אולי בסייעתא דשמיא, שהטעם לתת ג' מטבעות הם בסוד מה שאמרו חז"ל (זוה"ק

פנחס רמז, תענית כה: שם הנוסח קצת שונה): 'שאין טיפה יורדת מלמעלה שאין טיפים עולים כנגדה מלמטה', דהיינו

רצה לרמוז שאין השפע והברכה יורד מלמעלה אלא אם יש פעולת התעוררות מלמטה, היינו כמעשה הצדקה,

ובפרט בעת התפילה שהיא עומדת ברומו של עולם כנ"ל, ודייקא על ידי ג' מטבעות כי ב' מטבעות הם בחינת

טיפיים שעולים מלמטה, ואילו המטבע הג' הוא בבחינה של הטיפה שיורדת מלמעלה, והם בחינת ג' מטבעות

שיש לתת זכר מחצית השקל שיכפר על הנפש כנ"ל. ועל ידי אותו חיבור בשלמות של התחתונים עם העליונים

יורד השפע והברכה לעולמנו, כי נמתק הדין בחסד על ידי מעשה הצדקה הנ"ל. נמצא, שלימוד התורה ונתינת

הצדקה לפני התפילה הם הם הפעולות הטובות שצריך לעשות בהתמדה יום יום עד זקנה ושיבה, בעבור לייחד

ולהשכין את שכינתו בתוכנו היינו בלבנו כנ"ל, כי כך זוכים לטהרת הלב, בבחינת (יחזקאל לו, כו): "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב

הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם", ובזאת מתעורר הרצון הטוב לקיים את דבר ה' כנ"ל, ומרגישים קרבת אלוקים לי טוב. השם

יתברך יעזרנו שזאת התרומה, היינו התפלה והתורה והצדקה יעלו מעלה מעלה ברום המעלות עד כיסא הכבוד,

ובכך תתקבל תפלתנו ברצון. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.    

            פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

תורה ותפילה הם מחזקים ומאירים זה לזה, על כן צריכים לעסוק בשניהם דיקא; צריך להפריש צדקה קודם

התפילה, ועל די זה ניצול ממחשבות זרות שבתפילה (סימן תפילה, אות ז, ה) הצדקה מרחבת כל הפתחים של

הקדושה; שכשאדם נכנס באיזה דרך ועבודה מעבודת השם יתברך, אזי הוא צריך לפתוח פתח לכנוס באותו

הדרך, ובשביל זה כל ההתחלות קשות; וע"י הצדקה מרחיב הפתח, כי הצדקה מרחבת ופותחת ביותר כל

הפתחים של הקדושה (סימן צדקה, אות לו).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                        ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                    ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה

                                ולע"נ יעקב(ינקי) לוי ז"ל בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה