במסכת שבת (כה:) אמר רב נחמן אמר רב, רחיצת ידים ורגלים בחמין בערב שבת רשות, ואני אומר מצוה, מאי מצוה, דאמר רב יהודה אמר רב, כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, בערב שבת היו מביאים לו עריבה מלאה מים חמים, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף בסדינים, ודומה למלאך ה׳ צבאות. ובחידושי הר״ן פירש בשם מורי נר"ו, נראה שאין הכוונה מצוה ממש כדי שיברך עליה, אלא מנהג בעלמא, ולא מברכים על המנהג (סוכה מד:). ותדע שכן לשון הגמרא, אמר רב כך היה "מנהגו" של רבי יהודה בר אלעאי. והתוספות כתבו, הגמרא קראה לרחיצה מצוה, משום שמקובל בידינו שמנהג אבותינו תורה הוא. וכן כתב רבינו יהונתן דהיינו מצוה לשמוע דברי חכמים. והנה במדרש ויקרא רבה (פרשה לד אות ג) נאמר, גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה אומר להם הולך אני לעשות מצוה, והלך ורחץ בבית המרחץ, אמרו לו תלמידיו, וכי זו מצוה היא, אמר להם הן, כי הרי פסל דמות של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות, הפקיד שנתמנה עליהם הוא שוטפן וממרקן, והמלך מעלה לו מזונות, ומתגדל בין גדולי המלכות. ואני שנבראתי בצלם ובדמות, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם על אחת כמה וכמה. ובספר מנורת המאור (חלק ג עמוד תקפז) כתב, שהיה זה בערב שבת. ובשבולי הלקט (סימן נח) כתב, מצוה לחוף את ראשו ולרחוץ בחמין בערב שבת ולהתעטף בבגדים נאים לכבוד שבת. ובמסכת סנהדרין (צה.) נאמר, שאבישי בן צרויה היה חופף ראשו בערב שבת. והראבי"ה (שבת סימן קצז) כתב, שמע מינה שמצוה לרחוץ כל גופו בחמין בערב שבת, או לכל הפחות לחוף ראשו ולרחוץ פניו ידיו ורגליו בערב שבת, וללבוש בגדי שבת. והאור זרוע (חלק ב סימן ז) כתב, הרחיצה בחמין בערב שבת, מצוה היא, והמקיימה מקבל עליה שכר, ואם חיסרה אינו נידון עליה, וחפיפת הראש גם מצוה היא. והרמב"ם (הלכות שבת פרק ל הלכה ב) כתב, איזהו כבוד שבת, זה מה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת, ואחר כך מתעטף בטלית נאה ומיחל להקבלת פני השבת, שהוא כיוצא לקראת המלך. ומרן בשולחן ערוך (סימן רס סעיף א) כתב, מצוה לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת. ומצוה לחוף הראש ולגלח הצפרנים בערב שבת. והרמ"א בהגה כתב, מצוה לרחוץ כל גופו. והביאור הלכה כתב, אפילו מי שתורתו אומנותו, יש לו לבטל מלימודו בערב שבת כדי לקיים רחיצה בחמין וכמו שמוכח מהמעשה של רבי יהודה בר אלעאי, אלא שלא נזכר שם אלא רחיצת פניו ידיו ורגליו. והארחות חיים (הלכות תפלת ערב שבת אות יב) כתב, צריך להזהר בכל ערב שבת לגזור הצפרנים. ומעשה שהיה בגדול אחד שראהו בחלום אחד מתלמידיו אחר פטירתו שהיו פניו מוריקות, ואמר, שבשמים הענישוהו על שלושה דברים, שלא נזהר בתגלחת הצפרנים בכל ערב שבת, ולא נשמר מלדבר בקדיש ובברכה מעין שבע, ובתפלה שהיא קבועה. ומרן בחזון עובדיה (שבת חלק א עמוד כו) כתב, נראה שעיקר עונשו היה על שדיבר בקדיש ובתפלה ובברכה מעין שבע, וצירפו לו מה שלא נזהר בתגלחת צפרניו בערב שבת. ובכף החיים (סימן רס ס"ק ט) כתב בשם האר"י, עונשו של המגדל צפרניו קשה מאד, לכן יש לגלח הצפרנים בערב שבת. ומרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן רס אות ד) כתב, אין לחוש לקוץ צפרני ידים ורגלים ביום אחד. וכן נהג האר"י בערב שבת.