"היכן היית?" בין שהשואל הוא אמא שלך, הבוס, האישה, הבעל או הילדים הגדולים, הטון לא שואל, הוא מאשים: "למה לא היית היכן שהיית אמור להיות?" מה שלא תענה – אלא אם תאמר "הייתי כאן כל הזמן ולא ראית אותי" – תשובתך על שאלה זו תהיה תירוץ בלבד.

רועה כבשים רואה שה קטן בורח מן העדר. הרועה רודף אחרי השה כדי להציל אותו מן הזאבים ולדאוג שיהיו לו מספיק מים ודשא רך וירוק.

בעודו רודף אחר השה הוא רואה סנה בוער שאינו מתאכל באש. הוא משיל את נעליו ביראת קודש. מישהו בלתי-ידוע אומר לו ללכת ולהוציא את בני עמו מיד פרעה מלך מצרים.

"ואמרו לי: מה שמו, מה אומר אליהם?" שואל הרועה. שאלה מוזרה, שגם התשובה עליה מבלבלת באותה מידה: אמור להם ששמי הוא "אהיה אשר אהיה": "ויאמר אלוהים אל משה אהיה אשר אהיה, ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם"　(זהו תיעוד של השיחה הראשונה בין גדול המורים הרוחניים בעולם ובין גדול התלמידים בעולם כולו).

מהו השם שלך? שם הוא האופן שבו אנו יוצרים קשר. הוא מגדיר מי מדבר למי. אם אתה אומר – אבא, מר שגיב, ד"ר גולדברג, סבא או סבתא – אינך מדבר על עצמך או על האנשים הללו, אלא אתה מבטא את היחסים שביניכם.

מהו שמך? כיצד התייחסת לבני האדם הללו כשפרעה השליך את בניהם היאורה, חטף את בנותיהם ורחץ בדם עולליהם, ואף השתמש בגופות ילדיהם כדי למלא מכסות חסרות של לבנים לבנייה? היכן היית?

והוא – אלוקים – עונה ומשיב: אמור להם ש"אהיה אשר אהיה". היכן הייתי? הייתי איתם במשך כל העת. כשפרעה רחץ בדם עולליהם, היה זה דמי שנשפך. כשהוא תחב את גפיהם הזעירות לחללים שנועדו ללבנים, אותי הוא תחב שם. אני סבלתי את כל סבלותיהם. כל מי שעינה אותם עינה אף אותי. איתם אני בסבלותיהם – "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו"

הסנה "בוער אך איננו אוּכָּל". עם שלם נתון בסכנת מוות – הורגים בו שוב ושוב – אך הוא אינו נכחד.

אבל איך בוער הסנה בלי להישרף, בלי שיאוכל? הוא בוער ואיננו נשרף כיוון שאני נמצא בתוך האש. אני חי לנצח, והם חיים יחד עימי. בדיוק כשם שבני האדם האלה חיים לנצח, כך אני חי עימם. אנו ניכָווה בדרכנו. אנו נסבול. אך נסבול יחד, ולא נאוכל, לא ניכחד. לבד. ביחד.

אך כיצד ייתכן שלחיות מחדש את כל הסבל הזה ולשוב ולספר עליו אינו עניין עגום כל כך למי שחי אותו מבפנים? – זה ייתכן מפני שהסבל הזה מזכיר להם את המילים הנוספות שנאמרו לרועה היחף: אנו נחיה יחד וגם ניגאל יחד, בידיים מלאות – "ולא תלכו ריקם" – וברוח איתנה.