"וְלֹא יָכֹול יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק... וַיִּתֵּן אֶת קֹולוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" (בראשית מה, א-ב)

הטלטלה האדירה שבין יוסף לאחיו מתוארת בפרשתנו באמצעות בכי. אין עוד פרשה בתורה, ואולי אף בכל התנ"ך, שמופיע בה עניין הבכי פעמים כה רבות כמו בפרשתנו: יוסף מתוודע לאחיו מתוך בכי, יוסף בוכה על צווארי בנימין, ולאחר מכן בוכה יוסף על שאר אחיו, יוסף בוכה גם במפגש עם יעקב אביו. יוסף, שליט ארץ מצרים החזק והתקיף, נשבר פעם אחר פעם, מתמוסס ובוכה.

מהו הבכי? בדומה לצב שגופו רך ועדין והוא עוטה על עצמו שריון עבה וקשה, כך אנו. נפשנו עדינה ורכה, ועל מנת שנוכל להחזיק מעמד ולהתמודד עם כל הכוחות המאיימים מבחוץ, אנו עוטים על עצמינו מסכים וחומות בצורות. לולא הם, כל דבר עלול היה לפגוע בנו ולמוטט אותנו. לכן פעמים רבות גם אם פוגעים בנו או שאנו חווים אכזבות, אנו נדקרים בליבנו אך לא מראים זאת כלפי חוץ. לכן אנו עוטים על עצמנו מעין שריון שאיתו אנו מסתובבים בעולם. אולם פעמים השריון הזה אינו מחזיק מעמד, ואנו שוצפים וגועשים עד שהחומות שבנינו סביבנו מתמוססות כלא היו.

גם יוסף בונה חומות ועוטה שכבות של הגנה, שכבה על גבי שכבה. מילדותו אחיו מקניטים אותו, שונאים אותו ואינם מדברים עימו. זורקים אותו לבור ומוכרים אותו לישמעאלים. יוסף מחזיק מעמד וממשיך במסע הייסורים. הוא מגיע לארץ זרה, אשת פוטיפר מאשימה אותו שהוא רוצה לפגוע בה, ויוסף - ממשיך לשתוק. גם כשהוא מושלך לבית הסוהר - הוא לא מתפרק. הוא ממשיך בשיא כוחו, ואף מתמנה להיות שם בעל תפקיד. אין כל גילוי צער, כאב או עלבון. אין בכי. יוסף צובר רגשות על גבי רגשות ומקים סביבו חומות על גבי חומות.

הסדק הראשון בחומות מתחיל להיבקע כאשר האחים ניצבים מול יוסף ולוקחים אחריות על שעשו באומרם "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ" (בראשית מב, כא), תגובתו של יוסף היא: "וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם" (בראשית מב, כד), יוסף בוכה מעט שלא בפני אחיו, ושוב עוטה על עצמו חומה. בהמשך, כאשר האחים באים לפניו עם בנימין, נבקע סדק נוסף בחומות, ויוסף בוכה בחדרו: "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹוא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק" (בראשית מג, ל-לא). בכל פעם כשיוסף מרגיש גילוי של קירבה, מיד הוא נמס. כל החומות שנבנו כדי להחזיק מעמד בנכר, בריחוק ובעוינות - מתמוססות. כל עוד הוא אינו בטוח שהעוינות הסתיימה, הוא שב ועוטה על עצמו את החומות.

כאשר יוסף שומע את הקרבה העצומה המובעת בנאומו של יהודה: דאגתו לבנימין, דאגתו לאביו, אהבת בניה של רחל, לפתע הכול מתמוסס. כל הכאב המודחק, הצער הרב, הרגישות שהייתה כלואה מאחורי החומות, כל מה שהתקבע במהלך השנים ואפילו החומות עצמן, הכול נמס בבת אחת. יוסף מוציא כל איש מעליו ובוכה בכי שכולם שומעים: "וְלֹא יָכֹול יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק... וַיִּתֵּן אֶת קֹולוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" (בראשית מה, א-ב).

כלל גדול נקוט בידינו "מעשה אבות סימן לבנים" - מה שקורה אצל האבות והשבטים, יש בכך לימוד עבורנו לדורות עולם. הבכי שמלווה את המפגש המחודש של יוסף ואחיו הוא סימן לעתיד, לבכי שילווה את הגאולה העתידה, כפי שאומר הנביא ירמיה - "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם" (ירמיהו לא, ח).

חז"ל לימדו אותנו שיוסף מייצג את הבנין החומרי של עם ישראל – "משיח בן יוסף", ואילו יהודה מייצג את הבנין הרוחני של עם ישראל – "משיח בן דוד".

יש מקום לבאר שהבכי של הגאולה "בִּבְכִי יָבֹאוּ", הוא הבכי של ההתקרבות וההתקשרות של יוסף ויהודה.

עד ימינו קיים נתק בין יוסף ליהודה, בין הבניין החומרי והבניין הרוחני של האומה. שניהם בנו חומות זה כלפי זה וביניהם מתחולל מאבק. כמה בֶצורות החומות של כל אחד מהצדדים! בכל צד קיים פחד עמוק מהצד השני. העולם הרוחני מפחד פחד עמוק מהרוחות הזרות, החומרנות והמתירנות, שדופקות על חלוננו וחודרות פנימה, שמא ימוטטו את הכול. העולם החומרי נתון אף הוא באיום מפני העולם הרוחני - הקטסטרופה הכי נוראה בעיניו היא השתלטות הדתיים על המדינה. הפחד של שני הצדדים אחד מהשני הוא שמצמיח ביניהם חומות עבות ובצורות, ומותיר פער ונתק עמוקים בין השניים.

לעתיד לבוא אנו מובטחים שמשיח בן יוסף ומשיח בן דוד, כלומר הקומה החומרית והקומה הרוחנית של האומה יתחברו ויהיו לאחד, ובמקום לפעול מתוך התנגדות ועוינות – יפעלו בשיתוף פעולה. בפרשתנו אנו לומדים את הסוד איך יתרחש החיבור בין שני הצדדים - ההתקרבות תתרחש באופן שבו יוסף ואחיו מתקרבים זה לזה, בהתמוססות מוחלטת של החומות שבין השניים. כל הכאב, הצער, הפחד והשנאה מתמוססים באחת. פתאום כל צד יתגלה עד כמה הוא אח, אוהב, קרוב, דואג ושייך. ימין ושמאל, דתי ושאינו דתי. כל החומות שבינינו יתמוססו כלא היו. החושך, המרירות והעוינות שבין החלקים נהפכים לאור ומתיקות של קרבה ואהבה.

כשהאומה על שני צדדיה, הרוחני והגשמי, תגלה שהצד השני אינו מאיים אלא הוא חלק ממנה ומשלים אותה, אז יתקרבו שני הצדדים זה לזה. אז יתפרץ ממעמקים בכי שממוסס את כל החומות שבין אדם לרעהו.

עלינו להתכונן לגאולה הזאת ו"להכין את הטישויים" לבכי הגדול הזה - "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם".               

הרב יהושע שפירא, מתוך האתר: "ישיבת ההסדר רמת גן" - www.yrg.org.il