פרשת השבוע וישב
פרשת וישב. חנוכה
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (לז,א).
מכאן אמרו ישיבת חוצה
לארץ אינה ישיבה. אין נקראת ישיבה אלא ישיבת ארץ ישראל, ולא עוד אלא, שכל הדר בה,
אין סוף למתן שכרו, שהיא מכפרת עליו בחיי ובמותו".
"ויהי איש מצליח" (לט,ב).
מהו הסוד של יוסף הצדיק
שהתורה מאריכה ומדברת בו במשך חמש פרשות תמימות?! מה הסוד של מי שזכה למלוך במצרים
80 שנה שלטון ללא עוררין שזה דבר שאין לו תקדים?!
מה הסוד של מי שאחיו
כל כך שנאו אותו, שלא נחה דעתם עד שהשליכו אותו לבור, ולא סתם בור, בור מלא נחשים ועקרבים, ונמכר מיד
ליד כמו עבד גמור, ועבר כל כך הרבה תלאות וסבל ובסוף עולה לגדולה ומכונה "איש
מצליח", שכל מה שהוא עושה, הוא מצליח בו, מה הסוד? "שם שמים שגור
בפיו" (רש"י הקדוש). זה הסוד. כל הזמן זוכר ומזכיר את ה'. לפני כל דבר
שהוא עומד לעשות הוא מרים את הראש ומבקש מה' "תעזור לי". מעולם לא זקף את ההצלחה שלו לזכותו.
הכל בעזרת ה', אני אישית כלום. אפילו שמכתירים אותו למלך, מה הוא אומר? "את
האלוקים אני ירא". היתה לו ליוסף הצדיק אותה הרגשה פנימית ועמוקה שהכל זה
מתנת חינם. בלי שום זכות מצידו. הכל זה חסד ורחמים שלא בורא עולם. הוא בלי הקב"ה לא יכול להצליח. לא יכול
לעשות כלום. בטח לא לנצח את היצר הרע שלו. אבל עם הקב"ה, שזה אומר עם
הרבה תפילות, הכל אפשר.
ואם לפני כל דבר
מבקשים מה' תעזור לי, אחרי כל דבר אומרים – ה' תודה, אתה כל כך טוב אלי.
יהודי צריך לחיות את
האמת. והאמת היא שהכל זה חסד, הכל זה רחמים של השם. על כל נשימה תגיד תודה.
"כל הנשמה תהלל י-ה הללויה". כל נשימה שאדם נושם זה רחמים של השם. זה
היסוד של האמונה. שהכל זה רחמים, הכל זה חסד, השם לא חייב לאף אחד כלום.
השם כולו רחמים, כשם
שלגדולתו אין חקר כך לרחמנותו אין חקר. הרחמים של השם הם אין סוף. כל דבר שאני
זוכה לעשות זה חסד, כל המצווה שאני זוכה לקיים זה רחמים ומה שצריך זה רק להגיד
תודה. אם אדם חי את האמת הזאת, ואם הוא שוכח לרגע וחושב שהוא עושה, שבכוח שלו הוא
עושה, הוא מייד עושה תשובה וחוזר לאמת, אם ככה הוא חי אז הוא כל הזמן מחובר.
זה הסוד של יוסף
הצדיק ובזכות זה הגיע לאן שהגיע. גם כשעבר יסורים, האמין "שכל היסורים באים
בכוונה מהשם יתברך לטובתו, כי כוונת השם יתברך הוא בדואי רק לטובה"
(ליקו"מ סה).
קשה לתאר את גודל
הנסיון שהיה ליוסף הצדיק עם אשר פוטיפר ואיזה כוחות נפש הוא מגלה אז בעצמו. וכל השנים
שהוא בתוך בור האסורים, 12 שנים בתוך כזה חושך ומספר המדרש שהיה מפזז שר ורוקד כל
העת, לרגע לא איבד את הקשר שלו עם הבורא יתברך. כל אדם עובר במהלך החיים הרבה
יסורים. כל אחד יש לו את המסלול שלו, עם הרבה תיקונים, עם הרבה דברים קשים. אבל
דבר אחד חייבים לזכור: גם כשאתה בתוך החורבן הפרטי שלך, גם אז ה' משגיח עליך. ה'
אף פעם לא עוזב אותך. היסורים נועדו לקרב את האדם, "את אשר יאהב ה'
יוכיח". יבוא יום ונראה כי בעומק הדין היה מונח עומק של רחמים וחסדים.
ההצלחה של הבן אדם
שהוא זוכר את ה' שהוא לומד לחיות עם ה'. כי אם לא, מה תהיה ההצלחה שלו, שהוא מצליח
בעסקים? שהוא חכם? שכולם מכבדים אותו? לדבר אל ה' פשוט פשוט פשוט, זה כל ההצלחה
שלך בחיים. אתה מחפש משהו ולא מוצא את זה, הופך את הבית ולא מוצא, פתאום מצאת. ה'
תודה, אני יודע שאתה עזרת לי למצוא את זה, אני יודע שאתה אוהב אותי. מה קרה באותה
דקה? יצרנו קשר אישי עם הקב"ה. כל עבודת התשובה היא לבנות קשר אישי עם השם.
["אדם צריך לדעת
שכל הרהור טוב שיש לו, זה האוצר שלו, את זה הוא יכול לשים בכספת שלו. זה משהו
נפלא. כי עוד שעה שעתיים יהיה לו עוד הפעם איזה הרהור טוב, רק הרהור, כבר לא מדברים
על דיבורים ותפילות, לא מדברים על מעשים, רק הרהור טוב. כמובן שאם אדם רוצה שיהיה
קיום להרהור שלו הוא מתחיל למלמל את זה בשפתיים. ה' אני אוהב אותך, אני רוצה לעשות
את רצונך, אני יודע שאני בשליחות פה, אני מבקש שתעזור לי לשבור את הדברים הבטלים
שלי, את הדמיונות שלי, את האנוכיות שלי, את התאוות שלי, תעזור לי. ככה נחקק משהו
חדש בלב. נכנס אור פנימה. אחרי כמה שנים אדם יראה פתאום שהוא בן אדם אחר"]
(באור פני מלך).
"וירא אדוניו כי
ה' איתו" נאמר ביוסף (לט,ג). מה זה שה' אתו? אנחנו כל הזמן מודדים כמות. כשה'
איתי זה איכות זה לא כמות. זה נוכחות בהירה של ה' בחיים שלי. זה השמחה שלי.
האור של חנוכה
כל דבר, בשביל לראות
אותו צריך לפתוח את העיניים. יש רק דבר אחד שאי אפשר לראות אותו אלא רק עם עיניים
סגורות. ומהו? האור של התכלית, האור האלוקי שמעבר לעולם החומר.
רבונו של עולם, מתי נפסיק
לרצות את החיים בשביל לאכול ולשתות? מתי נתחיל לרצות את החיים בשביל לראות את האור
האלוקי? את האור שלך?
אור התודה וההודאה
האור הגדול שיכול
לגרש את החושך ולהציל אותנו מרוח ההתייוונות הוא אור התודה וההודאה. חנוכה זה
שמונה ימים שבהם שרים מהללים ומשבחים את השם יתברך על הניסים והנפלאות שהוא עשה
ועושה עמנו, על הזכות העצומה הזו להיות יהודים ולקיים תורה ומצוות. חוכמת יון
מתאמצת גם בימינו אלה לשכנע את היהודי שהוא בכלל לא בן אהוב אצל הקב"ה,
ובאותה מידה היא משתדלת לעניין אותו בהבלי עולם ובחיצוניות רדודה שמקררים את לבו
ומרחיקים אותו מאביו שבשמים.
אם רוצים להציל את
עצמנו, אם רוצים להציל את ילדינו, חייבים לעבוד את ה' בשמחה מתוך הלל והודאה,
שירות ותשבחות. לשמוח עם כל מצווה שזוכים לעשות. להגיד אשרינו לא רק כך וכך פעמים
ביום בתפילות אלא כל היום ללכת עם "אשרינו, מה טוב חלקנו מה נעים גורלנו ומה
יפה ירושתנו", אשרינו שזכינו להיות יהודים. כשהילדים רואים את ההורים שלהם
שמחים, אומרים כל הזמן תודה, הם מבינים שיהדות זה אור ויהדות זה שמחה, הם לא
יתקלקלו, בבוא זמנם כזה בית בדיוק הם ירצו לבנות. אבל אם הם רואים שההורים לא
שמחים, שהם מתלוננים, שהם חיים בתחושת מסכנות, שהבית עצוב, אז הם יחפשו את השמחה
שלהם אצל החברים בחוץ, הם יחפשו דברים אחרים, הם לא יהיו מוגנים מהרוחות המסוכנות
שמנשבות ברחובות.
חנוכה לשון חינוך.
יהודי לשון הודיה. צריך לחנוך אותנו להודות על כל דבר, אין דבר שהוא כביכול קטן מדי
או כביכול מובן מאליו שאולי לא צריך להודות עליו. על הכל צריך להודות. הכל זה
ניסים של השם, רחמים של השם. בחנוכה ראוי לעמוד אל מול הנרות ולהגיד להקב"ה
תודה רבה על ניסיך, נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים, על כל הטוב
והחסד שאתה ברחמיך עושה עמנו.
עם הנר הקטן הזה של
חנוכה אנחנו יכולים להאיר ולראות את כל הניסים והנפלאות בחיים שלנו, בזמן הזה ממש,
לא רק בימים ההם, ולהגיד תודה.
האור של חנוכה זה אור
אין סוף, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים, אור ה' בעצמו שמאיר לנו את החשיכה
ומראה לנו שאנחנו רוב הזמן רודפים אחרי הדימיון, אחרי שקר, אחרי דברים שאין בהן
כלום.
רבונו של עולם, תעזור
לי לבחור רק בך, לרצות רק אותך, תן לי כוח להתגבר על כל הרצונות האחרים ולזכות סוף
סוף להיות דבוק בך.
אור של אין יאוש
נר חנוכה יורד למטה
מעשרה טפחים. זהו אור שמאיר לכל הנדכאים והמסכנים שבעולם, ומראה להם שגם כשנמצאים
למטה ה' נמצא איתם, ה' לא עוזב אותם לבד.
מתי מדליקים נרות
חנוכה? משתקע החמה. כשהחשיכה יורדת לעולם, ופוסקת חמימות הלב, והאדם נלחץ ונדכא,
כאילו אין תקוה ח"ו, אז באים נרות חנוכה ומגרשים את היאוש, מעוררים את
התקווה, מחדירים שמחה בלב.
מתיתיהו ובניו. חמישה
אנשים יוצאים במסירות נפש כזו שלא תתואר
להילחם עם מדינה עצומה, נוראה ואיומה, שזה לא נתפס בשום שכל, שזה בניגוד לכל
הגיון, זה שהם שיערו שאפשר בכלל להילחם עם מעצמה כזו. כשמגיעים למסירות נפש פנימית
ועמוקה כזו, אדם שוכח לגמרי מעצמו, הוא מגיע לביטול כזה מוחלט, הוא בכלל לא קיים,
הוא בכלל לא בתוך גוף.
מסירות נפש זה לא רק
קומץ אנשים שהולכים להילחם עם רבבות יוונים. המלאכי חבלה שיש לנו במוח, הבלבולים
שלנו, העצבות שלנו, הניסיונות שלנו, הקשיים שלנו שהם פה במוח, הם יותר גרועים מכל
הצבא היווני והרומאי ביחד. שמה המלחמה שלנו הכי קשה. אבל אין יאוש. עם רצון ועם
תפילות אין סוף, אפשר לנצח גם את המלחמה הזאת.
ואחרי שבעת הימים,
אחרי שמדליקים שבעה נרות מגיעים לנר השמיני שזה כבר אין סוף, שזה מעבר לטבע, שזה
אור שנועד גם למי שקילקל ופגם בכל, שיידע שאין יאוש, שתמיד אפשר לחזור אל אבא. חנוכה
זה זמן מלא באור, והאור הזה הוא מרפא לנפש.
אור החסד
כדי שאדם יזכה לתענוג
המושלם, האין סופי, הנצחי, של התקשרות והתחברות למלכו של עולם, הוא צריך לצאת מן
האהבה העצמית שלו, למרחבים החופשיים של אהבת הזולת. רק בתנאי זה מוכן מלכו של עולם
להתקשר ולהתחבר עם אדם ולהאיר לו את הנשמה.
אומרת ההלכה שאם יש לאדם שמן בצמצום לכל שמונת הימים ולחברו אין כלום, מוטב
שידליק בכל לילה נר אחד, ויתן גם לחברו. אסור לאדם להצטמצם בארבע אמותיו ולהשאיר
את הזולת בחושך. חובה על האדם להפריש מחלקו לחברו, כי אם תניחו בחשכתו, עלולה
החשיכה להגיע גם אליך.
קיבלנו פח שמן קטן
וטהור, צריך להשתמש בו, לשמן איפה שחורק בחיים. חסד שאתה עושה עם השני, חיוך,
תודה, ויתור, פתק קטן עם כמה מילים חמות, כל אלה מאירים את היום. מאור פנים, מילה
טובה, מוסיפים לשני חיים כמו שנאמר: "מאור עיניים ישמח לב, שמועה טובה תדשן
עצם" (משלי טו). כשאדם כל הזמן חושב איך לשמח את בני משפחתו, איך להכניס שמחה
לתוך הבית, ככה הוא בונה את הבית שלו.
והכי חשוב זה
לעשות עם כל הלב. כי כשנותנים למישהו משהו
עם כל הלב, הוא לא כל כך מהר שוכח את זה. לפעמים הוא זוכר את זה כל החיים.
החסד הכי גדול זה
לקרב בני אדם לאביהם שבשמים. זה ה' רוצה יותר מכל דבר אחר. זה עיקר גדולתו,
שהמרוחקים ביותר מתקרבים לעבודתו יתברך. תמיד בחנוכה קוראים בתורה על יוסף הצדיק.
כי הצדיק יורד למטה למטה ומאיר שם ומקרב שם כל אדם לאור האמונה. "יוסף ה' לי
בן אחר", על שם זה נקרא יוסף, שמבקש מה' עוד בן ועוד בן ובנים זה תלמידים כי
"כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו". יוסף מוריד את עצמו לבני בלהה ובני
זלפה, שהם בני השפחות, בחינת המשפחות הירודות בישראל, וככה מקרב אותם.
"יוסף בן שבעה
עשרה שנה היה". שבע עשרה גימטריא "טוב". שהוא מצא בגרוע שבגרועים
נקודות טובות ועל ידי זה קרב אותם לה' יתברך. עצם זה שאתה מסתכל על השני בעיניים
טובות, אומר לו מילה טובה, מאיר לו פנים, מחייך אליו, ככה אתה מקרב אותו.
את החנוכיה מדליקים
בחוץ, עם הפנים לרחוב. אתה לא יכול להשאיר את האור אצלך! אתה צריך להאיר לאחרים!
לאלה שנמצאים לגמרי בחושך. תדליק בחוץ! ברחוב! מתחת לעשרה טפחים! לאלה שנמצאים הכי
למטה! הכי רחוק! גם הם ילדים של ה'. ה' לא מוותר על אף ילד שלו. כמו בסיפור הבא:
"לא גוררים בשבת!!!"
ר' איצ'ה קליינבורג היה מאלה שמקבלים שבת מוקדם ומוציאים מאוחר. אין
מה לומר, האיש היה מסור ואחראי לעילא ולעילא, על מנת שביתו ייראה כמו כלה עטורה
בשלל ססגוני של עטרות וכתרים, הרבה הרבה לפני כניסת שבת קודש. וכבר זעקו קדמונים
והשמיעו בדרשותיהם ובמכתביהם, כי ראוי ונכון וכדאי ומומלץ, להכניס את שבת קודש
הרבה לפניה מועד הנקוב באותם לוחות נייר הפזורים להם אי פה אי שם. הם אף הוסיפו
באותה נשימה, כי כך יאה ונאה לבית יהודי המייקר ואוהב את נותן התורה שהעניק לנו,
ברוב חסדו, את בתו, בבת עינו,הלוא היא אותה המתנה האהובה עליו (הטמונה עמוק עמוק
בבית גנזיו). אז בואו נצא לקראתה, ובפינו המזמור "בואי כלה, בואי כלה".
אם עסקינן בהרבה מחמאות על אותו ר' איצ'ה מיודענו, העוסק למחייתו כמתקין מזגנים,
מן הצדק לציין, כי הנ"ל, אם מתארח הוא , אזי מקדים נסיעתו לבית מארחיו בכמה
שעות טובות. "תשמעי" הוא נוהג לאזכר לרעייתו "את אורזת לי את ארבעת
הילדים כן ירבו, רחוצים ונוצצים, ומעמיסה אותם על האוטו, לא יאוחר משתיים בצהריים.
כרגיל, אנחנו מגיעים מוקדם למעון של מארחינו, כדי שיוותר זמן מספיק לשתות עמם קפה,
לטייל קצת בחצר, ול'שיר השירים' על המרפסת". תראו, זה לא שאיצ'ה אוחז מעצמו
"אגרויסע צדיק", בכלל לא, אבל יש לו הסבר טעון ואיכותי למסירות נפשו
להקדים את קבלת השבת, ולאחר את יציאתה. "תראי" אומר הוא לאשתו,
"חכם אני לא, למדן עוד יותר לא, עיתים לתורה? ככה ככה. אז מה נשאר לי לעשות
אם לא לעשות כבוד לבתו של מלך מלכי המלכים, שבת קודש. אז הרבונו של עולם מציץ
מלמעלה, רואה את איצ'ה מקבל את פניה של בבת עינו בנחת רוח, בשיר, בשלוות הנפש,
ברוגע, אז הוא מחשיב לי את זה כמו לימוד תורה... לא ככה? נגיד". פלורה
המטופלת בארבעה תשברי"ם משלה ועוד 45 בגן הילדים שלה, גאה מאד באיצ'ה. היא אף
קיבלה חיזוקים מרב העיר הרב ראובן נחמן רחמנוביץ, "בעלך, הוא אות ומופת
לכל העיר בנפנוף דגל השבת, כאשר
בעוונותינו שיש נכנסים אליה מזיעים וקצרי רוח". היא שמעה זאת במו אוזניה
ושמחה. איצ'ה שלה דגול מרבבה. ברוך השם. אלא מה חברים, לכל כלל יש יוצא מן הכלל.
יום שיש ערב שבת קודש פרשת פנחס, הועמסו ונארזו הקליינבורגים על מטלטליהם והוטמנו
אחר כבוד – חגורים לעילא – ברכב המסחרי. אי'צה סובב מפתח, וכשהאוטו החדיש והיפה
הניע קלות, נכנסה במרוצה לחניית הבנין השכנה הצדקת אם ל14 תשברים, הלוא היא חווה
שרה סגלוביץ. "איצ'ה גיוועלד, בעלי עדיין לא חזר מן הכולל, והמזגן שלנו שבק
חיים לכל חי... החזאי אמר 40 מעלות השבת, רחם עלינו...". הגב' סגלוביץ הכירה
היטב מנהג הקליינבורגים להימלט מוקדם כשהם מתארחים מחוץ לעיר, אבל השם יצילנו –
שבת בלי מזגן?
פלורה סימנה אישור בעיניה, איצ'ה שלף את ארגז הכלים שלו ועלה לדירת
הסגלוביצ'ים. המדחס נתקע, המאוורר הפנימי חורק, בקיצור, הוא עולה ויורד, ומחבר,
קצר בחשמל, מתקן, מתקלקל... איצ'ה נוטף זיעה אך מזגן סגלוביץ מסרב לקרר. רק אחרי
שלוש שעות וחצי של מאבק חסר פשרות כולל החלפת מדחס, הם יוצאים לדרך, עטורי ברכות
מהסלוביצ'ים ההולכים ומתמזגנים להם בסלון דירתם. לא על אף אחד. פנצ'ר. אין אוויר
בגלגל רזרבי. נעלם הג'ק! עוד שעה נשרפת על פתרונות יצירתיים, וסיוע מנהגים חולפים.
השעון לא עוצר. הוא עולה לכביש הראשי. מכוניות טסות עוד שעה שבת. צריך למהר. ריח
של שרוף ברכב. מה קורה? לא יאומן, עשן שחור מתמר מכיוון המנוע, האוטו מחרחר. אי'צה
עוצר בשוליים, פותח דלתות, שולף את הילדים, מרים את מכסה המנוע, להבות. הוא אוחז
במטף ומשפריץ. האש מתעקשת... גם איצ'ה. זמן יקר.. "פלורה תזמיני מונית",
הוא מנחה את רעייתו המבוהלת... "אנחנו על הסף... השבת באופק". פלורה קצת
יותר יצרתית ומסמנת בידה למוניות, חולפות 10 דקות יקרות מפז. רכבי הברזל דוהרים,
אין נהג שם על לב. "ילדים, להגיד תהילים, ולהתפלל בלב שהקב"ה ירחם עלינו
וישלח לנו מונית...". זה מצליח. נהג מונית כבן ארבעים, מקריח, בליווי מבט
שובב. "מה אפשר לעזור?". "אפשר, עצום עין ותכניס את כולנו למונית,
אשתי והבנים בספסל האחורי, והיידה, מזרחה" מבקש איצ'ה. ההוא נבהל "אנחנו
שני נוסעים עודף... זה מסכן לי את הרשיון... לא מוכן". איצ'ה תוקע בו מבט חד.
"הלו, עוד 45 דקות שבת... אתה קולט?". יאיר טקסי נכנע, ומפעיל מונה.
איצ'ה נסער, ומחייג לסוכן הביטוח שלו. "ארנון, נתקעתי בכביש המהיר, אני מודיע
לך, כי זו חובתי, אך אני מבקש לא לגרור את האוטו בשבת". ארנון נסער "איצ'ה
תהיה רציני, הביטוח פג הלילה, שכחת לחדשו. הרכב שלך שווה 150,000 שקל. אם שודדי
מכוניות ישמעאלים קוצרים לך חלקים... אין מי שישלם לך.... עצום עין, אני אדאג
לגרירה, אתה לא שמעת, לא ידעת". איצ'ה מרגיש שהטמפרטורה הפנימית שלו פולחת את
רקותיו "ארנון, תשמע אותי טוב, מצידי שייגנב, וילך לאבדון כל הכסף. את האוטו
שלי לא גוררים בשבת!!!" זה בשבילי ייהרג ובל יעבור!!!" מנתק. דקה אחר
כך. "אדון איצ'ה, מדברת חגית מחברת הגרירה "חילוץ וישועה" ארנון
דיווח לנו אנא היכן מיקומו המדוייק של הרכב, חברת הביטוח מבקשת...". איצ'ה, למרות
המזגן המצויין שבמונית, כולו מזיע ומבעבע. "תשמעי גברתי, אם תגררו את האוטו
בניגוד לדעתי אתבע אתכם!" הוא נרגע קצת ומוסיף "לקראת שבת לכו ונלכה כי
היא!!! מקור הברכה. אינני מודאג מה יעלה בגורלה של המכונית שעוד מעט פג הביטוח
שלה, אבל מה, לשמור את קדושתה של השבת, זה מה שחשוב לי... ותזכרי טוב לא גוררים
בשבת – שבת שלום". יאיר טקסי מזמזם נעימה, כאילו אדיש. איצ'ה מביט בשעון, עוד
40 דקות שבת... המונית גולשת לעיר. "רחוב הארזים 26" איצ'ה מכוון את
יאיר. עוצרים. "שיהיה לכם שבת שלום, 173 שקל לפי המונה..." מאנפף יאיר.
איצ'ה שוב מביט בשעון. עוד 10 דקות שבת. הוא מגיש שטר אדום ליאיר, ולפתע מזדעזע
"אם אני משחרר אותו עכשיו... הוא מחלל שבת בגללי, השם ירחם, רק זה חסר לי".
"יאיר, אני מקווה שאתה לא עובד בשבת..." יאיר שותק ושורק חרישית, מעיף
מבטים אדישים השמיימה. "הבנתי" לוחש אי'צה "מה היומית הכי טובה
שאתה עושה בשבת...?". יאיר מפסיק לשרוק. "500-600 שקל...". איצ'ה
תלוש צ'ק. "עוד שאלה קטנה יאיר, תגיד לי, יש לך כאן בעיר הזו קרובי משפחה
שומרי שבת?". "כן גיסי הוא חזור בתשובה גר בגבעה הצפונית, דווקא בחור
נחמד, עשו חתונה לא מזמן בהפרדה מלאה." איצ'ה קורע את הצי'ק מן הפינקס ומגישו
ליאיר. "וואוו, אתה רושם לי 873 שקל, אמרנו 173 דקל..." התפלא יאיר.
"יאיר עשה לי טובה, ותן לי מילה של כבוד, אני משלם לך תוספת 700
שקל, ואתה נוסע מכאן לעשות שבת אצל גיסך, ולא נוגע במונית. במוצאי שבת אחרי
הבדלה,סע לשלום". הלה מפלפל בעיניו... נבוך... מזמזם.
"יעני אני לא עובד, נח, אוכל ישן ומרוויח 700 שקל על חינם!!! ככה
אתה רוצה?". "בדיוק כך" מסכם איצ'ה. "אתה עושה כבוד לשבת,
ואני איצ'ה אהיה המאושר באדם ולא אשכח לך את זה לעולם!!!". לוחצים ידיים
בחמימות. "אוקיי, שבת שלום", והמונית עולה לה לעבר הגבעה הצפונית.
עשר דקות אחרי ההבדלה דפיקה בדלת משפחת צנעני, בית מארחי
הקליינסורגים. יאיר טקסי בפתח. איצ'ה ניגש אליו "יאיר ברוך הבא, נו איך היתה
השבת אצל גיסך?". "שבת שלום אדון איצ'ה, תאמין לי גן עדן... שרנו,
סיפרנו דברי תורה... זה עשה לי חשק להתחתן ולהקים בית. מה אגיד לך אדון איצ'ה,
המילים שלך צעקו עלי כל הלילה באוזניים "לא גוררים בשבת!!! ילך האוטו, ילך
הכסף לא גוררים בשבת!!!" אפילו חלמתי על זה. וגם השבת שעשיתי כאן בזכותך, היא
היא שגררה אותי להחליט לשמור שבת. יאיר שלף מכיסו שבע שטרות של מאה שקל "קח איצ'ה
אני מתבייש לקבל כסף על כך שלא חיללתי שבת, זה לא בשביל הכבוד שלי, ובטח שזה לא
עושה כבוד לשבת". אחר כך שרו כולם "לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא"
ויאיר טקסי, שטעם את טעמה של השבת ואת המסירות למענה, היה המאושר באדם. יהודי פשוט
צועק "לא גוררים בשבת", ועוד מוכן לשלם על כך בכסף מלא, וזוכה לגרור אח
מרוחק לבית ישראל סבא.
●●●
אגב, מכוניתם של הקליינבורגים ניצבה על מקומה נוצצת ויפה. לעולם לא
יהינו לגרור אותה בשבת. זה פשוט.
תפילה
רבונו של עולם
זכה אותי, כל פעם שאני זוכה לעשות משהו טוב, שמשהו מצליח לי, שאני מקבל איזה מחמאה
על דבר שעשיתי, תעזור לי שאני אזכור באותו רגע שבאמת זה לא אני, שבאמת הכל זה אתה
אבא. כמו אלה שכל פעם שיוצא לי להגיד להם איזה מילה טובה על מידה יפה שלהם, על
היראת שמים שלהם, על התפילה, על החסד שהם אוהבים לעשות עם הזולת, או סתם להגיד
תודה על איזה עזרה שהם עזרו לי, הם מייד אומרים זה הכל השם. הכל ממנו. או אפילו לא
אומרים, רק מצביעים למעלה, לרמוז שהכל זה אתה אבא. ואני מרגיש שזה אמיתי אצלם, שהם
באמת מרגישים ככה, שזה לא אחד בפה ואחד בלב. גם אני רוצה אבא לזכור שהכל זה אתה, שכל
ההצלחות שלי הם בכוח שאתה נותן לי, שבלעדיך אני לא יכול להזיז אצבע. כי גם אם אני
אומר "ברוך השם" על כל מילה טובה שאומרים לי, זה קצת מהפה אל החוץ, אני
לא באמת מרגיש שהכל זה אתה. אני קצת מתנפח. תעזור לי אבא.
רבונו של עולם
איך אפשר להתרגל להודות על כל דבר ודבר שאני משתמש בו, שאני נתקל בו,
שמשרת אותי. כמו כסא ושולחן וכוס וצלחת ומיטה ושמיכה וככה אפשר להמשיך בלי סוף.
איך אפשר להפנים את האמת הזאת שכל דבר שנתקלים בו, שמשתמשים בו, שמשרת אותנו, הכל
זה מתנות ממך וצריך להתרגל להגיד על כל דבר תודה כי שום דבר לא מובן מאליו והרבה
פעמים רק כשמשהו חסר פתאום, מתחילים להבין איזה חסד זה שיש לנו אותו. להגיד תודה
על כל דבר ודבר זה כל הזמן להיות בקשר, זה להרגיש נוכחות בהירה שלך אבא בתוך החיים
שלנו וזה בעצם מה שאנחנו רוצים יותר מכל דבר אחר בחיים. זה להתרגל לראות שהכל זה
מתנות ולקבל מזה שמחה גדולה. זכה אותי אבא להתרגל לראות ככה את הדברים כי אני עוד
כל כך רחוק מזה.
רבונו של עולם
זכה אותי לסגור כמה שיותר את העיניים כדי לראות כמה שיותר את האור
שלך. זכה אותי לסגור כמה שיותר את הפה כשלא צריך להשתמש בו כדי להפוך את ההבל פה
שלי, את כל ההבלים שיוצאים מהפה שלי שזה הערות וכעסים וגאווה ושקרים, אפילו שהם
לבנים, להפוך את הכל להבל פה קדוש. של תפילות והודאות ומילים טובות.
זכה אותי לתחוב שתי אצבעות לתנוכי האוזניים כדי לשמוע כמה שפחות את
הבלי העולם הזה, כמה שפחות שטויות ודברי סרק ודיבורים אסורים, כי מרוב שאנחנו
מדברים על קדושת העיניים אנחנו שוכחים לפעמים את קדושת האוזניים.
זכה אותי למצוא בכל מקום שאני נמצא בו את אותה פינה נסתרת ששם אפשר
לראות רק אותך ולשמוע רק אותך ולדבר רק איתך ולהתגעגע, להתגעגע, להתגעגע.
שבת שלום,
הרב מנחם אזולאי
