במובנים רבים, הסיפור בתורה על משפחתו של יצחק נראה כחזרה על סיפורו של אברהם. לאחר שנים רבות ללא ילדים נולדו ליצחק ולרבקה שני בנים – הבכור רשע והצעיר צדיק. יצחק מעדיף את הבן הבכור, עשו, בדיוק כפי שאברהם מגלה סימפטיה כלפי בנו הבכור　שלו, ישמעאל. לעומת זאת, רבקה, כמו שרה, ממשיכה במאמציה להבטיח שהבן הצעיר והצדיק יהיה מוכר כיורש האמיתי של אברהם וכמולידו היחיד של ה"גוי הגדול" שאלוקים הבטיח שיבוא מזרעו.

אולם קיים הבדל משמעותי בין שני זוגות האחים.

ישמעאל ויצחק נולדו משתי אמהות שונות: ישמעאל היה בנה של הגר, נסיכה מצרית לשעבר שלא סרה לחלוטין מעבודת האלילים של אביה, ואילו יצחק היה בנה של שרה הצדקת. יתר על כן, ישמעאל נולד כאשר אברהם נקרא עדיין אברם ועדיין לא נימול, ולכן אפשר לומר שהוא שייך לעברו הלא-מושלם של אברהם (אברהם נולד למשפחת עובדי אלילים ואפילו נאמר עליו שעבד אלילים בעצמו בנעוריו), ואילו יצחק נולד לאחר שאברהם הגיע כבר לשלמות הבאה לביטוי בשינוי שמו ובברית המילה שעבר.

מצד שני, עשו ויעקב היו　תאומים　שנולדו מאותה אם צדקת וגודלו באותה סביבה אפופת קדושה. אביהם, יצחק, היה "עולה תמימה" שנימול ביום השמיני לחייו ושמעולם לא הניח את כף רגלו מחוץ לארץ הקודש. בניגוד לאביו, לא היה לו כל עבר של עובד אלילים וגם לא תקופת "טרום-יצחק". אז מהיכן קיבל עשו את ה"גֶנים הרעים" הללו?

תמוהה אף יותר היא העובדה שדומה כי רשעותו של עשו נקבעה עוד מימי שהותו ברחם אמו. אילו היה עשו הופך לאדם רע בתקופה מאוחרת יותר בחייו היינו יכולים לייחס זאת לעובדה שכל אדם מקבל חופש בחירה מוחלט להיות צדיק או רשע. אך כיצד עלינו להבין את נטייתו המוקדמת לרשע, אפילו מן הזמן שטרם לידתו?

הרבי מליובאוויטש מסביר, שעובדת היותו של עשו נוטה מטבעו לעבודת אלילים לא הייתה לכשעצמה דבר שלילי. פירושה היה שהשליחות שיועדה לו הייתה כיבוש הרוע במקום טיפוח הטוב.

יעקב ועשו הם אבי-הטיפוס של שני סוגי נשמות. כל אחד מהם ממלא תפקיד מיוחד בהגשמת התכלית הרוחנית של הבריאה. הרמב"ם　מכנה את שני הטיפוסים הרוחניים האלה בשם "החסיד המעולה" ו"הכובש את יצרו". רבי שניאור זלמן מתייחס אליהם כאל "הצדיק" והבינוני. כפי שהוא כותב בספרו התניא, יש שני מיני נחת רוח לפני האלוקים: אחד מעבודת הצדיקים הגמורים, והשני מכפיית הרע על-ידי הבינונים".

כך מסביר רבי שניאור זלמן מסביר את דברי התלמוד שמצטט את איוב כזועק לאלוקים: "רבונו של עולם, בראת צדיקים, בראת רשעים"! עצם היותו של אדם צדיק או רשע לא נקבע מראש על ידי אלוקים – בדברי הרמב"ם, בחירה חופשית היא מיסודות התורה שבלעדיה אין כל מקום לתורה, או לעונש לרשעים ושכר לצדיקים. אבל איוב צודק בכל זאת – אלוקים אכן בורא "צדיקים" ו"רשעים" מן הבחינה הזאת, שבעוד נשמות מסוימות נהנות מחיים של התמסרות מוחלטת לפיתוח הטוב והמקודש בעולמו של הקב"ה, נשמות אחרות צריכות להיאבק נגד תכונות שליליות וסטיות איומות שהוטבעו בהם כדי להפיק את אותו עונג מיוחד שיכול לבוא רק מתוך התגברות על הרוע.

לדברי הרבי מליובאוויטש, זוהי המשמעות העמוקה יותר של פרשנות רש"י למילות הפתיחה של פרשת השבוע. בצטטו את הפסוק "אלה תולדות יצחק" רש"י מעיר "יעקב ועשו האמורים בפרשה". המשמעות הפשוטה של פרשנות זו היא שהמלה "תולדות" עשויה להתפרש גם כמעשיו והישגיו של אדם (ראו ביאור רש"י לבראשית ו, ט). רש"י מספר לנו שכאן יש להבין את המלה תולדות במובנה המילולי – ילדי יצחק, אף שאלה נקראים רק בחלקה המאוחר יותר של הפרשה.

רש"י אומר לנו: "תולדות יצחק" הם "יעקב ועשו האמורים בפרשה". עשו הרשע שאותו אנו מכירים אינו תוצר של יצחק אלא התוצאה של כישלונו של עשו עצמו לגבור על יצר הרע שלו. עשו בפרשת השבוע – עשו מנקודת המבט של התורה, שבה כל דבר מוצג באורו האמיתי והפנימי ביותר – אינו רע, אלא משמש ככלי לכיבוש הרוע. עשו בפרשת השבוע הוא מי שמספק את "הסוג השני של נחת רוח" וכך הוא מהווה יסוד של תכלית החיים עלי אדמות.

בזאת טמונה גם המשמעות העמוקה יותר של המדרש, המתאר את יעקב ואת עשו כנלחמים ברחם האם "על מורשת שני העולמות", (כלומר, העולם החומרי והעולם הבא). נראה שזהו התחום היחיד שבו אין הם מסוכסכים: עשו המוכר לנו חושק בחומרנות של העולם הפיזי ודוחה כל דבר אלוקי ורוחני, ואילו יעקב רוצה בהפך מזה. אז על מה הם רבו?

מבאר הרבי: "העולם הבא" אינו מציאות שאינה קשורה לקיומנו הנוכחי, אלא הוא　התוצאה　של מאמצינו כיום בהתמודדות עם העולם החומרי ובשיפורו. עולמו של המשיח הוא שיא כל ההישגים החיוביים בהיסטוריה, תקופה שבה יצא לאור היבול הקוסמי של כל מעשה טוב שעשה המין האנושי.

במלים אחרות, עולמנו הנוכחי הוא האמצעי וה"עולם הבא" הוא המטרה. זוהי המשמעות העמוקה של זכותו של יעקב בעולם הבא, וכן של העדפתו של עשו (ואנו מדברים כאן על "עשו של התורה", האדם כובש-יצרו) לעולם הזה. יעקב רואה שלמות כמצבו המיוחל היחידי של האדם, בעוד עשו רואה את המאבק בחוסר-השלמות כדבר מיוחל בפני עצמו.

עם זאת, הן יעקב והן עשו מכירים בצורך ב"שני העולמות", בתהליך ובתוצאתו. האדם "החסיד המעולה" וזקוק גם לעולם החומרי בתור אמצעי שמוביל לשלמות המוחלטת; ואילו ה"כובש" רואה שלמות גם במטרה שאליה מובילים מאמציו. שכן, אף כי מטרתו בחיים מוגדרת על ידי התהליך עצמו, גם לתהליך, מעצם הגדרתו, צריך שתהיה מטרה ותכלית.

זהו אם כן "מאבקם" של יעקב ועשו. שניהם טוענים זכות בשני　העולמות כחלק מעבודת חייהם. אבל סדר העדיפויות שלהם הוא הפוך. עבור אותם אנשים בעולם הדומים ליעקב, העולם החומרי אינו אלא כלי ואמצעי למטרה. עבור אלו הדומים לעשו, עסקיו החומריים של האדם והמאבקים הכרוכים בהם הינם עצם מהותם של החיים. אמנם הכרחי שיהיה חזון עתידני של שלמות, אך הוא נחוץ רק כנקודת התייחסות המעניקה היגיון פנימי וכיוון לעסק החיים "הממשי".

המתח השורר ביניהם בשל השקפתם השונה על "שני העולמות" אינו דבר שלילי, אלא זו התוצאה של שתי השקפות עולם שונות, שתיהן חיוביות והכרחיות, שתיהן מרכיבים חיוניים בשליחותו של האדם בחיים.