"לְהַמְשִׁיךְ הַשְׁגָּחָה שְׁלֵמָה אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא עַד שֶׁיְּשַׁבֵּר תַּאֲוַת מָמוֹן וּשְׁבִירָתָהּ הוּא עַל יְדֵי צְדָקָה... עַל יָדוֹ מְקָרְרִין חֲמִימוּת תַּאֲוַת מָמוֹן... בְּחִינַת מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה שֶׁשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וְאֵינוֹ אָץ לְהַעֲשִׁיר... בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת מָשִׁיחַ שֶׁאֲזַי יִתְבַּטֵּל חֶמְדַּת הַמָּמוֹן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָהוּ ב) : "בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֶת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וֶאֱלִילֵי זְהָבוֹ"... וְכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה זָרָה זאת שֶׁל מָמוֹן בָּעוֹלָם - חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם, וּכְפִי הַבִּטּוּל שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה זאת כֵּן נִתְבַּטֵּל הַחֲרוֹן אַף... וְנִתְמַשֵּׁךְ חֶסֶד בָּעוֹלָם בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים י"ח) : "וְעוֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ", וּכְשֶׁיִּתְגַּלֶּה חֶסֶד הַזֶּה יִתְמַשֵּׁךְ הַדַּעַת".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א', יג, א)

תפיסתו של רבי נחמן היא, שתאוות ממון היא לבוש מודרני לעבודה זרה, שהייתה מצויה בתקופות קדומות יותר: "וְכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה זָרָה זאת שֶׁל מָמוֹן בָּעוֹלָם - חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם".

בניסוח עכשווי ניתן לומר כי רבי נחמן מתאר תפיסה קפיטליסטית שהשתלטה על הווית החיים המודרנית, תפיסה תחרותיות המולידה אכזריות, "חֲרוֹן אַף" בין אדם לזולתו - "אדם לאדם זאב".

אחד ממאפייני העידן המודרני הוא מרכזיותו של הכסף. אנו סוגדים לממון, מרגישים אותו כדבר בעל ממשות עצמאית. מכאן השאיפה לנכס, לאחוז בדבר ממשי תחת ידנו. עד שאנו מאמינים בו, במובן זה שאנו בטוחים שככל שיהיה לנו יותר כסף, נרגיש טוב יותר. משמעות הדבר היא שמבטחו של האדם המודרני איננו באלוקים, אלא בממונו וברכושו. זוהי הסיבה לכך שתאוות הממון מנקודת מבטו של רבי נחמן היא התאווה הגרועה ביותר, המנוגדת לקדושה. רבי נחמן מציע שתי דרכים להתמודד בתאוות הממון:

א. מתן צדקה: "וּשְׁבִירָתָהּ הוּא עַל יְדֵי צְדָקָה". נתינת הצדקה איננה טבעית, היא מחייבת את שבירתה של תחושת הבעלות על הכסף שיש בידי, תחושה המקנה לי ביטחון דמיוני, ובכך מפוגגת את התחרותיות האנושית והאיבה כלפי הזולת הנתפס כיריב ומתחרה.

כאשר אדם נותן צדקה מעומק הלב, מעשהו מבטא התגברות עצמית, פעולה המנוגדת למבנה האופי הרכושני הבסיסי שלו: במקום לצבור ממון – לפזר ממון, במקום "אדם לאדם זאב" – סולידריות עם הזולת. כפי שמתאר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', ד, סעיף א): "כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהִתְנַדֵּב לִצְדָקָה, אֲזַי צְרִיכִין לְשַׁבֵּר אֶת הָאַכְזָרִיּוּת שֶׁלּוֹ לְהָפְכוֹ לְרַחֲמָנוּת, וְזֶהוּ עִקָּר עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה".

היכולת לפעול בצורה שונה מטבעי, מתאפשרת רק מכוחה של אמונה המאפשרת לתת לזולת ולא להרגיש הפסד וחיסרון בכך. משמעותה העמוקה של הצדקה היא אמונה באלוקים שהוא הבעלים של כל העולם הנברא, בהשגחתו על המתרחש בעולמו, מתוך הבנה שהנתינה היא הדבר הטוב והנכון, וכי איננה מחסירה ממני דבר.

ב. הדרך השנייה להתמודדות בתאוות הממון היא: "בְּחִינַת מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה שֶׁשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וְאֵינוֹ אָץ לְהַעֲשִׁיר".

התחרותיות נובעת מכך שאין באדם בטחון בקב"ה אלא בכספו, שהוא המקנה לו תחושת חוזק ובטחון. ממילא הוא מאוים מהימצאות הממון אצל חברו, והוא מרגיש שחובתו לנצח בכל מחיר, אפילו בעזרת שקר. לעומת זאת, משא ומתן הנעשה מתוך אמונה וביטחון בקב"ה, מתוך אמון הדדי ולא מתוך תחרותיות, קנאה והישגיות, מאפשר לתקן את הכעס והגאווה ביחס לזולת, מוליד הוויה של יצירה, ומאפשר אווירה אחרת בה נשמר הכבוד בין אדם לחברו.

מאבקו החריף של רבי נחמן בתאוות הממון נובע מהבנתו שהגישה הקפיטליסטית אינה כלכלית בלבד, אלא גם יוצרת מבנה חברתי-תרבותי המבוססת על תחרותיות ועל העדר חסד, המהווה את הבסיס והתמצית של כל התאוות, רדיפת ההישגיות והניכור בין אדם לזולתו.

החזון של רבי נחמן שולל את מדינת הממון, דהיינו, את תמונת האנושות המוכרת לנו כיום. זוהי מציאות שבה לא יתקיימו חרון אף וחוסר חסד. אלא מציאות היוצרת הרמוניה ושלווה בין בני האדם, והיא חלק מהעידן המשיחי – "בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת מָשִׁיחַ שֶׁאֲזַי יִתְבַּטֵּל חֶמְדַּת הַמָּמוֹן". האנושות לא תהיה בנויה על תחרותיות כלכלית, אלא יהיה מצב של חסד בעולם, בה הזולת אינו מהווה איום, אלא שותף בהתקיימותו ובתיקונו של העולם. חסד זה הוא הדעת וההבנה שהקב"ה משגיח על כל המתרחש.