בס"ד                                                    ערש"ק                                              י"ג באלול תשע"ה

                                    ליקוטי - אור - בפרשה - כי תצא

  " כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אלקיך בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת

    יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה   "(כא, י-יא)

אפשר לדרוש את המילה 'כי' בארבע לשונות(תענית:) כאשר אחד מהם הוא 'אם'. וזה שתרגם רש"י ז"ל

בשם הספרי(כאן) במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כלומר שהבחירה בידך אם לצאת למלחמה? ואם

לא?. ופשט הדברים שמדובר במלחמה מחוץ לגבולות הארץ, ואם תחליט לצאת למלחמה תדע שיש

כלל גדול בעבור שה' יתברך ייתן את אויביך בידיך והוא - ועשיית הישר בעיני ה', ועל ידי כך - שבית

שביו. והנה ידוע, שלא היו יוצאים למלחמה אלא רק אנשים צדיקים שלא היו עברות בידם שמא ימותו

במלחמה כי אפשר שהחטא יגרום, כמו שאמרו חז"ל(סוטה מד): "שֹח(=סח) בין תפילה לתפילה עבירה

היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה", כלומר אם דיבר בין הנחת תפילין של יד לראש חוזר משדה

הקרב. ולדעת הזוהר הקדוש(בא דף מג) אף החמיר שאסור שיהיה פירוד ביניהם כלל אפילו במחשבה.

ולכאורה לא מובן למה לא לקחת אנשים חזקים אשר מיומנים באומניות מלחמה. אלא היסוד לכך הוא:

שצריך לדעת שכל כוחנו להניע את שכלנו וגופנו הוא מה' יתברך ואין עוד זולתו כי הוא מחיה את כולם

(נחמיה ט:), וכל שכן במלחמות כי ה' איש מלחמה, היינו אין בכוחנו לנצח במלחמות ישראל לולא הקדוש

ברוך הוא בעזרנו, כמו שכתוב (שמות יד): "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן", היינו אתם תתפללו ותבקשו

מה' יתברך ויתעלה לנצח במלחמה, כפי שלימדנו יעקב אבינו ע"ה - ישראל סבא כאשר נלחם באמורי,

כמו שכתוב(שמות מח, כב): "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" ותרגם אונקלוס 'בִצלוֹתִי וּבבָעוּתִי' - בתפילות ותחנונים,

וכן איש החיל דוד המלך ע"ה, שנאמר(תהלים כ, ח): "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אלֹקינו

נַזְכִּיר", ובזאת אויבנו יכרעו ויפולו. נמצא, שאסור לנו לחשוב שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה

שהרי אין כוחנו אלא בפינו!. אומנם בכל זאת, יש להבין מה הטעם שהחמירו חז"ל בעברה של הדיבור

בין תפילין של ראש ליד עד כדי כך שמי שהייתה בידו היה חוזר עליה ממסדרי המלחמה.

ונראה לומר, שבמלחמה כמו במלחמה, חייבים להיות דבקים במטרה עד הסוף, שהרי כל היסח דעת

מהמטרה, ולוּ הקטן ביותר, היינו אפילו במחשבה, אפשר שיגרום להפסד במלחמה, כי ע"י זה אפשר

שיגרום לעצמו להיכנס במקום סכנה שעלולה לסכן את חייו!. ומכאן, אפשר אולי להבין את חששם של

חז"ל, שהרי מי ששח היינו מספר בין תפילין של יד לראש, בעצם מסיח את דעתו ומחשבתו מרצון ה',

שהוא קיום של המצווה כראוי, היינו ללא פירוד ביניהם כלל, אפילו לא במחשבה, כי לרוב הדיבור הולך

אחר המחשבה. ולפיכך, פשוט היה להם שאם בזמן מועט כמו הנחת תפילין כנ"ל, אינו יכול לשמור את

מחשבתו שתהיה דבוקה בשם בהוי"ה ברוך הוא, ללא פירודא כלל כאמור לעיל, אזי קל וחומר שבעת

המלחמה אפשר שיסיר מחשבתו מהשם הגדול והנורא שהוא מחיה את כולם בכל רגע ורגע והוא הנותן

לו את הכוח כנ"ל.

ואם כן, קשה הדבר שהרי כתבנו למעלה שצדיקים היו יוצאים למלחמה, ואיך איש צדיק שיוצא למלחמה

ורואה גויה 'אשת יפת תואר' רוצה לקחת אותה לאישה. ועוד תמוה, כפי שמדייק הספרי(כאן) מתוספת

המילה 'וחשקת' היינו אף על פי שהיא כעורה, וכיצד יחשוק במשהו שהוא לא יפה?! אלא שאמרו חז"ל

(קידושין כא): שלא דִברה תורה אלה כנגד יצר הרע, שהרי ידוע שיש ליצר הרע וחילותיו הרבה תכסיסי

מלחמה כנגד האדם בעבור להרחיקו מבוראו ולאבדו מן העולם. ובעניין זה, ראֹה ראיתי המובא בספר

המוסר שקיבל עדות משמיא "חובת הלבבות" (שער הייחוד, פ"ה): שמסופר על חסיד שפגש אנשים שבים

ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה. אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה, שוללים שלל, היכונו

למלחמה הגדולה! אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו!, ע"ש.   

נמצא מכאן, שעיקר עבודת היצר הרע להכשיל את האדם בעריות ובפרט בהרהורי(=מחשבות) ניאוף,

רחמנא ליצלן, כמו שאמרו חז"ל(יומא כט): הרהורי עברה קשים מעברה. כי בכך היצר משתלט על מרכז

הבקרה של האדם שהוא המוח כי בו נמצאת המחשבה, כמובא(בפתח אליהו): 'מוחא היא מחשבה'. וזה

שנאמר: 'וחשקת' מלשון חישוק דהיינו חיזוק, שהרי למרות כיעורה נתן כוח לאותה מחשבה פגומה גם

לצאת לפועל, בבחינת: 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. ומכיוון שבחר לקבלה ולא לדחותה מהמוח היא

מגיעה ללב, ואזי הוא מתבונן בה ומבין מה שהוא רוצה להבין, שנאמר(שם): 'בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין'.

ואפשר שלזה התכוון הכתוב(משלי ד): "מכל משמר נצור לבך", היינו שלא תכניס מחשבה  זרה בלבך

כי ברגע שחשקת במחשבה פגומה כנ"ל, חס ושלום, תדע "כי ממנו(=הלב) תוצאות חיים"(שם:). כלומר

ברגע שנכנסת למוח מחשבה פגומה, ובעיקר של ניאוף כנ"ל, שהיא הקשה ביותר, ה'יצר' שהוא לעניות

דעתי גם מלשון 'ציָר דמיוני' ותיק ומיומן, מצייר בלב האדם ציור של 'אשת יפה תואר' למרות שהיא

כעורה, ובכך מנסה להפילו לדבר עברה, חלילה וחס. ועל ידי זה יצמחו בלבו המידות והתאוות הרעות.

ועל פי זה, אפשר אולי גם להסביר את הכתוב(במדבר טו, לט): "ולא תָתֻרוּ אחרי לבבכם ואחרי עיניכם",

שלכאורה היה צריך להקדים את העיניים ללב שהרי קודם העין רואה ורק אז הלב חומד. אלא ההסבר

הוא שאף על פי שהעין רואה קודם, אם האדם יבחר לא לתת כוח וחיזוק למחשבה הפגומה היא ממלא

תידחה משכלו שבמוחו, ולפיכך היא לא תגיע ללבו שהרי שם משכנו של היצר, כמו שאמרו חז"ל(בברכות

סא): יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ועל ידי זה אפשר שיימנע ממנו הציור הדמיוני

כנ"ל, כי הוא לא נתן תוקף לחשוק את מחשבתו הפגומה לצאת מהכוח אל הפועל. 

ולפי זה אפשר לבאר גם את מה שאמרו חז"ל(סוטה ג): אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח

שטות. ויש להבין מה הכוונה 'רוח שטות' שגורמת לאדם לעשות עברה. וייתכן אולי לומר שהמחשבה

יש לה בחינה של רוח בחינת אוויר כי שניהם נעלמים מעיני כל חי, כמו שכתוב(תהילים צד, יא): "ה' יֹדֵעַ

מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל", היינו המחשבה היא בחינה של הבל שהוא האוויר היוצא מפינו, ואין אף

אחד מלבד ה' יתברך שיודע אותה כי הוא אלוקי הרוחות. ולכן, כאשר אדם מגיע למקום שהאוויר שבו

הוא זך ונקי, ובעיקר על ידי הבל פיהם של המתפללים ולומדי התורה, אזי לרוב מתעוררת בו רוח

טהרה שמכניסה בו מחשבות קדושות וטהורות, וכן להפך, רחמנא ליצלן. ואילו המילה שטות תעיד

על הפגם כי זה מגזירת שׂטה, דהיינו סטה שהרי האות ש' מתחלפת באות ס' כי הם מאותה קבוצת

אותיות(שיניות) זסצר"ש, כי כאשר האדם סוטה מדרך הישר הוא פוגם בצלמו ובדמותו.

נמצא מכאן, שהרוח היא בחינת מחשבה והשטות היא סטייה הגורמת לפגם. וזה אולי כוונתם באומרם

'רוח שטות' דהיינו 'פגם המחשבה'. המורם מהאמור לעיל, כאשר שנכנסת בשכלו של האדם מחשבות

פגומות או חיצוניות שלא מצד הקדושה, תפקידו של היצר שהוא הציר הדמיוני כנ"ל הוא לגרום לאדם

לחשוק את אותה מחשבה פגומה בלבו, ולאחר מכן להחזירה למוחו בשביל להוציאה לבסוף למעשה.

וזה שאמרו חז"ל(קידושין ל): בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, היינו על ידי הבל פיו של האדם

שמתפלל ולומד תורה, ה' יתברך מערה עליו ממרום רוח טהרה שמסלקת את רוח הטומאה, שהיא

בחינת רוח שטות, בחינת פגם המחשבה, כמו שכתבנו למעלה.

ואפשר אולי שזהו פגם המחשבה הוא לרוב כנגד רצונו של האדם. וזהו בחינה שלא כסדר, כמו שכותב

רבי נחמן מברסלב - פני המנורה, בספרו הקדוש "ליקוטי מהור"ן"(תנינא, תורה פ"ב): וּכְשֶׁהוֹלֵך לָאָדָם

שֶׁלּא כְּסֵדֶר - זֶהוּ הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן: אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה כֵּן הַדָּבָר, וְהַדָּבָר לְהֵפֶך, שֶׁלּא כְּסֵדֶר. וְזֶה בְּחִינַת

מִלְחָמָה, כִּי כָל מִלְחָמָה הוּא הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן, הוּא בְּחִינַת שֶׁלּא כְּסֵדֶר. וְזֶהוּ "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" כְּשֶׁהוֹלֵך

לְךָ שֶׁלּא כְּסֵדֶר, הַיְנוּ הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן. "וּנְתָנוֹ ה' אֱלקֶיך בְּיָדֶך" - שֶׁיִּתְבַּטֵל כָּל רְצוֹנוֹת נֶגֶד רְצוֹנְך שֶׁיֵּלֵך

לְך כְּסֵדֶר כִּרְצוֹנְך, אֵימָתַי כַּד "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" כְּשֶׁתִּהְיֶה בִּבְחִינַת מָה כְּשֶׁתַּמְשִׁיך לְך אֱלקוּת, הוי"ה בְּמִלּוּי

אַלְפִין. וְזֶה פֵּרוּשׁ 'מַחֲשָׁבָ"ה - חֲשׁ"ב מָ"ה' כְּשֶׁתְּקַשֵּׁר תָּמִיד בְּמַחֲשַׁבְתְּך אֱלקוּתוֹ. וזה בחינת "מֶלֶך אָסוּר

בָּרְהָטִים" - 'בְּרַהֲטֵי מחִין דִּילָך'. וְזֶהוּ: "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" שֶׁתַּמְשִׁיך מָ"ה בְּתוֹך מַחֲשַׁבְתְּך שֶׁתְּקַשֵּׁר אֱלקוּתוֹ

בְּמַחֲשַׁבְתְּך כִּי כָל דָּבָר שֶׁנִּמְשָׁך מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ נִקְרָא שְׁבִי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי"; וְעַל יְדֵי

זֶה יִתְבַּטְּלוּ כָּל הַמִּלְחָמוֹת וְכָל הָרְצוֹנוֹת נֶגֶד רְצוֹנְך. וְזֶה הַסּוֹד נִרְמָז בְּעֵץ הַחַיִּים בַּהַקְדָּמָה בִּכְלָל י"ט

וּבְכַוָּנוֹת שֶׁל ראשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל, עכד"ק, ע"ש.

ואף על פי שיודע אני עד כמה מך ערכי, אולי אפשר לומר בסייעתא, מכל המורם לעיל, ולפי דבר קודשו

של הרבי כנ"ל. שלאדם יש בחירה האם להכניס במוחו מחשבה מחוץ לקדושה בחינת רוח שטות כנ"ל

ואם לאו. וזהו: 'כי תצא' היינו 'כי' מלשון 'אם' כנ"ל, דהיינו רשות הבחירה ביד האדם, האם לתת כח

לאותה מחשבה פגומה שעלתה בשכלו ובכך לחזקה בלבו כנ"ל או לדחותהּ. וזה: 'תצא'(=492) שעולה

בגימטרייה עם הכולל 'פגם המחשבה'(=492) עם האותיות, כי אם המחשבה מקבלת תוקף בלבו, אזי

אזי ודאי שהיא תמשוך אותו לצאת למלחמה כנגד היצר הרע וחילותיו כנ"ל. והעצה היעוצה בשביל

שיתבטלו כל המלחמות וכל המחשבות שהם כנגד רצון האדם היא כדבר קודשו היינו 'חש"ב מ"ה',

שזה בחינת 'מלחמה' אותיות 'חל"ם מ"ה', כי החלום בא על ידי כוח המדמה של האדם שהוא בחינת

מחשבה. היינו שאדם נמצא במלחמת היצר, שהיא בעיקר בעולם המחשבה שזאת המלחמה הקשה

ביותר כנ"ל, יקשר וימשיך במחשבתו את אלקותו יתברך, היינו שם הוי"ה במילוי אלפין, שעולה כמניין

מ"ה(=45=יו"ד ה"א וא"ו ה"א). וזה בחינת הרהור תשובה כי על ידי זה האדם ממליך עליו את מלכו

בשכלו, בבחינת מלך אסור ברהטים, היינו להמליך עליו את המלך במחשבות מוחו.

וזהו בבחינת הרהורי תשובה, בבחינת מידה כנגד מידה, ועל ידי כך אפשר לדחות את פגם המחשבה

ולא לתת לה להימשך ללב כנ"ל. ולא בכדי פרשה זו יוצאת בחודש אלול, שהוא עת רצון מיוחד להרהור

בתשובה, כי מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, נמצא בשדה! כמשלו הידוע של האדמו"ר הזקן

מחב"ד("ליקוטי תורה" פ' ראה). ומכיוון שזה עיקר עבודת היצר הרע, חייב  האדם להתפלל ולבקש בתחנונים

כנ"ל, לפני המלך שנמצא קרוב אלינו בעת ובעונה הזאת, שיצילנו ממחשבות רעות, וצריך לבקש בפה

ממש היינו בדיבור. וגם אם עולה מחשבה כזו במוח, אזי שתהיה בטלה ומבוטלת כעפרא דארעא(כעפר

הארץ). כי בכך יודע אלוקי הרוחות את מחשבתך ורצונך להיטהר ממחשבות חיצוניות, כמאמר חז"ל

(שבת קד): הבא להיטהר מסייעים אותו. והסיוע הוא 'ונתנו ה' בידך' כי אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול

לו(קידושין ל:).

וזהו:  'ושבית שביו' רצה לרמוז 'ושבית' אותיות תשוב י' דהיינו תשוב לה', כי כאשר האדם במלחמה

עם היצר, והוא ממשיך ומקשר תמיד שם מ"ה של המלך בתוך מחשבתו ללא פירודא כלל, זה בחינת

הרהור תשובה, ועל ידי זה זוכה שלא רק שנתנו ה' בידך, אלא גם תיקח את 'שביו' של היצר הרע, היינו

פגם המחשבה הזרה, ובכך עושה תשובה ותיקון גדול כמובא בספרים הקדושים. ועל ידי זה שבעזר

הא-ל כנ"ל, מצליח להכניע את יצר המפתה, מביא גאולה לעצמו כי 'גאולה'(=45) עולה כמניין מ"ה, כי

בזאת הוא שליט על שכלו ומוחו וממלא גם על תאוות לבו, היינו שהוא ממליך במחשבתו את אלקותו

תמיד, אזי הוא גואל את עצמו מיצרו, ועל ידי זה מקרב את קץ הגאולה לכלל ישראל. ה' הטוב יזכנו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.      

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כשאדם מכניס בתוך שכלו מחשבות חיצוניות, אזי נתמעט קדושת שכלו כפי המקום של המחשבה פגומה

שהכניס בתוך מחשבתו; ועל זאת המחשבה פגומה מתלקטים ומתחברים כל המידות וכל התאוות רעות

ומגונות. נמצא, שכל הפגמים וכל העוונות והחטאים חס ושלום, כולם אינם באים כי אם על ידי פגם

המחשבה; על כן צריך כל אדם לשמור מאוד את שכלו ומחשבתו, שלא יכנוס במחשבתו שום מחשבה

חיצונה, ולא שום חכמה חיצונה. וזה עיקר התשובה ותיקון כל העוונות, כשמתגבר לגרש המחשבות

חיצוניות מדעתו ושכלו, כי השכל הוא הנשמה, ושמקדש שכלו היינו נשמתו, על ידי זה מגביהּ ומשיב

הכול לשורשו, וזה עיקר התשובה(סימן מחשבות והרהורים, אות ג).  

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                    ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה