ב"ה

פרק יא: מסילת ישרים – בפרטי מידת הנקיות: מצוות שבין אדם לחבירו

אומר הרמח"ל שהזהירות והנקיות במצוות שבין אדם לחברו הם קשים מאוד.

בעלי המוסר בכל הדורות הבחינו בתופעה מוזרה שאין לה הסבר פשוט. אנשים שבדרגה מאוד גבוהה ביראת שמים, ומדקדקים על קלה כחמורה, לעיתים מזלזלים בעבירות שבין אדם לחברו, ואף ממש נכשלים בעבירות דאורייתא. לפעמים היו נוצַרים מצבים אבסורדיים שאנשים היו גונבים יין נסך להביא למקדש. איך זה יכול להיות? אם האדם הולך למקדש על מנת להתקרב לה', איך הוא גוזל את חברו? כשאנחנו קוראים את הנביאים זה נראה לנו מאוד שונה מאיתנו, אך אם נחליף את התפאורה ניווכח שזה יכול לקרות גם לנו. אדם יכול ללכת לבית הכנסת, וכדי להגיע בזמן לתפילה הוא עלול להשפיל ולצעוק על הזולת. בתפילה הוא עלול לריב עם החזן ועם הגבאי, והוא חושב שזה בסדר אם המטרה היא להתפלל לה'. אפשר לראות איך בשביל אתרוג מהודר יש אנשים שמסוגלים לדחוף בתור ולרמות. מה הפסיכולוגיה מאחורי זה? קשה להבין למה יש פער בין המצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. זה מכאיב מאוד לכל מי שנתקל בתופעה הזאת. הפער הזה קיים והתריעו עליו הנביאים ואנשי תנועת המוסר. לכן, אומר הרמח"ל שהזהירות והנקיות במצוות שבין אדם לחברו הם קשים מאוד. יש לאדם תאווה שמסתירה לאדם עבירות כגזל, עריות ומאכלות אסורות. כך גם בעבירות שבן אדם לחבירו. למה אדם צריך להגיד לשון הרע? למה האדם צריך להשפיל את חברו? הגמרא אומרת ששאלו את הנחש "למה אתה נושך? לא יוצא לך מזה כלום", והנחש ענה "עד שאתם שואלים אותי, תשאלו את מי שאומר לשון הרע". איזה תענוג יש פה? למה נכשלים פה? כנראה שיש לאדם כוחות נפשיים מאוד חזקים שדוחפים אותו להיות במרכז החברה, וגורמים לו להאמין שאם הוא ישפיל את חברו - זה ירים את כבודו שלו.

הונאת דברים (לצער את הזולת)

"הונאת הדברים בכללה, הוא לדבר בפני חבירו לבד, שיבוש ממנו, כל שכן האמירה בפני רבים דבר שיבוש בו, או לעשות לו מעשה שיגרום לו שיבוש, והוא מה שאמרו בפרק הזהב (ב"מ נח): אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו, זכור מעשיך הראשונים וכו'. אם היו חלאים באים עליו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב (איוב ד): זכר-נא מי הוא נקי אבד וגו'. אם היו חמרים מבקשים הימנו תבואה, לא יאמר להם, לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר תבואה מימיו. וכבר אמרו ז"ל (שם): גדול אונאת דברים מאונאת ממון וכו'. וכל-שכן אם הוא ברבים, שבהדיא שנינו (אבות פ"ג): המלבין פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. ואמר רבי חסדא (ב"מ נט): כל השערים ננעלו, חוץ משערי אונאה. ואמר רבי אלעזר, הכל, הקדוש-ברוך-הוא נפרע על ידי שליח, חוץ מאונאה. ואמרו, שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם, ואחד מהם, אונאה. ואפילו לדבר מצוה אמר הכתוב (ויקרא יט): הוכח תוכיח את עמיתך, ואמרו ז"ל (ערכין טז): יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר, ולא תשא עליו חטא. מכל אלה המאמרים תראה עד היכן מתפשטים ענפי האזהרה הזאת וכמה עונשה קשה."

יש לאו דאורייתא שלא לצער את הזולת. לכן, אסור להזכיר לאדם את עברו. אם מזכירים לאדם שבצבא הוא נשאר מאחור והיו צריכים לסחוב אותו, זה הרבה יותר כואב לו ממכה פיזית. המילים שאנו אומרים מאוד פוגעות בזולת. הנזק נגרם, לא רק לבעלי תשובה, אלא לכל אדם שמנסה להתקדם ומזכירים לו דברים רעים שעשה בעבר. אם מישהו שואל קושיה חזקה על התוספות והוא יודע שחבירו לא יודע איך לתרץ את הקושיה - הוא מלבין את פניו ברבים. כמה פעמים יוצא לנו שאנו אומרים משפט שמלבין את פני חברנו? לדוגמא, לעולם אסור למורים להעליב את תלמידיהם. אפילו לדבר מצווה אסור להעליב אדם. צריך להתרגל לאהוב את הזולת, ומתוך שאוהבים – כבר לא רוצים לפגוע. כשהאדם מקנא בזולת - זה מראה שהוא לא אוהב אותו. אם האדם ממלא את עצמו באהבה, הוא לא יפגע בזולת. כדי להגיע לאהבת הזולת צריך הבנה. האדם צריך לחנך את עצמו להבין את החשיבות של אהבת הזולת. צריך לחפש אצל כל אדם את המעלה שלו. כל העלבה נובעת מחוסר הבנה. גם גוי אסור להעליב, כי גם הוא בן אדם - יציר הא-לוהים.

לפני עיוור לא תיתן מכשול

"בענין נתינת העצה, שנינו בתורת כהנים (ויקרא יט): ולפני עיוור לא תתן מכשול, לפני סומא בדבר. אמר לך, בת פלוני מהי לכהונה? אל תאמר לו, כשרה, והיא אינה אלא פסולה. היה נוטל בך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו... שנאמר, ויראת מאלקיך. נמצאנו למדים, שבין הדבר שיכול להיות נוגע בו, בין בדבר שאינו נוגע בו כלל, חייב אדם להעמיד את הבא להתיעץ בו על האמת הזך והברור... וכמה נכשלים בני האדם באלה החטאים יום - יום בהיותם קרואים והולכים לתוקף חמדת הבצע. וכבר התבאר גדל עונשם בכתוב (דברים כז): 'ארור משגה עיוור בדרך'. אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתיעץ בו, ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתיעץ, לא לשום תכלית אחר, קרוב או רחוק שיהיה. ואם יארע שיראה הוא היזק לעצמו בעצה ההיא, אם יכול להוכיח אותה על פניו של המתיעץ, יוכיחהו. ואם לאו, יסתלק מן הדבר ולא ייעצהו. אך על - כל - פנים, אל ייעצהו עצה שתכליתה דבר זולת טובתו של המתיעץ, אם לא שכונת המתיעץ לרעה, שאז ודאי מצוה לרמותו, וכבר נאמר (תהלים יח): ועם עקש תתפתל, וחושי הארכי יוכיח."

מידת הנקיות באה לידי ביטוי גם בנתינת עצות. אם האדם המייעץ אינו אדם ישר, העצה עלולה להיות עצה לא טובה.  ישנם הרבה אנשים שהנגיעות שלהם לא ניכרות לעין, והם מייעצים על סמך נגיעות אלו. אם מישהו מבקש ממך עצה ואתה מרגיש שיש לך נגיעה, צריך להימנע מלתת עצה, ולהציע למתייעץ לפנות למישהו אחר. לחילופין, אפשר לפרוס בפני המתייעץ את כל השיקולים וגם את הנגיעות האישיות שלך, והמתייעץ יחליט לבד מה הוא בוחר. אסור לתת עצה ולהסתיר את הנגיעות האישיות שלך.

רכילות ולשון הרע

"הרכילות ולשון - הרע, כבר חומרו נודע וגודל ענפיו כי רבו מאד, עד שכבר גזרו אמר חכמים ז"ל במאמר שכבר הזכרתי (ב"ב קסה): "וכולם באבק - לשון - הרע"... כללו של דבר, הרבה דרכים ליצר. אבל כל דבר שיוכל להיוולד ממנו נזק או בזיון לחברו בין בפניו בין שלא בפניו, הרי זה בכלל לשון הרע השנאוי ומתועב לפני המקום, שאמרו עליו (שם): כל המספר לשון - הרע כאילו כופר בעיקר, וקרא כתיב (תהלים קא): מלשני בסתר רעהו אותו אצמית."

צריך להיזהר מאוד בלשון הרע ורכילות, והצורך במידת הנקיות נפוץ בהם מאוד. אסור לספר על אדם מידע שעלול להישמע כדבר שלילי. אם מישהו שואל אותך לאיזה שיעור כדאי להיכנס, אסור להגיד "תכנס לשיעור של הרב פלוני, אצלו תמיד יש מקום", כי גם אם התכוונת לנוחות של המתייעץ, מדבריך משתמע שאין הרבה תלמידים שאוהבים לשמוע את השיעור שלו. בנוסף, אסור להגיד אפילו דברים טובים על אדם, אם אתה יודע שהשומעים לא אוהבים אותו, והדברים יגרמו להם להתנגד ולספר עליו במקום זה דברים רעים.

איך נמנעים מלשון הרע? מגדילים את האהבה לזולת. האהבה מתפתחת באמצעות הבנה. האדם צריך להבין שבכל אחד יש יתרונות וחסרונות, וגם לו יש ליקויים מסויימים. בעזרת הבנה זאת הוא לא יכעס על אחרים.

נקימה ונטירה

"וענין הנקימה והנטירה ידוע, דהיינו: נקימה, לימנע מהיטיב למי שלא רצה להטיב לו או שהרע לו כבר. ונטירה, להזכיר בעת שהוא מטיב למי שהרע לו איזה זכרון מן הרעה שעשה לו.

ולפי שהיצר הולך ומרתיח את הלב ומבקש תמיד להניח לפחות איזה רושם או איזה זכרון מן הדבר ואם לא יוכל להשאיר זכרון גדול, ישתדל להשאיר זכרון מועט, יאמר דרך משל לאדם: אם תרצה ליתן לאיש הזה את אשר לא רצה הוא לתת לך כשנצרכת, לפחות לא תתנהו בסבר פנים יפות... על-כן באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו, (ויקרא יט): ואהבת לרעך כמוך, כמוך - בלי שום הפרש, כמוך - בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך - ממש."

כיצד ניתן למחוק עלבון? היצר משכנע את האדם כי הדבר שיעזור לו הוא להחזיר לשני באותו מטבע. אין בדבר זה היגיון, אך כך היא דרכו של היצר. הציווי לא ליקום ולא ליטור קשה, ובשביל להיזהר מלאו זה צריך להיות אדם בעל אופי חזק. מילא לא לנקום, אבל גם לא תטור? לא לזכור בכלל שהוא עשה לי רעה? זה באמת קשה. איך מגיעים למדרגה זו? יש שתי שיטות:

שיטה ראשונה: אומרת לוותר, למחול. להעמיד את הדברים בפרופורציות.

שיטה שניה: היא להוכיח אות אותו אדם שפגע, ובכך לפתור את העניין. בעקבות זאת יישכח כעסך עליו.

הרבה תחבולות יש ליצר, וכולם מנסות להשאיר באדם איזו נקימה או נטירה קטנה בלב. דבר זה הינו בעייתי, וחובה על האדם לנסות לפתור אותו. לא לסחוב מועקות בלב, אלא להיות גלוי ופתוח. חשוב לחזור ולהדגיש כי כל הנושא של פגיעה בזולת תלוי בהבנה. אם אדם יבין מהי אהבת ישראל אמיתית, מה המשמעות העמוקה של "ואהבת לרעך כמוך" - הוא ממילא לא יגיע למצב בו הוא צריך להתגבר על עצמו, כיוון שזה לא היה נוגע לו בכלל. כשאדם אוהב הוא לא שונא. חשוב להאיר פנים לכל אחד, לאהוב את הזולת וכן הלאה.

האמת

"והנה דבר - השקר גם הוא חולי רע נתפשט מאד בבני - האדם, ואולם מדריגות מדריגות יש בו: יש בני-אדם שאומנותם ממש הוא השקרנות, הם הולכים ובודים מלבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להחשב מן החכמים ויודעי דברים הרבה, ועליהם נאמר (משלי יב): תועבת ה' שפתי שקר. ואומר (ישעיה נט): שפתותיכם דברו - שקר, לשונכם עוולה תהגה. וכבר גזרו חכמים ז"ל (סוטה מב): ארבע כתות אינן מקבלות פני השכינה, ואחת מהם כת שקרנים.

ויש אחרים קרובים להם במדריגה, אף-על-פי שאינם כמוהם ממש, והם המכזבים בספוריהם ודבריהם, והיינו, שאין אמנותם בכך ללכת ולבדות ספורים ומעשים אשר לא נבראו ולא יהיו, אבל בבואם לספר דבר-מה, יערבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם, ויתרגלו בזה עד ששב להם כמו טבע, והם-הם הבדאים אשר אי-אפשר להאמין לדבריהם, וכמאמרם ז"ל (סנהדרין פט): כך הוא עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת, אין שומעין לו, שכבר הטביעו בהם הרעה הזאת שלא יוכלו לצאת דבריהם נקיים מן הכזב מתוך פיהם.

ויש עוד אחרים שחליים קל מחולי הראשונים, והם אותם שאינם קבועים כל-כך בשקר, אלא שלא יחושו להתרחק ממנו, ואם יזדמן להם יאמרוהו, ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק או כיוצא בזה בלא כוונה רעה. ואמנם החכם הודיענו, שכל-זה הוא היפך רצון הבורא ברוך-הוא ומדת חסידיו, הוא מה שכתוב (משלי יג): דבר שקר ישנא צדיק, והוא מה שבאה עליו האזהרה (שמות כג): מדבר שקר תרחק. ותראה שלא אמר משקר תשמר, אלא מדבר שקר תרחק, להעיר אותנו על ההרחק הגדול והבריחה הרבה שצריך לברוח מזה. וכבר נאמר (צפניה ג): שארית ישראל לא - יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית.

וחכמים זכרונם לברכה אמרו (שבת נה): חותמו של הקדוש-ברוך-הוא אמת. ובודאי שאם האמת הוא מה שבחר בו הקדוש-ברוך-הוא לקחתו לחותם לו, כמה יהיה הפכו מתועב לפניו.

והזהיר הקדוש-ברוך-הוא על האמת אזהרה רבה ואמר (זכריה ח): דברו אמת איש את רעהו... ואחד מן העמודים שהעולם עומד עליו הוא האמת, אם כן מי שדובר שקר כאלו נוטל יסודו של עולם, וההפך מזה, מי שזהיר באמת כאילו מקיים יסודו של עולם".

אדם צריך להשתדל להידבק במעלת האמת. יש בנושא זה סעיף אחד שהרבה נכשלים בו. כאשר אדם צריך להמליץ על חברו - אסור לו להפריז יותר מדי. צריך להיזהר בזה המון - שיהיה לאדם מנגנון ביקורת אמיתי.

הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים", www.ybm.org.il