נחמת ה' על עשיית האדם
"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו" (ו, ו)
מהפסוקים משמע כאילו ה' ח"ו לא ידע ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", ורק אחרי שזה התגלה לו, "וינחם ה'". איך
אפשר לומר שה' לא ידע את אופיו של האדם שברא?
אפשר להסביר, שהיות שמדובר כאן בדבר התלוי בבחירתו החפשית של האדם, שלגביו
'הרשות נתנה', כביכול ה' אינו צופה מראש את התוצאות של בחירת האדם (וזו השאלה
המפורסמת של הידיעה והבחירה). אם כן, נעשו דברים כאילו נגד רצון ה' ונגד מה
שתיכנן, כאילו שה' לא שלט על הנעשה, ולכן הוא מצטער כביכול על מה שעשה.
ועל מה הצטער? צערו הוא על כך ש"עשה את האדם בארץ", כלומר
מהאדמה, כמו שכתוב "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" (ב, ז), והאדמה
זיהמה את האדם, בחומריות שבה, ובסרבנותה, שחטאה בסירוב לציווי "עץ פרי עושה
פרי".
על פי רעיון זה, שיצר הרע הגיע לאדם מן האדמה, אפשר לפרש כמה פסוקים באור
חדש: (א) "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (ג, יז) -
שהאדם אוכל מהאדמה, וכך היא מעצבת את טבעו, ונותנת לו את יצר הרע. ולכן "ארורה
האדמה" - כי כתוצאה מחטא הארץ, חטאו
האנשים שנוצרו מן הארץ. מאותה סיבה, אומר ה' לקין: "ארור אתה מן האדמה
אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך" (ד, יא), משמע שהאדמה אשמה בחטאו.
(ב) למך אמר על נח: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" (ה, כט). כלומר, עצבון
ידינו, עיצוב האדם להיות רע, נגרם ע"י האדמה.
(ג) ה' אומר אחרי המבול: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה
בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (ח, כא) - המשמעות
היא, שלא אוסיף לקלל את האדמה על כך שגרמה לאדם להיות רע.
אבל על פי הרעיון שיצר הרע הגיע לאדם מן האדמה, אפשר לפרש
את ה"נחמה" של ה' ואת "ויתעצב" במובן אחר לגמרי: "ויתעצב" מלשון עיצוב (נתינת
צורה ואופי), כמו בפסוק "ידיך עיצבוני ויעשוני" (איוב י, ח), וזה המשך הקו
של "עשה את האדם בארץ", כלומר, שהיות שעשה את האדם מן הארץ, החומריות שבארץ עיצבו את ליבו של האדם, והכניסו בו את
היצר הרע, וזהו
"ויתעצב אל ליבו". לפי זה, משמעות "וינחם ה'"
היא, שה' התנחם
(כמו במובן של ניחום אבלים, ולא כמו הפירוש הקודם, שהוא במובן של צער), מפני שראה שרעתו של האדם נובעת מהארץ שממנה הוא נוצר, וזה הגורם
לכך ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", ולא מהאדם עצמו (בכל זאת
היה צורך במבול כדי לשנות את מהלך האנושות, אבל האדם היה הקרבן, לא הפושע).
לפי זה אפשר לפרש גם את הפסוק "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ,
וכל יצר מחשבות לבו רק רע" (ו, ה) כלימוד זכות על האדם: ה' ראה שהרע שבאדם
נבע מהארץ שממנה נוצר, וכל יצירת לבו, דהיינו דרך העיצוב של ליבו, היה רע,
בגלל יצירתו מהאדמה.