פרשת דברים
דברים שבת חזון
"אלה הדברים אשר דיבר
משה אל כל ישראל" (א,א).
אלו דברים? דברי תוכחה, אבל הכל ברמז, הכל עם כף זכות. כי המקומות
בעצמם גרמו להם לחטוא. "המקום גורם". אתם בסדר, אתם נפלאים, רק המקומות
שעברתם, הם גרמו לכם לחטוא כי הרי עברו במדבר, מקום נחש, שרף ועקרב וזה מה שגרם
להם שנכשלו. (ע"פ ליקו"ה עורלה ד, טז).
אייכה
זעקת אייכה זה לא התרסה, זה חיפוש, זה אותה זעקה נצחית של יהודי שרוצה
את קירבת ה' כדי שהנועם הזה של קירבת ה' יתן לו כוח להתגבר על כל הדברים האחרים שמושכים
אותו ומרחיקים אותו מה'. כל העניין שלנו בחיים זה לשמור על החיבור עם ה'. רק זה
ימלא את הנפש שלי, רק זה באמת ישמח אותי. החומר אף פעם לא מצליח למלא אותנו. אם
כן, אז רק לרגע וזה נעלם ואיננו ומשאיר אותנו עם טעם של החמצה. היצר הרע זה לא
החיים. אדם מרגיש אולי איזה תענוג, הוא מרגיש שכיף לו, אבל באיזשהו מקום בסוף הוא
ירגיש רע, ירגיש ריקנות. כל דבר שאדם עושה וזה לא מחובר לה', זה מסתיר לו את האור
שלה', זה מרחיק אותו מה'.
פרשת דברים, תמיד קודם תשעה באב, בתוך "בין המיצרים". הנפש
האלוקית, יש לה תשוקה עצומה לצאת ממיצרי הגוף, ממיצרי החומר. הנפש הבהמית רוצה
לישון,לנוח, לאכול ולשתות. אבל באמת באמת זה
לא עושה לנו טוב. הנפש האלוקית רוצה דברים אחרים לגמרי. הוא רוצה לוותר, היא
רוצה להתגבר, היא רוצה להתחזק בעוד איזה עניין של קדושה.
אנחנו כל הזמן בין המיצרים. כל מיני מיצרים. והמיצרים הכי קשים זה
השגרה. עושים בלי התלהבות, בלי התרגשות, בלי באמת להרגיש את ה'.
הלב אטום, אין בו שום רגש של צער אמיתי על החורבן והגלות. קשה להצטער
על חבר שיצא לתרבות רעה ח"ו, אז להתאבל ולבכות, במשך שלושה שבועות על החורבן
והגלות?
מה כן כואב לנו? הריחוק שלנו מה'. ריחוק ממקור החיים. אין יהודי שזה
לא כואב לו. הבכיה שבוכים בתשעה באב זו בכיה של געגועים, בוכים לה' שיהיה אתנו,
שסוף סוף נהיה מחוברים אליו כי אם לא, אנחנו מחוברים לדברים אחרים. בוכים על שקשה
לנו לבכות, קשה להרגיש, קשה להתפלל, קשה לשמוח.
בוכים על הנשמה שלנו, שנפלה למקומות נמוכים כאלה, נשמה שחצובה מכסא
הכבוד והיא כלואה בתוך גוף עם תאוות, עם רצונות כאלה נמוכים. כל זמן שאדם חי, הוא בתוך מלחמה. מלחמת היצר.
רבונו של עולם תעזור לי במלחמה הזאת כי לבד אני לא יכול. כי בלעדיך אין לי סיכוי.
אדם, המחשבות הרעות, הרצונות הרעים, לא עוזבים אותו לרגע. עד שנדמה לו
שאולי באמת אין לו סכוי במלחמה הזאת. אולי באמת זה לא בשבילו. כל החיים שלנו זה
התמודדות. כל רגע ורגע. רגע אחד מרגישים
את ה' ורגע אחרי הגוף מתגבר. ממש כמו שקרה לעם ישראל שאחרי ההתעלות הרוחנית של מתן
תורה נפלו לעגל כדי להתיר לעצמם את העריות. אם אדם לא יעבוד לבטל את היצר הרע, הוא
לא יעזוב אותו. אדם יודע שיש לו יצר הרע, לכעוס, לאכול בתאווה, לבטל תורה, לדבר
לשון הרע, מה שעליו לעשות זה להתפלל. על כל דבר שבקדושה. על כל דבר שמרחיק ומפריד
אותי מה'. ויותר מכל על שמירת העיניים כי כאן יש את היצר הרע הכי גדול. תפילות מעומק
הלב. בכל העוצמה. כמו אדם שנלחם על חייו. הכל אפשרי. אפשר לזכות לעיניים טובות,
ששמחות בהצלחה של השני, אפשר לנצח את הכעס, אפשר להתגבר על תאוות האכילה, על תאוות
השינה, אפשר אפילו לשמור את העיניים, הכל אפשר, אם הולכים יד ביד עם ה'. אם לא
מפסיקים להתפלל ולבקש. אדם צריך לזכור, אתה לא לבד. יש לך אל מי לפנות. יש לך דרך,
כיוון, אתה יודע שעם תפילות אתה יכול לנצח את המלחמה של החיים. תזכור: כמו שיהודי
רוצה את ה', ככה ה' רוצה את היהודי. כמו
שיהודי אוהב את ה', ככה ה' אוהב את היהודי. אפילו יותר.
המלחמה הזו רצופה בנסיונות קשים. אבל רק ככה זוכים לעלות במעלות
רוחניות ולהתקרב אל ה', רק כשאנחנו ממש שוברים את עצמנו לעשות רצון ה'. בקושי הזה
של הנסיון אדם בונה את עצמו. הוא מוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות הגנוזים שיש בו.
כוחות עצומים שלא יכולים לצאת לאור כשהכל הולך רגיל והכל נהדר, אלא כשעושים לו נסיון, והוא
עומד בו, אז הוא נהיה יותר מאושר, נהיה לו יותר טוב, הוא מגלה את עצמו כאדם יותר
גדול ממה שהוא היה קודם.
יש בחיים הרבה מיצרים. בעיות של חשבונות בבנק, ובעיות דיור, והרבה
בעיות של חינוך ילדים, והרבה בעיות של שלום בית, והרבה דברים קשים מאד, בכל בית
יהודי זה ככה. כל דקה יש לנו מיצר, כל דקה יש לנו נסיון, כל רגע יש לנו איזה סבל,
אבל מה אומרים? כל רודפיה השיגוה בין המיצרים, יש גם השגות, אין רק מיצרים. כל המיצרים
זה כלים להשגות אלוקות. כל מיצר ומיצר זה כלי נפלא להתקרב אל ה'.
פתאום הבן אדם מרגיש שה' כל כך קרוב אליו, הוא מרגיש שה' מחזיק לו את
היד, לא עוזב אותו, כל כך קשה לי אבל ה' אוהב אותי בתוך הקושי הזה, ה' איתי, הולך איתי
ממקום למקום, הוא כל הזמן איתי. למה? כי אני בין המיצרים. בתוך הצרות, בתוך
הצמצומים, בתוך המיצרים שלנו אנחנו מגלים את הרחמים של ה'. מגלים את החסד בתוך
הדין. אם היה פה רק חסד, היינו מתייחסים אליו כמשהו מובן מאליו, משהו שמגיע לנו, אין משהו
אחר. אך כשהכל קשה, כשכל רגע זה נסיון אחר, או אז אין ברירה אלא לברוח אל ה',
להרבות בתפילות ורבוי תפילות זה כבר דבקות בה'.
תשעה באב זה יום שמנקז אליו את כל הצער והכאב שעבר העם היהודי באלפי שנות קיומו. זה לא אבל של
יגון, של יאוש, של מרירות ואכזבה ח"ו, זה בכי של תקווה, של אמונה, של כיסופים
וגעגועים.
הבכי הזה הוא משהו נפלא, כמו כל דרכי השם הנפלאות. בוכים על בית המקדש
שאיננו כי כשהוא היה קיים, יהודי נכנס לשם ומייד קיבל דעת נפלאה, הקריב קורבן ומיד
הרגיש כל כך קרוב להשם, על זה אנחנו בוכים. בוכים על זה שאפילו האור של הצדיק גם
הוא איננו, גם הוא נסתר מאיתנו "כי כשחפץ בכבוד עצמו, אזי אינו יכול להתקרב
ולהנות כלל מאור הצדיק, ולפעמים אף נעשה חולק, בפרט עתה, בדורות הללו, שנקודת האמת
מבוזה מאד" (אוצר היראה בין המיצרים ב).
אייכה היא צעקה של השתוקקות וחפוש אחר אהוב שהתרחק. הכאב שיש בה נובע
מעומק האהבה. גם אם הפרידה כה ארוכה, הגעגועים לא נחלשו, הם הולכים ומתחזקים.
נשמה של יהודי משתוקקת להשתחרר ממיצרי הגוף, מגבולות החומר. היא רוצה
דברים אחרים לגמרי, היא רוצה את האינסוף. איך משיגים את האינסוף? התורה הקדושה
בפרשת דברים נותנת לנו את התשובה: אהבת חינם. יש יהודים שאהבתם לכל יהודי ויהודי
לא יודעת גבולות. הם תמיד יודעים לדון את האדם לכף זכות. הסבלנות שיש להם לכל אחד,
הכבוד שהם מכבדים כל אדם, זה ממש קידוש השם. הם חיים את הידיעה הזו שכולם בנים של
ה', שכל יהודי הוא חלק אלוק ממעל, ולדעת שה' נמצא גם אצל החבר זו מדרגה מאד גבוהה.
"משה רבנו מונה בפרשת דברים את כל המקומות שבהם הכעיסו ישראל את
אביהם שבשמים אך אין זו תוכחה נוקבת, זאת תוכחה שנאמרת בזהירות ובעדינות. הכל
ברמזים, כדי לא לפגוע בהם. למשל מקום שנקרא "די זהב" בא לרמוז על החטא
של עגל הזהב וכן הלאה. "סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של
ישראל" (רש"י).יהדות ביופיה. העיקר לא לבייש את האדם. העיקר לשמור על
כבודו. ימי בין המיצרים הם ימים שצריך להתחזק בהם במצות שבין אדם לחברו שהרי בית
המקדש השני נחרב בעוון שנאת חינם ומה שיביא לנו את הגאולה זה אהבת חינם.
אהבת ישראל זה קודם כל לקרב בני אדם אל השם. החיים צריכים להיות מסע
של קירוב לבבות לאבא שבשמים. אף אחד לא פטור מהשליחות הזו. כל אחד בדרכו שלו.
"על אלה אני בוכיה", על כל כך הרבה יהודים שרחוקים מאור ה', מאור התורה,
מאור האמונה.
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". משה רבנו מדבר אל כל
ישראל. הוא יודע את האמת, שאין דבר כזה שיהודי לא רוצה את ה', שאפשר להגיע לכל
יהודי ויהודי.
התורה הקדושה דורשת מאיתנו הרבה עבודה פנימית. אתה לא יכול לאהוב את
האבא וככה בכזאת קלות לפסול את ילדיו. אתה מוכרח להתחיל להסתכל בעיניים טובות על
כל ילד וילד של הקב"ה ולמצוא את היופי המיוחד שלו, את הדבר שרק הוא יכול
לעשות לכבוד בוראו ואף אחד לא יכול לעשות זאת במקומו.
יש לנו כל כך הרבה מה לעשות עם הבדק בית הפרטי שלנו, אז למה אנחנו כל
הזמן עסוקים בלראות דברים מגונים אצל הזולת?! זה שאמר הבעל שם טוב
הקדוש: "כל נגעים רואה אדם חוץ מנגעי עצמו". אדם רק שוכח שאם הוא ראה
דבר מגונה בזולת, ודאי שיש לו גם כן מאותו המין.
אצל הקב"ה זה הכל אחד. לא מעניין אותי. אצלי אתם ביחד. לא משנה
לי מי אתה. אתה האיש הכי גדול בדור או אתה חוטב עצים או שואב מים. אתם אצלי ביחד
כולם שווים, אני אבא של כולם, אין לי שום עדיפות לשני אפילו שהוא יותר מוכשר ויותר
מוצלח ויותר צדיק.
הקב"ה ברא את העולם מחמת רחמנותו. הוא רוצה עולם שבו נרגיש את
הרחמנות שלו. ואיך נרגיש רחמנות בעולם אם לא נתחיל לרחם אחד על השני? אם לא נלמד
לצאת קצת מעצמנו ולהתחיל להסתכל מסביב, לראות איפה צריך אותנו. צריך לעזור לכולם,
לאהוב את כולם, זה דבר כזה מינימאלי, ופשוט, וקיומי, בכלל לא צריך להגיד על זה
דברי תורה. אין דבר שמקרב אותנו אל ה' יותר מאשר אהבת הזולת. אתה אומר מילה טובה
לשני, אתה עושה איתו חסד, השכינה מייד קופצת, היא נמצאת ביניכם. בין אדם לחברו
ובין אדם לבוראו זה הולך ביחד. אתה מגלה את הבורא ב"בוקר טוב" שאתה אומר
לשני, ב"ברוך תהיה", בחיוך מעודד, בטפיחה על השכם, בכל גלוי של אהבה, של כבוד, של התחשבות בזולת.
מי שרוצה שה' ישכון לו בלב, לא יכול להתעלם מהאחים שלו. כי נתינה זה שמחה ושמחה זה
השכינה הקדושה, שכינה לא שורה אלא מתוך שמחה.
עם בין אדם לחברו מקבלים לב. בונים משכן בתוך הלב. אנחנו אוהבים אותך
אבא, אוהבים את הקדושה, אוהבים את התורה, אוהבים לחיות בתוך ציבור יראי שמך,
אוהבים את הרגעים הנפלאים האלה שאנחנו מרגישים אותך, פתאום רוצים לבכות, רוצים
להשתפך לפניך בתוך המילים הקדושות של התפילה, בתוך המילים הפרטיות שלנו, פתאום
רואים איזה נס, פתאום מרגישים אותך בתוך כל הצרות שלנו, פתאום מרגישים אותך בתוך
הלב.
ביום שיש בשבוע הבא, היום הגדול של טו באב, יום שעליו נאמר: "לא
היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (מסכת תענית).
מורנו הרב: ["אם אדם מאמין במה שחז"ל אומרים, אז עכשיו טו
באב, זה ממש כל נדרי. רק במקום לצום ולהגיד סליחות נתנו לנו מיץ ועוגות כדי שנעשה
יום כיפור שמח. שערי שמים פתוחים. כל אדם יכול לקבל היום עיניים קדושות, מוח קדוש,
כל אחד יכול מהיום לזכות בכל מה שאפשר לזכות ביום כיפור. רק להחזיק ראש. לזכור שזה
יום כיפור. אומנם לא סוגרים את החנויות וברחוב נוסעות מכוניות, אך אדם צריך לזכור
שהוא נמצא עכשיו אצל הקב"ה. היום מחלקים מוח, מחלקים לב, אדם מתחרט, עושה
תשובה, צועק לה': נמאס לי מתאוות אסורות, נמאס לי ממחשבות אסורות, אז ה' יתן לו לב
חדש, מוח חדש. היום אפשר לצאת מכל הנפילות, מכל הכשלונות, מכל השטויות, מכל
הדמיונות. יום שבו נותנים לאדם כוחות אדירים, מורידים לו נשמה חדשה, מוח חדש, עיניים
חדשות, יום של מחילת עוונות מתוך שירים וריקודים, מרבים בשמחה ומחולות ועוונות
נמחלים"] (עד כאן מורנו הרב).
שבת חזון היא לא רק שבת קודם תשעה באב. שבת חזון פוקחת לנו את
העיניים. חזון לשון נבואה. רואים את הגאולה מקרוב. בתוך הגלות נמצאת הגאולה.
"ערו ערו עד היסוד בה". אומנם החריבו את הבית אך ורק עד היסוד. ליסוד הם
לא הגיעו. את הלבנים אפשר להרוס, לא את הנשמות. לעם ישראל ולכל יהודי באופן אישי
יש ברית עם בורא עולם. זה קשר נצחי שאי אפשר לבטלו. את כל זה רואים בשבת חזון. שבת
שהיא הכי קרובה לגאולה. הכללית והאישית. כמו הגאולה של גיבור הספור הבא:
על הצוק
טפוס הרים זה תחביב מטופש ומסוכן כאחד. לו יכלו ואדיות וסלעים לדבר,
הם היו מספרים לנו על צניחות מסחררות מגבהי הרים אל תהום פעורה רחמנא ליצלן. אך
בואו נניח לסוף המר, בואו נתמקד באותן דקות רוויות מתח, כאשר המטפס תוקע יתד, קושר
חבל למותניים, זורק עוגן כלפי מעלה, מותח ידיים, והוופ עולים עוד מטר. אלא שלפעמים
תוכניות לחוד, וביצועים לחוד. לפתע החבל נקרע, היתד צונחת מטה, הוא מאבד שיווי
משקל, ווווואוווו, זה יכול להסתיים באסון, אלא שבשניה האחרונה ממש הוא אוחז בצמרתו
של שיח קוצני ומתלולי שבין הפסגה לבין התהום. האצבעות נחתכות, הדם זב, הלב פועם
בלחץ היסטרי. מלאך המוות נראה קרוב מתמיד. על הצוק, בין שמים וארץ, רחוק מעין אדם,
המטפס המוכשר סופר שניות, הן נדמות כנצח. עלילות חייו משחר ילדותו עד הרגע הזה
זורמות בקצב מהיר. כפות ידיים מדממות, עיניים מעורפלות ושטופות חרדת מוות, וגופו
הולך ונחלש הולך ונסדק נסער ומטורף לקראת ריסוק איברים נוראי. תשל"ד. זה
בדיוק מה שקרה לשרון ארץ צבי, באיזה רכס
הרים שכוח ואפרורי שבין פקיסטן להודו. בשארית כוחותיו הוא זעק את מה
שהיהודי מוציא מן הקרביים, מן הלב, מן הנשמה. "אלוקים!!! תציל אותי, אלוקים
אני חוזר בתשובה!!!!" וההד הצורב, השורף, המהדהד, יענני בקול, "תשובה,
שובה, שובה, שובה". נו מוטב מאוחר. ובאמת כל הכבוד לך שרון ארץ צבי, גילית את
אלוקים, ועכשיו ברשותכם, עדשת ספורנו נעה אלפי קילומטרים צפון מערבה, לארץ ישראל,
לישיבה חשובה ובה לומדים כ 300 צורבים מוכשרים, מן העילית שבעידית שבציבור שלנו.
פרק ב
הבחור יצחק אייזנבלום היה אחד מעשרות רבות של בחורים מאוכזבים שקיבלו
תשובה שלילית, ממותנת, מעודנת, אך שלילית. ראש הישיבה הרב חיים קימלמן אומנם התרשם
מידיעותיו ומשליטתו בחומר וכמובן ממידותיו הטובות, אך מה לעשות, יצחק טיפוס ביישן,
מופנם משהו, לא ענה על כל הקריטריונים. קורה. אביו, יחזקאל אייזנבלום, לא האמין
למשמע אוזניו "לא התקבלת? אני לא מאמין?" "אבא, מה ההתרגשות, יש
הרבה ישיבות, העולם לא מתחיל ולא מסתיים בישיבה של הב קימלמן". "היכנס
למכונית", הורה האב לבנו התמה. "אני חייב לדבר עם ראש הישיבה...".
"אבל אבא אני לא היחיד שקיבל תשובה שלילית, זה לא סוף העולם, יש
לי מבחן בשבוע הבא בישיבה נוספת", ניסה יצחק להרגיע את אביו, אך האב התעקש.
מכוניתם של האייזנבלומים חנתה מול משרדי הישיבה, ויחזקאל ביקש להיכנס למשרדו של
ראש הישיבה. המזכיר חנניה קובלסקי ניסה לבדוק במה מדובר, אבל יחזקאל כבר פתח הדלת
חייך בנעימות והושיט יד לראש הישיבה הנבוך. "נעים מאד, שמי יחזקאל, אני אבא
של יצחק. באתי לשמוע מדוע הוא לא התקבל...?" ראש הישיבה נע באי נוחות על
כיסאו, אבל שמר על ארשת פנים שלווה. יצחק העדיף לצאת מן המשרד. מה לו ולמפגש
המוזר... "ראש הישיבה", פתח אייזנבלום את השיחה "באתי להחזיר לך את
הפיקדון, זו חובתי". "במה המדובר?" ניסה הרב קימלמן לתהות על קנקנו
של היהודי החביב הזה, שפניו אומנם האירו בנועם, אבל היה משהו מוזר ובלתי נתפש
בהתנהלותו. אייזנבלום שלף את ארנקו מכיס מכנסיו, חיטט בתוכו ושלף נייר צהבהב
ודהוי. "קח, זה שלך, הרב קימלמן החזרתי לך את הפיקדון". "מה אני
אמור לעשות עם זה", התענין הרב קימלמן משועשע קלות. "אתה יכול לקרוא, זה
שלך הדף הזה. קרא בקשה בקול רם, נוכל ליהנות ממנו שנינו".
פרק ג
ציטוט.
"ידידי האהוב,
ידידי התוהה והבוהה אשר מחפש לו דרכים חדשות מעבר לכותלי הישיבה. רציתי לספר לך את
סיפורו של שרון ארץ צבי, הישראלי, שנתקע על הצוק, בין שמים וארץ
וזעק בגרון ניחר 'יש אלוקים תציל אותי, אלוקים אני חוזר בתשובה' . כמו כולם שמעת
וקראת על החוויה המזעזעת שעברה עליו, עד שבניסי ניסים רועה עיזים פקיסטני הבחין בו
ממעמקי העמק, והצליח להזעיק צוות מחלצים, דקות ספורות לפני שמטפס ההרים המיומן
איבד את הכרתו, והיה 'חלילה' מוצא את מותו בנפילה לתהום. החלטת לעזוב, ואולי כאן
המקום והזמן להאיר לך מעל גבי מכתב, חוויית 'על הצוק' של המטפס שניצל, וחזר לצור
מחצבתו.וכי מה ענין צוק גבוה אצל אמונה? כיצד דוק רם ונישא מסוגל לאחוז בציציותיו
של חילוני מרוחק ולהכניסו בשערי האמונה כדי שיצלול בתוך ים התלמוד? לדעתי התשובה
פשוטה, ואגלגל אותה לפיתחך. ובכן, האמונה באלוקים היא הדבר הכי חזק, הכי חסון,
והכי יצוק בקירבו של היהודי. אלא שהתאוות והדמיונות הרעים ממוססים לו אט אט את צוק
האמונה, עד שהופכים אותו בקרבו לאבק דק הנמסך בזרמי החיים המוטעים. אלא
שהקב"ה ברחמיו רוצה להשיב יהודי אל שורשיו, ותוקע אותו על צוק אימתני,עלוב
ועזוב, פצוע ומבוהל, כדי שבאותן דקות מאיימות לנוכח ניפנופי החרב של מלאך המוות
הואא זועק 'אלוקים תציל אותי!!!'. כן, באיבחה אחת, בזריזות, כל גרגרי אבק האמונה
ישובו ויבנו לצוק ענק שלאמונה במלוא עוצמתו הנישאה. למה לך ידיד אהוב, לגלוש
במדרונות החולין? למה לך לטפס על הרים ולזחול בגאיות ולהתגלגל במחוזות טרופים כמו
בן אבוד? למה לך לגלות את אלוקים על צוק כזה או אחר, ואז לחזור אליו בעל כורחך?
ומי יודע, לא כל אחד זוכה שרועה פקיסטני נחלץ לעזרתו ידידי חזי הצדיק, מחכה לך
בישיבה, בוא אלינו, כולנו מתגעגעים אליך, באהבה רבה חיימקה. אגב, אבקש ממך מכל
לשון של בקשה, להחזיר אלי את מכתבי. הוא מונח רק כפיקדון אצלך".
הרב קימלמן תקע שתי
עיניים מהולות בסימני שאלה ביושב מולו, והימהם מממ.... "מה לי ולמכתב
הזה?" "אולי לא נזכרת" הסביר אורחו, "שמי יחזקאל (חזי)
אייזנבלום, למדנו יחד לפני 35 שנים בישיבה קטנה. אני פזלתי החוצה, וכשיצאתי לגמרי
מן הישיבה, שחתת אלי מכתב הזה. הייתי אז בן 16, ואתה צעיר ממני בשנתיים. לדאבוני
סטיתי מדרך האמת אבל מכתבך היה תמיד צמוד לליבי, ומפעם לפעם עיינתי בו. חשתי
שלעולם לא אצנח... אבל לפני 15 שנים הקב"ה גילגל אותי ל'צוק', לא בפקיסטן,
צוק שונה, וצעקתי 'יש אלוקים', הצמדתי את
מכתבך עמוק לליבי ושאבתי ממנו כוחות לחזור בתשובה. נשאתי אישה והקמתי בית יהודי
נאמן, והבן הזה, יצחק, במידה רבה הוא גם הילד שלך. אנא קבל אותו לישיבתך".
חיבוק אמיץ בין שני ידידים המיס חומה מפרידה של 35 שנים וצוק אחד, אם תרצו תכנו
אותו בתואר: צוק' האמונה.
תפילה
רבונו של עולם
תעזור לי לשחרר את הנשמה שלי משעבוד הגוף. תעזור לי להוציא אותה
מהמקומות הנמוכים האלה שהיא נופלת אליהם, תעזור לי שכל החיות וכל השמחה וכל האושר
שלי בחיים יהיו מהקדושה, מהדבקות בך, מהנועם הזה שמרגישים כשמרימים את הראש למעלה
ומדברים איתך דיבורים של אהבה. תעזור לי לצאת מהמקומות הנמוכים האלה של הכעס, והגאווה,
והדיבורים האסורים, והאכילה המופרזת ועוד כל מיני דברים מכוערים שלא מכבדים את
הנשמה האלוקית שנמצאת בתוכי. תעזור לי אבא שכל מה שאני עושה, ואומר, וחושב, שהכל
יהיה מכובד, שהכל יכבד אותך. ושנזכה סוף סוף לחזור אליך, ולהישאר אצלך לעד ולעולמי
עולמים.
רבונו של עולם
תעזור לי להשתמש בכלי הזה של התפילות כי אין לי דרך אחרת לנצח את היצר
הרע ולהוסיף קדושה לחיים שלי אלא תפילות.
כי גם על זה אני צריך להתפלל. שיהיה לי את החשק להתפלל, שזה יהיה
בשבילי תענוג ולא איזה חובה שצריך למלא.
במיוחד כשאני צריך לחזור שוב ושוב על אותו עניין, לפחות חצי שעה.
תעזור לי אבא לזכור שאין דרך אחרת. תן לי את הדיבורים המתאימים שאזכה להתפלל כל
יום ויום, בעוצמה, בדבקות בחיות, עד לנצחון.
רבונו של עולם
הצדיקים אומרים ששבת חזון היא השבת הכי קרובה לגאולה, שרואים בה מרחוק
את הגאולה, יותר נכון מקרוב. ואני לא מרגיש את זה. בשבילי גאולה זה דבר כזה שהוא
קצת באוויר, לא לגמרי מציאותי, משהו שמדברים עליו אבל לא באמת מאמינים שהוא יכול
לקרות ברגע הבא.
תן לי אמונה אבא שהגאולה קרובה. תן לי אמונה שמשיח יכול להופיע כל
רגע. תן לי אמונה שהעולם הזה שבראת יכול להשתנות בשניה אחת וכל מה שהיה כבר לא
יהיה, יהיה שונה. והכי קשה לי זה להאמין שברגע אחד כולם יראו את האמת ויחזרו
בתשובה שלימה, כולם יאמינו בצדיק, כולם יראו איך הם חיו בטעות עד עכשיו ויתחילו
לחיות כמו יהודים. תעזור לי אבא להיות כמו הצדיקים האלה שהכינו חליפות לכבוד המשיח
וחיכו כל יום שיגיע, וכל פעם ששמעו איזה רעש חזק ולא צפוי, קפצו ממקומם כי היו בטוחים שאלה הקולות של הגאולה,
קולות של משיח שמתגלה כעת בעולם. יהי רצון שנזכה.
שבת שלום,
הרב מנחם אזולאי
